חלק 16: להקת הסרעפצדים

אני לא יודע מה איתכם, אבל אצלי עלתה השאלה - "למה הם לא ממשיכים לבקש מאאורין עוד מידע על הסרעפצדים, אז בסדר בהתחלה היא פחדה לדבר אבל, למה הם לא ממשיכים לנסות....". אז כנראה שלאל המו"ד פטרונים, כי אני לא יודע. בשלב מסוים זה כל כך עצבן אותי עד ששלחתי לשחקן של בראדור, מיוזמתי חלק ממה שהיא ידעה עליהם, אבל הוא פשוט לא אמר כלום לחבורה - נכון ששחקני מו"ד הם לא אסטרטגים דגולים (ולא חיים "המטרה של הקבוצה היא למצוא את התיק שלי אז בוא נעשה רק את זה" - זו לא אסטרטגיה....), אבל זה באמת היה מוגזם.....

בכל מקרה מכיוון שכבר עברו חודשיים מאז האירוע, והמערכה נמצאת היום בשלב שזה כבר לא רלבנטי, החלטתי לחשוף את המידע. אז הנה מה ששלחתי לשחקן שמשחק את בראדור (כאמור זה נכתב בגוף שני כי זה הופנה אליו) -

"לאחר כמה שבועות איתך ובמיוחד לאחר חיסול הסרעפצד הזקן ויצור האדום, אאורין נפתחת קצת יותר ומוכנה לענות על שאלות לגבי הסרעפצדים (אני מזכיר לך שבתחילה, בכל פעם שניסית לדבר איתה על זה היא הייתה משתתקת מפחד ולא מסוגלת לענות וכל הזמן רומזת לך שמקשיבים לכם). היא עדיין מדברת מאוד לקונית ובשקט (בכלל ובמיוחד על הנושא הזה) ורק איתך כמובן ואתה צריך לזכור שהיא הייתה בסה"כ שפחה שם, ולכן ודאי לא יודעת הרבה, אבל אם זה לא יועיל זה בטוח לא יזיק -

1. בני האדם שם - כמו שהיא אמרה לך, היא ורוב בני האדם שם גדול כעבדים מאז שהם זוכרים את עצמם. סה"כ יש 36 בני אדם בגילאים 12-45. הם מבצעים עבודות משק בית ובונים כלי עבודה וכלי נשק מאבן, עץ ומעט מתכת שהסרעפצדים משיגים ממקורות לא ידועים. אין להם שמות והם לא רשאים לדבר או לעשות שום פעולה מעבר לעבודתם. הם עוברים השפלות ועינויים תכופים על ידי הסרעפצדים.

2. להקת הסרעפצדים - בלהקה יש 300 לוחמים ו-100 לא לוחמים. היא הונהגה על ידי גופטאצ (הסרעפצד הזקן), שהיה גם סוג של כוהן/מכשף של ישות לא ברורה חסרת שם, וסגנו, פאטיצרופ, סרפצעד לוחם ענק (גובה של מעל 3 מטר) עם 4 ידיים, שככל הידוע לה, עדיין נמצא במחנה שלהם. עד שהג'ונגל נסוג (ראה מיד), הם התקיימו מדיג וציד. בשנים האחרונות הם ניזונים בעיקר מציד שמביאים הסרעלודים מהג'ונגל, וממזון שיצר גופטאצ.

3. להקת הסרעלודים - כ-300 לוחמים ו-100 לא לוחמים. מונהגת על ידי הסרעלוד סוכ-טאיון, כוהן/מכשף של אקורמרון. בעבר היה לו סגן בשם פוי-לא-סון, אבל הוא נהרג לפני כשנתיים (השמועה אמרה שחבורת גיבורים אמיצים הרגה אותו לאחר שניסה לשעבד את הפיקיסים). כיום סגנו הוא לוחם בשם קי-נא-רון. הם ניזונים משיירי המזון שהסרעפצדים משאירים להם.

4. הכחול והאדום - לפי קרעי שיחות בין הסרעפצדים היא הבינה שלפני כ-20 שנה גופטאצ זימן אותם בטקס. מאז הם אלה שלמעשה שולטים בלהקה (האדום היה הבריון, שהשתמש בכוחו הפיזי, הכחול הוא מטיל לחשים, אם כי גם הוא חזק מאוד). הם נהגו להיעלם לתקופות ארוכות, לחזור לכמה שעות עם עבדים אנושיים וחומרים ואז לצאת שוב.

5. המחנה - בנוי על אי בביצה. יש בו כמה מאות מחילות קטנטנות בהם גרים הסרעפצדים והסרעלודים. יש שתי מחילות ענקיות. באחת גר גופטאצ. בשנייה גר סוכ-טאיון והיא משמשת כמקדש לאקורמרון.

6. היסטוריה אחרונה - כשהיא הגיעה ללהקה (לפני כ-12 שנה, כפעוטה), המחנה היה על אי בביצה טבעית, באמצע הג'ונגל. לפני כ-3 שנים, הביצה הלא טבעית הקיפה את האזור ו"אכלה" את הג'ונגל. מאז היא ממשיכה להתפשט מזרחה (האי של הסרעפצדים כל הזמן קטן). לפני כ-6 שנים הלהקה של הסרעלודים, הגיעה לאי וביקשה חסות מהסרעפצדים. מאז הם חיים לצדם ומשרתים אותם. בשלוש השנים האחרונות נראה כי הם אוספים נשק וציוד למלחמה."

חלק 15: דיפלומטיה לפני מלחמה

הדבר הראשון שעשתה החבורה עם שובה לתא השטח היה להכניס אליו את הסאטארים, אאורין ותאייזנדים (למרות מחאותיהם של חלק מהשחקנים - נחשו איזה), ועדכון של ליקאנו. כמיטב המסורת של שחקני מו"ד - כשהם סיימו לספר לליקאנו, הם הסתכלו עליי בציפייה דרוכה, מצפים שהדמות ללא שחקן (או יותר נכון השה"ם), תגיד להם מה לעשות, אבל זה לא קרה או כמו שהסברתי להם -

"אם אתם רוצים הכרעות בנושאים היסטוריים ופילוסופיים, ליקאנו תיתן אותם בשמחה, אם אתם רוצים הכוונה בענייני בישול, תפירה, משק בית - לורמין יענה ברצון רב. אבל בענייני מלחמה אין להם מושג! - אתם בעלי הבית עכשיו! אתם מנהלים את העניינים, היא ולורמין פונים אליכם ושואלים מה צריך לעשות עכשיו...." ואז המשכתי וסיפרתי לחבורה על קריקטורה מצחיקה שראיתי פעם שבה נראים שני פרשים אמריקאים ממלחמות האינדיאנים, עומדים על מגדל שמירה, מביטים באלפי אינדיאנים מסתערים ואז אחד אומר לשני - "חיל הפרשים לא יגיע להציל אותנו, אנחנו חיל הפרשים!....."

כעת ניגשה החבורה לתכנן את צעדיה הבאים ובינתיים עשו כמה פעולות הכנה כלליות -

הם יצרו קשר עם כל בעלי הברית הפוטנציאלים (הסאטארים, המונגים, הנשרים, הפיקיסים ואוטאפור), ביקשו וקיבלו את עזרתם. על הסאטארים הם הטילו את משימת אבטחת תא השטח (בניית מחסות, אזורי, ירי, מלכודות), בעוד גונדולן ולורמין מבצרים את ביתם. על הנשרים הם הטילו לערוך סיורים תכופים בהם צפו על מחנה הסרעפצדים ועל סביבתם (כשפרנג'ין מידי פעם מצטרף, רכוב על יאקי).

כבר באחד מסיוריו הראשונים, פרנג'ין ראה על החוף של האגם/ביצה, שרידים של קרב. היו שם כמה גופות סרעפצדים וכמה גופות של כלבים של פקמד הארוך. בסיור אחר הוא ראה את ראנע, משרתו של פקמד. כשהוא ירד לדבר איתו, ראנע סיפר שאדונו מבקש להגיע איתם על הסכם אי לוחמה כל עוד הסרעפצדים באזור. החבורה כמובן הסכימה.

לאחר כמה ימים הודיע להם אחד הנשרים שיש סרעלוד קטן עם נשק מופנה כלפי מטה (המקבילה בעולם שלי ל"דגל לבן"), בקו הגבול בין האגם/ביצה, שם הייתה הפגישה הראשונה עם הסרעפצדים לג'ונגל. באן טסה לשם ודיברה איתו. כשהיא חזרה היא סיפרה שהסרעפצדים הציעו שביתת נשק לזמן לא מוגבל. ההצעה שלהם כללה את הסעיפים הבאים –

1. הפסקת כל פעילות איבה בינם, לבן החבורה בני בריתם (הם היו מוכנים לכל שבועה או ערבות שתדרשו לקיום השלום).

2. הם התחייבו לא להתקדם למרחק של יותר משבוע לתוך הג'ונגל, וגם זה רק לצרכי ציד וליקוט אוכל.

3. בהמשך לשיחה האחרונה שניהלתם, הם הציעו סיוע במעבר בביצה הגדולה והפעם ללא שום תנאים ותוך הבטחה שיעזרו בצידה ומים ויבטיחו את שלומם כל עוד אתם שם.

4. שיתוף פעולה בלחימה נגד פקמד, במיוחד הם ביקשו סיוע לחסל את המאחז שלו וללכוד אותו חי.

5. החזרת הציוד שנמצא על הסרעפצד הזקן.

6. פתיחת מסחר – באופן מיידי הם הציעו שיקויים אלכימיים ומגילות תמורת נשקים.

לאחר בהתייעצות עם כולם, התגובות של בעלי הברית היו כדלקמן –

פורטמאר והסאטארים – הם התנגדו נחרצות לכל ברית עם סרעים הכוללת שיתוף פעול. הם היו פחות נחרצים לגבי "סתם" הבטחה הדדית לא לתקוף אחד את השני, אם כי ניסיונם לימד אותם שאין לסמוך על סרען. בכל מקרה הם התחייבו לקבל ולתמוך בכל החלטה של החבורה כל עוד היא מקובלת על אאורוס (או כפי שהם כינוהו "אחינו הגדול").

המונגים – כפי שהיה ידוע לחבורה, מסרבים לקיים כל מגע עם מי "שליבו אינו טהור" וכמו שאפשר להבין לא צריך לעשות מבחנים לסרען כדי לדעת מה בליבם....אבל הם גם אמרו שאין להם שום הבנה בעניינים ממן זה ומתוקף היות החבורה מגיני הג'ונגל וגורי הנלפיד, הם יחכו להחלטתם ואז יאמרו את דברם (מנימת הדברים, היה ברור שהם לא יקבלו אוטומטית כל החלטה, אבל בהחלט יתנו משקל מכריע לדעת החבורה ויתמכו כמעט בכל החלטה שתקבל).

הנשרים – אין להם שום הבנה בעניין (אבל ממש כי הם הרי בעלי תבונה חייתית) והם הפקידו בידם את ההחלטה.

הפיקיסים - כנ"ל (ושתבינו הם מבינים בדברים כאלה אפילו פחות מהנשרים והמונגים.....).

אוטארפור – טען שכל שלום, גרוע ככל שיהיה, עדיף על מלחמה (שמאלני, מרעיל בארות....), ולכן לדעתו צריך לקבל את סעיף 1-2. לגבי הסעיפים האחרונים הוא התלבט ולבסוף אומר שאין לו שום החלטה בנושא.

ליקאנו ולורמין – לא הצליחו לגבש דעה והשאירו את העניין לשיקולה הבלעדי של החבורה.
לאחר הצבעה קצרה הוחלט לדחות את הצעת הסרעפצדים (אפילו בראדור לא היה מוכן להפר הסכם אי לוחמה עם פקמד בשביל זה - רק הזכרת השם פקמד פשוט העבירה בהם פחד מוות.....), ובאן נשלחה להשיב לסרעלוד בשלילה. אבל במקביל עלה הרעיון לנסות ולהרחיב את ההסכם עם פקמד לברית מלאה במלחמה נגדם.

בשלב זה, אאורוס פרש הצידה, פנה לתאיי ושאל אותה האם לדעתה הוא יסכים לכך. תאיי הכחישה בפעם האלף כל קשר איתו, ואז אאורוס התפרץ עליה בכעס ודרש ממנה שתפסיק את המשחקים. לראשונה מאז נפגשו היא נותרה חסרת מילים. היא נישקה את אאורוס, אמרה לו שלדעתה, פקמד לעולם לא יסכים לכך ואמרה שהיא צריכה כמה רגעים לעצמה ועזבה. אאורוס חזר לחבורה וסיפר לה על כך, והרעיון ירד מעל הפרק.

החבורה המשיכה בדיונים ובתכנונים (כשבינתיים ההכנות נמשכו במלוא עוזם - סיורים של הנשרים, הערכות של הסאטארים, ביצור הבית, הכנת תכשירים אלכימיים, חצים ותחמושת וכד'). כשמגוון רחב של דרכי פעולה עולה - החל בהפצצות אוויריות של מחנה הסרעפצדים, עבור ביצירת סכסוך שלהם עם פקמד וכלה בפשיטות מהים והאוויר, כשכל הזמן החבורה נתקלת בבעיה של מחסור במודיעין........(אך, כמה שמו"ד יכול להיות אקטואלי!)

זמן קצר לפני שהכל התהפך, (כמו שתראו מיד), אאורוס הודיע לחבורה כי תאיי נעלמה לאחר ליל אהבה ארוך והשאירה לו מכתב בו היא כתבה -

" אני מצטערת, אבל פקמד לעולם לא יוותר עליכם, הוא חושב שאתם שלו ולעולם לא ינוח עד שישיגכם (אפילו אחרי שהסכים להפוגה). ובהכירי אותך אתה תקריב את עצמך ותמות. הדרך היחידה למנוע זאת היא עזיבתי. אוהבת טאיי."

אאורוס טס על אחד הנשרים לאוטארפור וביקש שיאתר אותה. אוטרפור קסם את קסמיו ואמר שהיא נמצאת במרחק כמה חודשים - ואאורוס נאלץ לדחות את הרעיון לצאת אחריה ולחפש אותה (מה שהוא לא ידע אז אבל הבין לימים הוא שאוטארפור שיקר לו - תאיי הייתה במרחק יום בלבד והיה סיכוי להשיגה, אלא שאוטארפור היה בטוח שלאאורוס ולחבורה מוטב בלעדיה....).

כשאאורוס חזר לתא השטח, חזר אחד הנשרים והודיע לחבורה כי צבא סרעפצדי, שמונה כ-250 לוחמים סרעפצדים, ומספר דומה של סרעלודים, ומונהג בידי סרעפצד ענק עם 4 זרועות והיצור ה"כחול", עלה על חוץ האגם/ביצה והחל מתקדם בג'ונגל לעבר תא השטח.

יצורי סרע

מכיוון שזו כבר פעם שלישית שהחבורה נתקלת ביצורי סרע, ומכיוון שהם כבר צברו מידע רב (מאוטאפור, פורטמאר וסתם צפייה בהם), זו הזמנות מצוינת לסכם את הידע שיש לחבורה על יצורים אלה.

סרע sra'- (ברבים סרען - מילולית בשפתם - "האנשים")- הם יצורים דמויי אנוש מרושעים. מקורם בבני תערובת של שדים ואנשים שהחלו מתקבצים ומתרבים. יש סוגים רבים של סרען בהתאם למוצא השדי, האנושי ולשינויים אבלוציוניים.

גופם אנושי מעוות, בד"כ בעל עור מצולק ושעיר (עד כדי פרווה בחלק מהמקרים) צבע עורם משתנה - בד"כ אפור עם פסים אדמדמים, ראשם הוא תערובת של בני אדם וחיות (הצורות המקוריות של השדים). המינים העיקריים כוללים תערובת של חתולים, ארנבות, כלבים, זאבים, דובים, צפרדעים נחשים ועוד. יש להם טלפיים חזקות ושיניים חדות מאוד וחלק מהם ארסיים. הפוריים (ראה מיד) שבהם מתרבים כמו בני אדם (הם מסוגלים גם להזדווג עמם וליצור בני תערובת).

הם חזקים ומהירים יותר מבני אדם ולרוב מסוגלים גם להתמזג עם סביבתם, יש להם חושים חייתים של ריח, שמיעה וראיה. לחלק מהם יכולות קסומות מוגבלות בהתאם למוצאם - הסוואה, שקט, היעלמות מעין, טלקינזיס וכד'.

הם טורפים ומתקיימים בעיקר מציד לקט וביזה על דמויי אנוש אחרים (הם אוכלים את בשרו של כל יצור, כולל סרען אחרים ואנושיאדים אחרים) אבל לפעמים גם מעבדים בעזרת עבדיהם שטחים חקלאיים וסוחרים עם מי שמספיק חזק לעמוד מולם ומוכן להיות עמם המגע.

הסרען חיים בלהקות של 50-400 פרטים. יש להם שלושה מינים - "מפרים"; "לוחמים" ו"מולידים". המפרים הם תמיד המנהיגים וסגניהם. הם נקראים כך כי יש להם יכולת להפרות את המולידים. הלוחמים, דומים בכל למפרים מלבד העובדה שהם עקרים. המולידים (שלפעמים מתייחסים אליהם כאל נקבות הסרעים), הם שקטים, פאסיביים, כמעט חסרי אנטלגנטציה.

כאשר יש חוסר באחד המינים קיימת תופעה של מטאמורפוזה - אם למשל המפרים הבודדים שקיימים בלהקה מתים, אחד הלוחמים (בד"כ החזק ביותר), הופך לפורה וכך "משנה את מינו". אם יש חוסר ב"מולידים" כמה לוחמים והם עוברים מטאמורפזה ל"מולידים".

בלהקה יש היררכיה נוקשה - מנהיג חזק שכל המולידים" הן "נשותיו" וכמה סגנים המורשים מידי פעם להזדווג (תמורת הישגם, שירותים מיוחדים או סתם לפי המצב רוח של המנהיג), מתחת נמצאים כל שאר הזכרים הרווקים (יש תופעה רחבה של הומוסקסואליות אלימה בקרבם בד"כ כאמצעי להטלת מרות וגיבוש מעמד). ללהקה (כלומר למנהיגה) יש בד"כ גם כמה עשרות עבדים (יצורים בני אנוש אחרים).

לעתים, יש התאגדויות גדולות יותר של סרען - כמה להקות יוצרות משפחה (2000-6000) ולה מועצה, כמה משפחות יוצרות שבט (30000-80000) כמה קבוצות יוצרות קונפדרציה או עם (לרוב מאותו גזע). שבטים ועמים נשלטים בד"כ על ידי שושלות של סרעכלם (ראה מיד) - מלכים כאלה משתלטים לעתים על קבוצות טרולים, ענקים, ויוצרים ממלכות סרע גדולות. כללי ההתנהגות של המסגרות מעל הלהקה דומות לאלה האנושיות המקבילות (רופפות מאוד בעת שלום, בעת מלחמה בגורמים חזקים מתאחדות תחת מנהיג מאוד חזק, משך חיים מאוחד קצר יחסית).

הם סוגדים לשדים רבי עוצמה המהווים את פטרוניהם.

סרעכלם - (בריבוי סרעלמן - מילולית - אדוני הסרע) - אלה סרען אצילים המופיעים כבודדים וכקבוצות (הם נוצרים בין היתר כאשר גנים של סרען טהורים שמקורם מאותו שד מתלכדים, או כשאר הם מזדווגים זה עם זה).

הם גדולים, חסונים, וחכמים יותר מסרען רגילים ויש להם כוחות קסומים פנימיים חזקים לעתים חזקים מאוד. יש להם יכולת כמעט היפנוטית לשלוט בסרען רגילים וכריזמה רבה (גם כלפי אנושאידים אחרים) והם נחשבים כמעט קדושים בקרב הסרען. בשל כל אלה הם לרוב משמשים כמנהיגים של הקבוצות הפוליטיות הגדולות.

גופטאץ היה סרעכלם, ומכאן טובה הגדולה שצמחה מהריגתו (היה לו פוטנציאל לאחד סרען רבים וליצור ממלכה מרושעת) והמכה הקשה ללהקה שאיבדה אותו.

חלק 14: מלחמה! - או מי אמר שמו"ד הוא לא אקטואלי

לאחר השבת הביצים לפרפרות, החבורה המשיכה במסע מערבה אל המצפה, מלווה בנאיל, תאייזנדים וכעת גם אאורין (שלא משה מצדו של בראדור).

כעבור כמה שבועות מסע נוספים, הם הגיעו לחופיו של מה שנראה כאגם/ביצה ענק. הייתה זאת הפעם הראשונה בחייהן של הדמויות שהן ראו שטח פתוח כה גדול שאינו מכוסה בחופת עצים סמיכה - נראה היה שהאגם/ביצה משתרע על פני אזור עצום, עד מעבר לאופק. אולם כשהם התקרבו למים, משהו היה מאוד מוזר.

ראשית המים עמדו לחלוטין. למרות הרוח העזה וטפטוף הגשם הבלתי פוסק, פני המים היו חלקים כמו מראה. שנית המים היו עכורים בצורה מאוד מוזרה. נראה היה שיש בתוכם בוץ שכל הזמן זז ויצר תבניות מורכבות במים, אולם זה היה בצבע שחור עמוק ולא טבעי והתנועה שלו גם היא הייתה משונה שכן לא נראה היה שיש מקור טבעי כלשהו שיצור אותה. לבסוף, כל מי שהביט אל תוך האגם/ביצה, הרגיש תחושה מוזרה כאילו הוא צופה לתוך אין ענק וקפוא שאפילו הזמן עצר בו מלכת.

לאחר תנועה של כמה ימים צפונה ודרומה, הסתבר לחבורה שכדי לעקוף את האגם/ביצה, יהיה צורך במסע רגלי מאוד ארוך והם החליטו לנסות ולחצות אותו. לאחר מדידות עומק זהירות, שערכה החבורה, היא הצליחה לגלות מקום בו ה"מים" (אם כי זה נראה פחות כמים ויותר כנוזל דמוי מים) נראו רדודים יותר. הם הקימו שם מחנה ארעי והתחילו להכין רפסודות מעצים.

אחרי כמה ימי עבודה, כשהכל היה כמעט מוכן נראתה לפתע תנועה מתוך האגם/ביצה. כולם נערכו במבנה קרב כשפתאום יצאה בבת אחת קבוצת יצורים בת כ-60 פרטים. חציים היו סרעפצדים (אותם יצורים שהחבורה הרגה במבוך "הדבש" ומהם חולצה אאורין) - יצורי סרע שנראים כמו הכלאה בין בני אדם לצפרדעים - כולם חמושים בקלשונים, רשתות, סכיני ציד, ורובי קשת כבדים. חציים היו סרעלודים (אותם יצורים קטנים ופחדניים שהחבורה הכירה עוד מההרפתקה הראשונה). בראש הקבוצה עמדו שלושה דמויות שנראו מעט שונות -

סרעפצד (לימים החבורה תדע ששמו הוא גופטאץ), שנראה זקן יותר מהאחרים, וקטן יותר, אם כי עלתה ממנו הילת עוצמה רבה. הוא לא היה חמוש, אבל החזיק במטה עץ, מסוג לא מוכר לחבורה. על צווארו הייתה שרשרת מתכת ועליה שקיק מעור (לימים הם יגלו שזה עור אנושי).

מצד אחד של גופטאץ, הסרעפצד הזקן, עמד יצור שנראה מאוד דומה לסרעפצדים (חצי אדם חצי קרפד), אלא שהוא היה גדול מהם, (גובהו כ-2.5 מטר והוא היה רחב ושרירי הרבה יותר). הוא לא לבש דבר, ומקצה כל אחד ממפרקי כפות הידיים שלו, יצאה עצם ענקית שנראתה כמו להב של חרב קצרה. צבעו היה כחול עמוק פלורסנטי, מבהיק שנראה לא טבעי (מכאן והלאה החבורה כינתה אותו - "הכחול"). עיניו היו גם כחולות לחלוטין והן היו נעוצות בבאראדור בצורה ובאופן שגרמו לשחקן למות מפחד (לא יודע מה עשיתי - אבל הוא פשוט היה משותק מפחד וכל הזמן אמר לחבורה - "בואו נברח! בואו נברח!").

מצדו השני של גופטאץ, עמד יצור זהה בכל ל"כחול" מלבד כמה הבדלים - הוא היה גדול עוד יותר (גובהו כ-3 מטרים ורוחב ושרירים בהתאם). והוא היה אדם זוהר פלורסנטי (כולל העיניים). היצור הזה (שמעתה החבורה קראה לו ה"אדום"), לא הפסיק לדבר בשפת הסרעפצדים הגרונית והמוזרה ולעורר תרועות צחוק מהסרעפצדים הרגילים. גם הוא הסתכל והצביע רבות על בראדור.

לפני שהחבורה הספיקה להגיב, גופטאץ, הסרעפצד הזקן, התחיל מדבר אליהם בסאטארית עילגת. הוא הציע להם הצעה - הסרעפצדים ילוו את החבורה במסעה דרך האגם/ביצה, ויגנו עליהם מהסכנות בה. הם אפילו יתנו להם "קמעות" (באומרו זאת הצביע על שקיק הדומה לזה שנשא על עצמו), שיעזרו להם וישמרו עליהם מרע. בתמורה, החבורה תמסור לסרעפצדים, מידע על האזור שלהם ועל מה נמצא מעבר לאגם/ביצה. כמובן שהחבורה סירבה בכל תוקף (סירבה?! - בראדור כל הזמן צרח - "בואו נברח מכאן טמבלים").

הסירוב של הקבוצה קצת הרגיז את גופטאץ והוא פלט כמה דברים בנוסח - "אתם לחשוב שאתם טוב? אתם של נלפיד! נלפיד גדול! נלפיד גיבור! מה נלפיד לעשות פה?! מה נלפיד לבוא פה? מונגים קטנים ומסכנים, למה נלפיד להציל אותם? אתם פאלגצורקאח וגאנוח" (וכשהוא אמר את המילים האחרונות שהן כנראה בסרעפצדית, כולם פרצו בצחוק והאדום הצביע שוב ושבו על בראדור ואמר " פאלגצורקאח, פאלגצורקאח..." לכל צחוקי האחרים). לאחר סירובים חוזרים ונשנים, גופטאץ אמר להם משהו בנוסח "להתראות", סימן לאחרים והם הסתובבו, צללו במים ונעלמו.

הקבוצה עמדה על החוף של האגם/ביצה די מבולבלת (מלבד בראדור שהמשיך לצרוח - "לברוח טמבלים לברוח"), לכן הם נסוגו קצת ליער וטיקסו עצה. פרנג'ין העלה את הרעיון לנסות ולקרוא לנשרים, כדי לעשות תצפית אווירית - למרבה המזל אכן היה נשר בסביבה (שמו היה יאקיהורווארהורהוונננארהו yakihorwarhurhnnarho- אבל פרנג'ין החל קורא לו יאקי וזה הפך לשמו....). משיחה עם יאקי הסתבר לחבורה שהאגם/ביצה הוא תופעה חדשה באזור ושהוא כל הזמן מתרחב. הם מנסים לא לעוף מעליו שכן במידה והם יאלצו לנחות, הם יהיו בבעיה. אבל בשבילם הוא מוכן לטוס עד כמה שיכול להרחיק אל תוכו ולסייר (יאקי לא היה נשר ענק טיפוסי והיה בו יצר הרפתקנות וגמישות מחשבתית רבה הרבה יותר, כפי שהתברר לחבורה מהר מאוד). לצורך הסיור פרנג'ין עלה עליו ועף מעל האגם/ביצה.

לאחר כמה שעות טיסה, הם גילו את מה שנראה כמחנה הסרעפצדים - קובץ של בקתות קש, עץ וחומר שצצו מעט מעל פני השטח של האגם/ביצה. הם הצליחו להבחין בכמה מאות סרעפצדים וסרעלודים שהסתובבו שם ואף בכמה אנשים, גמדים והוביטים עבדים (בדומה למה שאוטאפור אמר לאאורוס לאחר ש"צפה" בהם בעזרת לחשיו). כאשר יאקי הרגיש שטווח הטיסה שלו עומד להיגמר הם פנו חזרה, אבל פרנג'ין ברגע של הברקה (שאצל פרנג'ין הם רבים ותכופים) הוא החליט לא לחזור בקו ישר, אלא לנוע במסלול הדומה לצורת 8 שיאפשר לו גם לסרוק את קו החוף מצפון ומדרום למיקום החבורה. ובאמת קצת מצפון לחבורה הוא גילה את קבוצת הסרעפצדים שפגשה בחבורה לפני כמה שעות (כולם מלבד הכחול) עולה על החוף במרחק כמה ק"מ צפונית למקום החבורה ונכנסת לג'ונגל, לאחר שעשתה עיקוף גדול בתוך האגם/ביצה.

פרנג'ין ויאקי חזרו לחבורה (שם הם המתינו בסבלנות מטקסים עצה מה לעשות, חוץ מבראדור שהמשיך לצעוק - "מפגרים, לברוח, לברוח"...) וסיפרו על שראו. החבורה החליטה על שני צעדים - באופן מידי - לתקוף את חבורת הסרעפצדים של גופטאץ. אח"כ לחזור לתא השטח ולטקס עצה עם ליקאנו, אוטארפור והסאטארים לגבי המשך הלחימה בסרעפצדים.

לאחר תכנון קצר שבו כולם תרמו רעיונות פוריים (אולי מלבד בראדור שהמשיך לצעוק... טוב אתם יודעים מה). הוחלט על דרך פעולה - במשך כשבוע, רוב החבורה עקבה מרחוק אחר חבורת הסרעפצדים בעזרת כישורי הגישוש של פלגטון. בינתיים, פרנג'ין טס עם יאקי, אסף את הנשרים האחרים ויחד איתם טס לאוטארפור והביא איתו את הסאטארים (פורטמאר ועשרת הסיירים שלו), למקום מפגש מוסכם מראש על הנתיב המשוער של הסרעפצדים.

בלילה המתאים, במקום המתאים, לאחר הכנות מרובות, החבורה נערכה לתקוף את הסרעפצדים בעת שחנו לישון בקרחת ג'ונגל- ז'נה, פלגטון והסאטארים, התגנבו לטווח ראייה וירי חצים, והתמקמו בעמדות ירי על עצים. אאורוס חיכה במרחק מאחור (פאלאדין לבוש שריון כבד, והתגנבות אתם יודעים...), על גבי נשר מחכה לאות שיקרב אותו גם לטווח ירי. בראדור נשאר מאחור לאות מחאה, גונד עמד במרחק מה (גמדים משוריינים והתגנבות אתם יודעים....) מחכה להסתער רגלית בהתאם לצורך. פרנג'ין, רכוב על יאקי, ריחף מעל מוכן להטיל לחשים ולחלץ ולרפא.

ההתקפה החלה בהסתערות ממעל של רוב הנשרים, שהתקיפו את הזקיפים שעמדו במקומות שאפשרו תעופה - ונסקו מיד אל על. פרנג'ן שטס על יאקי - הטיל בצד האזור לחש ערפל. הנשר של אאורוס נחת במרחק ירי מהמחנה ואאורוס הרג בחץ אחד את גופטאץ, הסרעפצד הזקן. ז'נה, פלגטון והסאטארים החלו ממטירים חצים, ניקבו בחציהם את ה"אדום", וכשהרגו אותו עברו לפגוע בסרעפצדים מהשורה (כשהם מתחילים עם הגדולים והחזקים יותר שנראו כמו סגני המפקדים). פרנג'ין החל מטיל לחשי אש והרג כמה סרעפצדים נוספים.

כשהגיע תורם של הסרעפצדים להגיב (ואני מזכיר שרובם קמו משינה לתוך הבוקא והמבולקא הזו), הם הסתכלו סביב - ראו שמנהיגם חוסל ללא התנגדות, היצור האדום רב העוצמה חוסל ללא התנגדות, סגני המפקדים מתו, הם איבוד שליש מהכוח שלהם ( 10 סרעפצדים), מטר של עשרות חצים ניתך מכל עבר, ערפל קסום נראה מהצד, אש קטלנית השתוללה במחנה, עשרות נשרי ענק חגו מעל מוכנים להתקפה.....בקיצור הם התחילו לברוח לכל עבר (ואם אתם שואלים מה הסרעלודים עשו? - אז כמו המערכון המפורסם של הגשש - הם השיגו אותם....).

לאחר מרדף קצר בו חוסלו עוד כמה סרעפצדים, החבורה התקבצה שוב, ערכה חיפוש קצר על הסרעפצדים, עלתה על הנשרים וחזרה לתא השטח לתכנן את צעדי המשך הלחימה.

סיכום הידע על הגיאוגרפיה של העולם עד כאן

רגע לפני שמתחילה המלחמה (אוי כמה שמשחקי תפקידים יכולים להיות אקטואליים), אולי כדאי לסכם את מה שהחבורה למדה על הגיאוגרפיה של העולם. הידע בא בעיקר מתחקור חלקי של אוטארפור (אם אחד מבני החבורה היה מציין ברקע שלו שהוא למד קצת, אז ליקאנו הייתה יכולה לספק ידע מאוד מקיף על העולם.... אבל מי שכבר קרא קצת בבלוג יודע ש"אויה אויה, מר גורלו של השה"מ" וכד'). אז הנה -

העולם הוא גליל, כאמור, החבורה החלה דרכה ברצועת ג'ונגלים (ששמה כזכור, לאגלגאת תומאל-באם) שאורכה (על הציר האורכי של הגליל) הוא אלפי ק"מ רבים (אף אחד לא באמת טרח למדוד בדיוק כמה - לתשומת ליבם של השחקנים שמחפשים אתגרים......).

מצפון לג'ונגלים יש רצועה של סוואנה, שמזכירה מאוד את הסוואנה האפריקאית מבחינה אקולוגית עם כמה מאפיינים ייחודיים (החבורה לא הצליחה לברר הרבה יותר מזה. דבר אחד כן ידוע - יש שם שבטי קנטאורים ופילים).

מצפון לסוואנה יש מדבר עצום ורחב ידיים שמשני צידיו, שרשראות הרים אימתניות - במזרח הרי נהארהאן, במערב שם לא ידוע. המדבר הזה מחולק לשלוש רצועות (החלוקה היא גיאו-פוליטית ותרבותית ולא גיאוגרפית. מבחינה גיאוגרפית הכל הוא מדבר אחד ענק)-

מצפון לסוואנה, שוכן "המדבר הסאטארי הגדול". זהו מדבר צחיח מאוד ומאוכלס בדלילות בשבטי נוודים אנושיים (המכונים סאטארים - משם באו פורטמאר וחבורתו), להקות של יצורי סרע מכל מיני סוגים ויצורי מדבר.

מצפון ל"המדבר הסאטארי הגדול", נמצא עמק הוואקפיר - כאמור, מבחינה גיאוגרפית אקולוגית זהו המשך ישיר של המדבר. תחומי העמק הם למעשה תחומי ממלכות האנוש ששוכנות לגדות הוואקפיר שהוא נהר עצום מימדים (אורך של אלפי ק"מ רוחב של מאות ק"מ רבות - כן! מאות רבות!) המתחיל בהרי נהאראן במערב וממשיך אל מעבר לשרשרת ההרים במזרח. תרבות עמק הוואקפיר היא הציביליזציה שממנה באה מרבית החבורה (מלבד פרנג'ין שנולד בג'ונגלים).

מצפון לעמק הוואקפיר (ושוב הגבול הוא תרבותי ופוליטי ולא גיאוגרפי, כי הכל הוא בעצם מדבר אחד גדול), נמצא "המדבר הקטן". מצפון לו - כבר לא ידוע.

עוד כמה דברים קטנים שעלו במהלך ההרפתקה ללא הקשר מיוחד-

הרי נהאראן משתרעים לגובה של עשרות ק"מ ושוכנים שם גמדים.

ממערב להרי נהאראן, משתרע עמק רחב ידיים ובו ציביליזציה נוספת שלפני כמה מאות שנים, הייתה במלחמה עם ממלכות עמק הוואקפיר.

הרחק מצפון לוואקפיר, נמצא ים ובו יש מקום בשם "האיים הלבנים".

במקום לא ידוע בעולם יש אי שנקרא "ליראד".

חלק 13: מסדר הדבש

כמובן שבשלב ראשון החבורה ירדה למקום בו צפה ז'נה במשא ומתן. אבל המקום היה ריק. החבורה המשיכה להתקדם אל מעבה האדמה ומצאה שהמערה שאת פתחה גילו מבחוץ. אכן מובילה אל בסיס המבנה. כמו כן הם גילו פתח של מערה נוספת - המובילה גם היא החוצה.

החבורה עלתה שוב למעלה והחלה מטפסת קומה אחר קומה במעלה המבנה, לעבר כוורת הדבורים. במהלך הטיפוס היא נלחמה במספר מפלצות - סבך חי שניסה לתפוס אותם ולחנוק אותם; פטריות רעילות ענקיות שתקפו באמצעות מחושים; צמח טורף שיונק את התבונה של יצורים חיים והופך אותם ל"זומבים" שלו; ויתושי ענק שניקזו דם והחלישו את החבורה. באחת הקומות הם נתקלו בשני סרעפצדים נוספים, אלא שהפעם הקוסם הצליח להרדימם בלחש אחד והלוחמים הרגו אותם מיד והקרב הסתיים במהירות וללא כל לחימה. לאחר יום של לחימה מתישה, כשהחבורה חבולה, פצועה ועייפה הם הגיעו למה שנראה כמו קומה אחת לפני גג המבנה (שעליו כאמור הייתה כוורת הדבורים).

הם החלו סורקים את הקומה ולא איתרו מפלצות או דברים מיוחדים, אבל בבואם להיכנס לחדר האחרון נגלה לפניהם השדון הקטן, ובקולו הגבוה, המעצבן והחלקלק - בירך אותם ל"שלום" ושאל מה הם רוצים. אאורוס כיוון אליו את קשתו, פלגטון שלף את חרבותיו, גונד הכין את הגרזן להסתערות (כשברקע הוא שומע אותו צורח - "תזרוק ת'מגן, תפוס אותי בשתי ידיים, תסתער ותגמור אותו כמו גמד!!! ולא כמו הכוסיות שאתה מסתובב איתם!!").

המצב היה נפיץ וקרוב מאוד התלקחות, אבל למרבה המזל לבאראדור נגמרו הלחשים לאותו יום, וכשהוא ללא לחשים הוא יכול להיות שקול, זהיר, מחושב, ודיפלומט משכנע ומאוד מנומס (אבל מה זה מנומס!!!!). בראדור סימן לחבריו לסגת צעד אחורה והוא ענה ליצור בברכת שלום.

בשיחה הקצרה שהתפתחה בין הצדדים, החבורה דרשה מהשדון לתת לה את בצי הפרפרות. הוא מצדו אמר להם שהם יכולים לקחת אותן בעצמם אם הם רוצים וצחק. במהלך השיחה הוא פלט שהוא משרת של כמה ישויות ממן נקבה (לא היה ברור מי כמה למה ואיך). בסופו של דבר הם הגיעו למבוי סתום והשדון נכנס לתוך חדרו. אאורוס ופלגטון רצו להסתער (אבירים שוחרי טוב אתם יודעים), אבל כאמור בראדור היה ללא לחשים ולכן הוא לפתע עלה על רעיון מבריק לשכנע את חבריו לסגת כדי להתחזק - הוא הזכיר להם שהם לא מצאו את הנערה בכל המבנה, וככל הנראה שני הסרעפצדים שנותרו בחיים מתוך ה-6 לקחו אותה איתם דרך אחת המחילות היוצאות ממרתף המבנה ואם רוצים להספיק ולהצילה יש לצאת למרדף.

השכנוע עבד על פלגטון (ברארדור באמת יכול להיות דיפלומט מאוד משכנע ומנומס כשהוא בלי לחשים וזו אחת הסיבות שאני מרבה לגרום לו לבזבז אותם כבר בהתחלת המפגש, כי זה מאוד משעשע לראות את הטרנפורמציה מ"מעניינים לי ת'תחת הבני זונות" הרגיל שלו). אך אאורוס עדיין לא השתכנע, ורק לאחר שתאייזנדים דיברה אל ליבו הוא הסכים גם לסגת. וכך, החבורה החליטה לצאת, לאגור כוחות ולפתוח במרדף אחר הבחורה, כלומר הסרעפצדים (-; כמובן....

לאחר לילה במרחק מה מהמבנה (ולשאלתכם הם התכוננו היטב למקרה שהשדון ינסה משהו בלילה, ואני לא אומר שהוא לא התכוון לנסות רק שהם התכוננו היטב ושהוא מאוד ערמומי ויודע מתי כדאי לו לתקוף ומתי לא), פלגטון החל מגשש אחר עקבות הסרעפצדים ליד פתח המחילות. הוא עלה עליהם ללא כל קושי ולאחר תנועה מאומצת של כמה שעות, הם השיגו אותם לקראת בן ערביים. הם המתינו עוד כמה שעות עד לחשכה ותקפו. בראדור הצליח להרדים אחד מהם, ז'נה חיסל אותו על הרצפה ואאורוס פשוט ניקב בחץ בודד את עינו של השני והרגו בפגיעה אחת (האמת שמכאן ואילך זה הדבר העיקרי שהוא עושה בקרבות - מחסל לי יצורים בחץ אחד, אבל כל אחד והתחביבים שלו וכל עוד הוא והקבוצה נהנים מי אני שאתלונן......).

במשך כל הקרב, הבחורה ישבה בצד מכווצת מפחד, וכך נשארה גם בסוף הקרב. ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של כל בני החבורה בראשות פלגטון, אאורוס ואפילו תאיי, להרגיע ולשכנע אותה כי הם ידידים עלו בתוהו. לאחר כשעה של כישלונות, בראדור הטיל עליה לחש הקסמה ורק אז היא הסכימה להרים ראש ולהתחיל לדבר איתם.

כשהבחורה התרוממה מעט, קצת משיערה הפזור הוסט הצידה וניתן היה לראות את פניה. כפי שאתם ודאי זוכרים ז'נה תיאר אותה כיפהפייה, למרות שלא ראה את פניה, אבל אפילו שקרן מוצלח כמוהו (סליחה, חיים - "מיפה מציאות מוצלח כמוהו"), לא היה מצליח לתאר יופי שכזה, שכן הבחורה הייתה בעלת יופי נדיר, שאף אחד מבני הקבוצה לא ראה כמותו עד אז ומאז - היא הייתה כבת 18, כאמור, היה לה עור שחום ושיער שחור כפחם, עיניה היו מלוכסנות מעט, כחולות ועמוקות, אפה היה דק, שפתיה בשרניות וחושניות, עצמות לחייה גבוהות. על צידה הימני של פניה הייתה צלקת ארוכה ועמוקה, אבל היופי שלה היה כה מושלם ומהמם, שאפילו הצלקת לא הצליחה לכערה אלא רק להדגיש עוד יותר את יופייה.

אפילו תחת לחש ההקסמה, היא עדיין הייתה חוששת ומכווצת ודיברה רק לבראדור, וגם אליו בחשש זהירות ופחד. מסתבר שהיא הייתה שפחה של הסרעפצדים מאז שהיא זכרה את עצמה, ועדיין חששה כל רגע מבואם. לא היה לה שם וכל הקונספט של שם וזהות אישית נראה היה זר לה (לימים בראדור החל מכנה אותו אאורין וזה הפך לשמה, לאחר שהבהרתי לשחקן שלהמשיך לקרוא לה "הזונה שהצלנו מהסרעפצדים" לא מקובל עליי כשם).

מאותו רגע היא נצמדה לבראדור ולא משה ממנו והפכה למשרתת ועושת דברו בכל דבר ועניין. במשך הזמן היא נפתחה קצת יותר, אבל היא עדיין נותרה שתקנית ועכברית מעט בהתנהגותה, ודיברה ממש רק עם בראדור (כשאאורוס הכין לה קשת במתנה, היא הייתה מציגה עצמה במשך כמה חודשים כך - "שמי אאורין וזו הקשת שלי" - כה זרות ונפלאות היו לה התפיסות של שם, זהות, ורכוש פרטי......). היא גם גילתה פוטנציאל כישופי מסוים ובראדור החל מאמן אותה כמכשפת.

לאחר יום נוסף של מנוחה, חזרה החבורה אל המבנה. בסריקה זהירה שלו, הסתבר שהשדון כבר לא שם. בחיפוש יסודי של הקומה העליונה, נמצאה דלת סתרים הנפתחת אל תקרת המבנה ומובילה אל תוך כוורת הדבורים (דרך מחילה קטנה מידי מכדי לאפשר לדבורת ענק לעבור אבל בדיוק בגדול של השדון). בניסיון אחרון לאתר את הביצים, פרנג'ין ובראדור הטילו לחשים לאיתור קסם ו....הם איתרו משהו בלב הכוורת (בזכות שימוש במתוחכם בסוג של טראנגולאציה הם אפילו הצליחו למקם אותו במדויק מבחינת קואורדינטות). ברגע שהם סיפרו על ההילה קסומה לחבורה כולם צעקו - "זה חייב להיות הביצים" (טוב לא כולם, ז'נה צעק "זה חייב להיות התיק שלי"....). עכשיו נותרה רק הבעיה הקטנה של להיכנס פנימה ולהביא את זה מבלי להילחם ב-70 דבורי ענק עצבניות....

האינסטינקט הראשון היה לחסל את הדבורים - בראדור, אאורוס וגונד הציעו לעמוד בחוץ, לטווח אותן אחת אחרי השנייה, יום אחרי יום, מתוך מחסות עד לחיסולן. אבל פרנג'ין הדרואיד, ופלגטון הסייר סירבו להרג שכזה. הצעה לגרשן באמצעות עשן ירדה מעל הפרק כשהזכרתי להן שמדובר ב"דבורי אש ענקיות" (לא חושב שאמרתי זאת בהודעה הקודמת). לבסוף הם הגיעו לדרך פעולה אחרת לגמרי -

גונדולן בנה חבית קטנה עם דפנות עבים במיוחד וחרכי ירי ונשימה. את החבית שמו על פרנג'ין שהיה קטן דיו כדי לעמוד ולשבת בתוכה. פרנגין נכנס לכוורת הדבורים בתוך החבית, שם הוא התקדם לאט במבוך הדונג, נעזר בלחשי גילוי קסם כדי להגיע לאזור הרצוי, כשהחבית מגנה עליו מפני ההתקפות של הדבורים. לאחר שעות רבות של זחילה מתישה בתוך הכוורת, אין ספור התקפות של הדבורים, שהחלו מכרסמות בחבית, התכווצויות שרירים ומתח עצום, הוא הצליח להגיע למקום המיועד ושם למצוא תיבה קטנה ובה סלסה עם ביצי הפרפרות. הדרך חזרה הייתה אפילו מסוכנת יותר, אבל לבסוף הוא הצליח לצאת החוצה בריא ושלם (אם כי מכווץ כולו וטובע בדבש).

בזמן שנאיל, אאורוס, פלגטון ותאיי, סועדים את המונג המסכן (תארו לעצמכם יום שלם בתוך חבית), ז'נה תחקר אותו שוב ושוב על התיק שלו. בינתיים נאספו בסביבה עשרות פקסים והביטו במבט עורג אל עשרות הקלוגרמים של דבש שהצטברו בחבית. אאורוס התיר להם כמובן לקחת אותו ולפני שהוא הספיק להשלים את המשפט, מאות פקיסים הסתערו על המקום ולקחו את הדבש (מאותו רגע, בני החבורה כונו בפיהם "מסדר הדבש"....).

ההרפתקה הסתיימה בהשבת הביצים לפרפרות, שהגיבו בשמחה ותודות אין קץ וערכו לקבוצה מופע זיקוקי דינור (מדומים כמובן) מרהיב יותר ממה שראו מעולם. הם גם ברכו את נשקיהם של אאורוס ופלגטון ולאות הוקרה, נתנו ביצה אחת לבראדור מזיל הריר.

חלק 12: כוורת הדבורים, או - הם יורים גם בדבורי ענק

בבוקר שלאחר המפגש עם הפרפרות החלה החבורה בחיפוש אחר עקבות של היצור שגנב את ביציהן. לא הייתה זו משימה קלה, אך פלגטון הסייר, שנעזר בפרנג'ין הדרואיד, הצליח לעלות על נתיב הנסיגה של היצור והחבורה החלה מתקדמת בעקבותיו. לאחר כמה ימים של תנועה מערבה. החבורה גילתה את המקום אליו הובילו העקבות.

במרכז של אזור ג'ונגל דליל יחסית, עמד תל רבוע שבחלקו היה עשוי משרידי עץ ענק ובחלקו מטין ודונג. האורך של כל אחת מצלעות התל היה כ-40 מטר וגובהו כ-60 מטר. בחלק העליון שלו הייתה כוורת עצומה של דבורי בר ענקיות (בגודל של כלב סאן-ברנארד), שמידי פעם יצאו ונכנסו מכמה פתחים בכוורת. ממבט מהיר אפשר היה להבין שאי אפשר היה להתקרב לעץ בהליכה גלויה מבלי להתגלות על ידי הדבורים.

בעוד החבורה עומדת ומטקסת עצה כיצד להתקרב למקום מבלי למשוך את תשומת הלב של הדבורים, ז'נה החל מתקדם בהתגנבות איטית וזהירה למבנה. השחקנים כמובן צעקו "רגע אנחנו עוצרים אותו" אבל הדמות שלו כל כך הצליחה שהוא נעלם גם מעיניהם, וכשהוא הופיע ליד המבנה כמה דקות אח"כ, החבורה החלה מבינה מדוע הנלפיד קרה לו "הבלתי נראה".

בהגיעו למבנה, ז'נה החל מחפש אחר פתח וכעבר כדקה מצא דלת סתרים פשוטה (למעשה היה זה סך ענפים וקוצים מאוד סמיך שהסתיר את הפתח וניתן היה להסתה די בנקל). הוא נכנס דרכה, ועמד בחדר בו אפשר היה להתקדם לתוך המבנה, או לרדת אל תוך האדמה. הוא בחר באפשרות השנייה וירד קומה. שם הוא שמע קולות והוא התקדם בחשאי לעברם.

לאחר כמה שניות של התקדמות, הוא הגיע לחדר רבוע (אם כי הוא יותר דומה ל"חלל" טבעי בעץ מאשר לחדר, ממש כמו כל החדרים והמסדרונות במבנה שהיה ללא כל ספק טבעי ולא עשוי ידי אדם או יצור תבוני). הוא הציץ לחדר ושם נגלה לו המראה הבא -

במרכז החדר ריחף יצור קטן מאוד, אפילו יותר קטן מז'נה (להלן - ה"שדון") - כחמישים ס"מ גובהו. היה זה ללא כל ספק היצור שהפרפרות תיארו באשלייה שלהם כזה שגנב את הביצים - מתווה גוף "אנושי", תווי פנים חייתיים, קרניים על הראש, כנפי עטלף, טופרים בקצות הגפיים, וזנב ארוך ובקצהו עוקץ. מולו עמדו 6 יצורי סרע שנראו כהכלאה מעוותת של אנשים וקרפדות (להלן סרעפצדים), כולם חמושים בקלשונים, רשתות, סכיני ציד, ורובי קשת כבדים. אחד מהסרעפצדים החזיק בשרשרת שהייתה מחוברת לקולר על צווארה של בחורה אנושית. הבחורה הייתה גבוהה מאוד, דקיקה בעלת שיער שחור ארוך חלק שגלש על מצח והסתיר את פניה. היא עמדה שקטה ומכווצת עם ראש מורכן. לבושה היה בלויי סחבות, וניכר היה שעל גופה צלקות רבות מסוגים שונים.

נראה היה שהשדון והסרעפצדים היו שרויים בסוג של ספק משא ומתן ספק ויכוח. השדון אמר בקולו גבוה חלקלק וערמומי -

- "אבל הן רוצות בתולה!! זאת לא בתולה!! זה לא מה שביקשתי, היא לא בתולה"

ואחד הסרעפצדים ענה לו בקול גרוני ובסאטארית מעוותת -

- "אתה לתת ביצים, אתה להבטיח ביצים!!! אנחנו לתת בחורה אישה אתה לתת ביצים!!! או
שאנחנו לקחת ביצים לבד"

ואז השדון -

- "אם אתם רוצים אתם יכולים לנסות, אני לא נותן שום דבר עד שאני מקבל בתולה - והיא לא בתולה!!!"

לאחר כמה דקות של חילופי דברים מהסוג הזה שחזרו על עצמם, ז'נה נסוג, יצא החוצה בהתגנבות מתחת לאפן של דבורי הענק, וחזר לחבורה.

החבורה לא נותרה חסרת מעש. בזמן שז'נה יצא לסיור, פרנג'ין הציע לחפש מערות חבויות המובילות למבנה. גישוש קצר של פלגטון העלה פתח של מערה במרחק 100 מטר מהמבנה. הקשבה זהירה, גילתה שיש קולות ורחשים של צמחיה מתוך המערה, למרות שאין תנועת אויר שם מה שעורר את חשדם. פרנג'ין שלח פנימה את הפסמון המאולף שלו, אבל זה חזר ללא מידע מיוחד (הוא אמר שיש שם צמחיה עבותה ולא יותר). גונד הגמד הציע פשוט להיכנס, אבל פרנג'ין הציע לבדוק את המערה בדרך נוספת - הוא זימן זאב והורה לו להיכנס למערה ולרוץ לאורכה, שניות אחרי שהזאב נכנס למערה, נשמה שריקה איומה שהחרידה את כל האזור.

בדיוק אז הגיע ז'נה לחבורה וכמובן אמר מיד -"אתם לא יכולים להישאר 5 דקות בשקט, אני משאיר אתכם לבד לכמה דקות ואתם מעירים את כל מי שנמצא ברדיוס של קילומטר מכאן!!!" ואז ראה את המערה ואמר - "יופי מערה, בואו נכנס, אני בטוח שהתיק שלי נמצא שם...."

החבורה צעקה עליו כאיש אחד - "נווו מה גילית?!?!" והוא כמובן ענה "שום דבר מיוחד, לא מצאתי את התיק שלי וגם לא היו שם חבלים", ואז השחקנים התחילו לאבד את הסבלנות (הבעיה הידועה ששחקנים לא תמיד מפרידים בין ידע שחקן לידע דמות) ולהאיץ בו בעדינות של פיל בחנות חרסינה - "אבל בטח ראיתי מישהו, או משהו או אולי כמה אנשים או יצורים בפנים, והם בטח דיברו?!?!....." לאחר כמה דקות של הפצרות, ז'נה סיפר לחבורה מה ראה בהבדל אחד - הבחורה הייתה בתולה יפהפייה מהממת.....

אאורוס ופלגטון רק שמעו "בתולה יפהפייה מהממת" (או יותר נכון "בתולה יפהפיה" או למען האמת "בתו...") והחלו מסתערים לעבר המבנה כשכל החבורה אחריהם תוך צעקות של בראדור - "מה את מטומטמים?!?! הדבורים יראו אתכם!!" ושאמרו לו - "אז תחכה מאחור" הוא ענה "מה אתם מטומטמים?!?! אני לא נשאר לבד!!!".

הריצה אל פתח המבנה ארכה כמה שניות, אבל כמו שבראדור אמר , כמה דבורים שמו לב אליהם והחלו יורדות לעברם. ומכיוון שצרות באות בצרורות, ומכיוון שאני שה"מ אכזרי, שסופר סיבובים ומחשב בדיוק מה עושה כל גורם בסביבה בזמן הזה - בדיוק כשגונד ופלגטון הגיעו לפתח, יצא מתוכו סרעפצד (אחד מאנשי הקרפדה למי שלא זוכר) ונתקל בהם.

תוך שניות פרצה לחימה, מצד אחד עמדו פלגטון וגונד, נלחמים סרעפצד, מאחור עמדו שאר הדמויות, נלחמות בדבורי הענק - אאורוס ממטיר חצים מקשתו, "יאשניר", בראדור מטיל לחשי נזק, בוגלאגו ופרנג'ין מנסים לתקוף, אבל לא פוגעים.

לאחר חיסול של שני סרעפצדים (ושתי דבורי ענק מאחור) שער המבנה נותר פתוח וריק והחבורה כולה הצליח להיכנס פנימה ולסגור מאחוריה את ה"דלת", רגע לפני שכל נחיל הדבורים נחת עליהם. השקט שהשתרר הבהיר לחבורה שכנראה שאר הסרעפצדים נסוגו לתוך המבנה כבר בתחילת הקרב. בדיקה מהירה של המצב, העלתה שכמעט כולם נפצעו, אם כי אף אחד לא נפגע בצורה אנושה. פרנג'ין ואאורוס ריפאו את רוב הפצעים, והחבורה הסתדרה במבנה קרב לקראת המשך הכניסה למבנה.

חלק 11: פרפרות

לאחר כל המנוחה, האימונים, ההכנות והפרידות, יצאה החבורה מערבה אל המצפה של האלפים, תחת הצל ההולך ומתקרב של מלחמה עם להקת הסרעפצדים עליה דיברו הסאטארים ואוטארפור.

הפעם באן נשארה מאחור בבית ואת החבורה ליוו נאיל הכוהנת (שכזכור רצתה גם היא ללכת למצפה) ותאיזנדים שכעת הייתה בת זוגו של אאורוס לכל דבר ועניין, אבל עדיין נחשבה מרגלת של פקמד על ידי כולם ושנואה על ידי ז'נה ובראדור.

לאחר שבוע של מסע, שוב הותקפה החבורה במארב מתוכנן של סרעלודים (שוב מטחים מתואמים מהעצים, הפעם כאלה שרוכזו על בראדור, ולאחר הפלתו על פרנג'ין וכן הלאה..-בקיצור מארב מתוכנן ומתואם של מישהו שנראה שמכיר את החבורה היטב). ו....שוב החבורה בחרה להתעלם (אם כי הפעם מישהו אמר "אני מריח מלחמה...." ואז ענו לו, שזה רק תבשיל השעועית משבת וכך, בצורה מהירה ואלגנטית, נגדע באיבו כל דיון אסטרטגי נוסף).

באחד הלילות, לאחר שבוע נוסף של מסע חסר אירועים, ראה לפתע בראדור "הולוגרמה" תלת מימדית ענקית ובמרכזה יצור משונה שנראה כמו פרה שמנמנה עם רגליים קצרצרות, אדרת שיער סגול וכנפיים של פרפר. ברגע הראשון הוא נבהל והעיר את כל החבורה כשהם מתכוננים לקרב.

היצור לא נע ולא זע ואאורוס ניסה לגלות מקורות רשע באזור. במקום זאת, הוא גילה, בראיית הפאלאדין המיוחדת שלו, את קיומם של יצורים מעופפים קטנטנים, בגודל של זבובים, המתעופפים מסביב לחבורה ולהן הילת "טוב". אחד מהיצורים האלה הקרין את ה"הולוגרמה" באמצעות יכולת קסומה והמתין לתשומת ליבה של החבורה. כעת, משתשומת ליבה של החבורה הייתה נתונה להם, החלו היצורים לתקשר עם החבורה באמצעות אותה "הולוגרמה". בעוד ה"הולגרמה" החלה משתנה, והמידע החל להצטבר, נזכר בראדור שהוא מכיר את היצורים אלה מלימודי תורת הקסם-

מדובר ביצור קסום ונדיר מאוד, ממשפחת הפיות שנקרא "פרפרה" (וזה עובד רק בעברית, אז הנה לכל קנאי האנגלית במשחקי תפקידים - שתקנאו!). הם (או יותר נכון הן) תמיד ממין נקבה. יש להן יכולות קסומות רבות, המרכזית שבהם ליצור אשליות חזותיות מושלמות. הפרפרות חיות בקהילות של כמה עשרות הצמודות לקן, אותו הן לא יכולות לעזוב בשום פנים ואופן חוץ ממקרה אחד - לעתים קהילה של פרפרות מחליטה להעניק למטיל לחשים כלשהו, ביצה של פרפרה. לאחר שנה של טיפול, בוקעת מהביצה פרפרה שמשמשת כיצור הקסום המלווה של מטיל הלחשים. היא מעניקה לו כוחות רבים ושונים, אבל היא גם (כמו כל הפרפרות), מאוד דעתנית ועקשנית, קצת מפונקת, מאוד "תשומית", בעלת אופי חזק ורצונות פרטיים ולפעמים גם אג'נדה שלמה, בקיצור היא משוכנעת שמטיל הלחשים הוא היצור המלווה שלה.......מרגע זה, החבורה החלה מקשיבה (או יותר נכון צופה) לפרפרות, בעוד בראדור המכשף, מזיל ריר ומחשב כמה בונוסים היצור יכול לתת לו בתור מלווה......

הפרפרות הקרינו לחבורה מעין "סרט" על מה שהתרחש לפני כמה ימים. ב"סרט" נראה יצור ענק ומטיל אימה, בעל מתווה גוף "אנושי" (שתי רגליים וידיים, ראש עם שתי עיניים ואוזניים וכד'..), תווי פנים חייתיים, קרניים על הראש, כנפי עטלף, טופרים בקצות הגפיים, וזנב ארוך ובקצהו עוקץ. היצור נראה עובר בג'ונגל, כשהוא כורת עצים ומשמיד יצורים בדריכה ומעיכה, לבסוף הוא הגיע אל קן הפרפרות, לקח משם סלסלה עם ביצים ועזב את המקום (כמובן שברגע שהבחורה ראתה את דמותו ביחס לסל הביצים הזעיר היה ברור שבמציאות הוא לא "כזה ענק"). התצוגה הסתיימה במראה של עשרות פרפרות מרחפות באוויר ובוכות.

התגובות המיידיות התחלקו לשניים - חלק מבני הקבוצה אמרו "טוב אז?", אבל מכיוון שבראדור היה עסוק בלהזיל ריר, המחנה הזה היה מאוד חלש ונבלע בקולות חברי המחנה ההירואי, אבירי, שצעקו מיד כאיש אחד- "איה הוא בן הבליעל?! הבה נתאחד כולנו, נכהו למוות ונשיב ליצירי האור את שגזל מהם!!". טוב, הם לא באמת צעקו את המילים המדויקות האלה, אלא משהו קצת פחות "ספרותי", אבל לא פחות הירואי שקרוב יותר ל-"נו אז מה הבעיה? ננקנק ת'חרא ונחזיר להם ת'ביצים" (וכמו שאתם בוודאי יכולים לנחש, הם לא השתמשו במילה "לנקנק" אלא בפועל אחר קצת יותר וולגרי, אבל אני בתור שה"מ חייב לשמור על סטנדרט קצת יותר "ספרותי" אז.....).

המפגש עם הפרפרות הסתיים בהחלטה של הקבוצה לעזור להן, ובניסיונות נואשים לסכור את כל הריר שהמשיך לנזול מבראדור (אני יודע שזה מגעיל, וכמו שכל שה"ם מנוסה יודע - ניהול משחקי תפקידים בכלל וכאלה במו"ד בפרט הם חוויה שיכולה להיות די קשה ומלוכלכת ואפילו מגעילה לפעמים, אבל מישהו חייב לעשות את העבודה).

שם חדש

שם חדש לבלוג ולחבורה (למה השם הזה, יתברר כבר בתקצירי ההרפתקה הקרובה). אני מקווה שהשם החדש יזכה לפחות ביקורת וליותר תמיכה. אני חייב לציין פה תסכול קטן - ברך כלל אני ממש טוב בשמות. יש לי עשרות שמות לסיפורים שאפילו אין לי מושג מה הם יהיו - בקיצור, שמות זה הצד החזק שלי, אבל במקרה זה אני עוד לא הצלחתי לקלוע. אז שוב, הערות והצעות יתקבלו בברכה.

מונתאו צייר החלומות

זאת הזדמנות טובה לומר כמה מילים על מונתאו (Montau), האל של אאורוס -

1. שמות, תארים וכינויים - מונתאו, "צייר החלומות"; "צבע החלומות", "אדון הצבע", "אביר הגוונים" "פסל הקשת בענן", "אוחז המכחול".

2. תחומי עניין ושליטה - יצירה, חיים, טבע, צבע, יופי, אומנות פלסטית, הרמוניה.

3. אתוס - עזרה לחלשים ולנזקקים, שמירה על החיים, הטבע (שהוא התגלמות היופי), הפיכת העולם למקום נעים ויפה יותר (בין היתר על ידי - תיקון עוולות מכל מיני סוגים ומיגור הרשע; יצירה מתמדת של יצירות אומנות שהופכות את העולם לטוב ונעים יותר ועוד).

4. חפצים קדושים מיוחדים - קשת היופי, חרב אלף הצבעים (ידועה גם בשם "חותכת קרני האור"), פטיש החיוּת, אזמל הרוח, מכחול החיים

5. מאמינים דת ופולחן - אין דת וכנסייה פורמליים. הדת היא דת התגלות מסטית. רוב התקשורת עם המאמינים נעשית באמצעות התגלויות. האל אוהב "להלך" בעולם ולהיכנס לחלומותיהם של יצורים ולעיתים מתגלה להם דרך חזיונות וחלומות לרוב בצורה עקיפה (הם אינם יודעים שחוו התגלות).

את רוב מסריו הוא מעבירה באמצעות העברת תמונות, צבעים, קולות, ריחות, רגשות, תחושות וכד'.

מדי פעם הוא מתגלה בצורה יותר ישירה, גלויה ועקבית. במקרים כאלה ההתגלות יכולה להיות לפעמים בשעת היקיצה , ולעתים לא בצורת חזיון אלא כדמות הפונה אל חווה ההתגלות ומדברת איתו. גם במקרים של התגלות ישירה הוא לא מזדהה כאל עצמו אלא כשליח/ה ומדבר בסגנון מאוד קריפטי המלווה בכל האמצעים "הרגילים" (תמונות, ריחות וכד').

6. פולחן וטקסים - מכיוון שהדת היא מאוד לא פורמאלית אין כמעט פולחן פרומאלי ומסודר. רוב הפולחן כולל את האלמנטים הבאים -

תפילה - המאמינים מתפללים לאלה כפי שליבם מורה להם. בד"כ הם עושים זאת באמצעות התבודדות ומדטציה כל אחד לפי דרכו ובתדירות ולמשך הזמן הנראה לו. כמובן שהכוהנים מתפללים אליה באופן תדיר ויום יומי אבל גם תפילתם היא אישית ולא מונחית על ידי כללים כלשהם.

"קורבנות" - אין קורבנות במובן המקובל אבל המאמינים נוהגים להקדיש דברים ומעשים לאל. "קורבן" מקובל הקדשת פעולות בתחומי העניין שלו - צדקה ועזרה לחלשים, לחימה ברוע, וכד' או יצירה של חפץ או יצירת אומנות מסוימת;

עד כאן תיאור קצר על האל - עוד סיפורים ומידע יינתן בהמשך.

חלק 10: פרידה מפורטמאר ויציאה מערבה

לפני שהחבורה יצאה מערבה, היא עברה אצל אוטארפור כדי לשאול כמה שאלות ו"לאסוף" את אאורוס ותאיי (הסאטארים המשיכו לשהות אצל הכוהן).

לאחר שכולם נפרדו ועמדו לצאת לדרך, פוראטמאר פרש הצידה עם אאורוס ונפרד ממנו אישית. הוא סיפר לו שאמו מתה בלידתו בהיותה בגיל מבוגר יחסית עם בנים גדולים. אביו, קאיריץ', (Kai'rich) תמיד האשים אותו במות אימו (אותה אהב יותר מכל דבר אחר) וזנח אותו. מי שגידל אותו היה אחיו הגדול פארלריאן (Farlariyan) - שם שמשמעותו ממש כמו השם של אאורוס - הרוח הדרומית (ואצל תושבי המדבר גם "הרוח טובה", מכיוון שהרוח הדרומית מביאה אל המדבר את הלחות של הג'ונגלים ולכן היא נחשבת בתרבות תושבי המדבר לרוח נעימה, קרירה וטובה).

פארלריאן (שהיה לפורטמאר יותר מאח אלא גם אב וחבר) היה לוחם אמיץ ובחיר חול. לפני שיצא לקרב הוא נתן לאשתו החדשה קווצת שיער כמנהג הסאטארים. כשהוא לא שב, היא שקעה באבל. לילה אחד היא באה לאוהלו של פוראטמאר ונתנה לו את כל חפצי בעלה ונעלמה. בכל הדברים הוא מצא שימוש (מעט בגדים, פגיון, מספר דברי סדקית וכד') אבל את התלתלים הוא נושא עימו בחוסר נוחות כי הוא מרגיש שמקומם לא עליו.

פורטמאר המשיך ואמר שבלילה שעבר הוא הגיע להכרה מה עליו לעשות עימם. הוא נזכר בסיפור על יוטיה (Yutya) ונאמיר (Namir) - יוטיה היה גם הוא לוחם אמיץ ועשוי ללא חת. הוא נפל בקרב ולנאמיר, אהובתו, נשאר רק קווצת שיער וילד בבטנה. כשבנה הקטן יוטיה (הקרוי על שם אביו), גדל, היא החליטה להכין לו קשת קסומה. בדבק שהרכיב את חלקי הקשת, היא ערבבה את השיער של האב וחול קדוש, וטיהרה אותה ביגון של אהבה זכה. כך יצרה לו את הקשת "פאלטין" (Paltyn), =קוטלת הרשע, המפורסמת.

הוא אמר לאאורוס שהוא לא יודע מה זה חול קדוש (אולי זקני הסאטארים ידעו), ולא יכול לתת יגון של אהבה זכה, אבל את שערו של לוחם כביר הוא יכול, ובאומרו זאת הוא שם שקיק בידו של אאורוס ונעלם. כשאאורוס פתח את השקיק הוא גילה בו קווצת תלתלי שיער שחורים.

אאורוס היה נבוך, מבולבל ונרגש. (אני לא חושב שהזכרתי זאת, אבל כבר מהמפגש השלישי היו לאאורוס חלומות וחזיונות, באחד מהם נאמר לו שהוא צריך לטהר את הקשת ביגון של אהבה זכה ולהטמיע בה כוח של לוחם כביר, ממש כמו שפורטמאר הזכיר).

אאורוס התפלל למונתאו להנחיה. בעת התפילה הוא אחז בקשתו, יאשניר, ובשיער ולפתע התלתלים נעלמו ואאורוס חש כי באורח פלא הם התמזגו אל תוך הקשת. מאותו רגע ואילך אאורוס יכול היה להכות רוע באמצעות הקשת, ויאשניר, הפכה לנשקו העיקרי.

באותו יום החלה הקבוצה, בליווי של נאיל ותאייזאנדים (שלא עזבה את אאורוס לרגע), לנוע מערבה.

חלק 9: הכנות

את החודשים לאחר חיסול קן הנמלים, העבירה הקבוצה באימונים, לימודים ומנוחה. את קורותיו של אאורוס כבר סיפרתי בהרחבה כמה מילים לגבי השאר -

בראדור יצר שורה של תכשירים אלכימיים - חומצות, בקבוקוני תבערה (משהו בנוסח אש יוונית של ימי הביניים ובקבוקי מולטוב של ימינו) ועיסה מיוחדת שניתן לעצבה בכל מיני צורות ולאחר הכנה מספיקה לגרום לה להתפוצץ (הוא כינה את זה "באראבום"). כמו כן הוא המשיך לשפר את לחשיו.

גונדולן המשיך להתאמן בלחימה ולדבר יותר ויותר עם הגרזן שלו שהביע מורת רוח על כך שהוא נלחם עם מגן ולא אוחז בו בשתי ידיו ושבכלל הוא הפך לרכרוכי כיוון שהוא מסתובב עם חבורת הרכרוכיים הללו (האמת היא שאני כל הזמן צורח עליו בקול נמוך וצרוד - "כוסית!!!! הפכת לכוסית!!! כי אתה מסתובב עם כוסיות!!! תהיה גמד!!! מה קורה לך??!!!" - אבל לא נעים לי אז אני כותב על זה בצורה יותר מרוככת...).

ז'נה המשיך להתאמן בכישורי הגנב שלו כשהוא מתמקד יותר ויותר בהתגנבות, וממשיך לבלבל לכולם את המוח על התיק הקסום שלו שנעלם וחייבים להחזיר אותו, ושאחרי שהם הכריחו אותו להיות עם ההוביטית הנוראה הזאת פעמיים, הם חייבים לעזור לו........

פרנג'ין התאמן על לחשיו, המשיך לאמן את בוגלאגו וקיה בטריקים חדשים, לכד ואילף פסמון קטן (בעיקר לימד אותו לזחול למחילות ולספר מה הוא רואה שם). הוא גם אסף חומרים ורקח כמה שיקויים ומשחות חדשות. בין השאר יצר שיקוי שמשנה את צבע גוון העוקר לירקרק ועוזר בהסוואה בג'ונגל, ובשמן מיוחד שאם מטילים אותו ופוגעים בידיו של אדם, הוא מתקשה לאחוז בנשק.

דבר נוסף שפרנג'ין החל לעסוק בו הוא יצירת חפצים קסומים, כאשר בשלב ראשון הוא רצה לעשות גלימה שמעבה את העור של כל מי שעוטה אותה ונותנת לו הגנה בקרב. לפי מיטב המסורת שלי אני התעללתי בו (היי - חפץ קסום או לא חפץ קסום, וחוץ מזה חכו עד שתראו מה הוא היה צריך להשיג בשביל חפצים אחרים שהוא רצה ליצור.....) ונתתי לו את רשימת המטלות הבאות שהוא צריך לעשות לפני שיוכל ליצור את החפץ:

1. להשיג חוטים מאבן וקשקש של דרקון.
2. לתת את חוטי האבן לאורג אומן שלא יצר גלימה מעולם, כדי שיצור גלימה מעולה.
3. לטהר את הגלימה באש לוהטת.
4. לעטוף את הגלימה בחוסן של לוחם כביר.

פלגטון שיפר את יכולתו להילחם בשתי ידיים כשהוא מתאמן בחרב הקצרה והמיוחדת של מלס ובחרב הממזרית שמצאו בקן הנמלים (לורמין התקין לה ידית ובכך השמיש אותה שוב). ליקאנו זיהתה את החרב והכתב שעליה -

שמה הוא - פין-ליי, fin-ley (מילולית, באלפית - רוח עצורה, ואני חייב לתת פה שני קרדיטים - ראשית, אשתי המציאה את השם. שנית זאת הייתה חרב שנשאה דמות ששיחקתי במערכה של ידידי הטוב איציק, כמיטב המסורת של שה"מים טובים שיודעים לתפעל שחקנים הוא אמר לי- "יש לך חרב ממזרית מיוחדת שקיבלת בירושה - תמציא תיאור ושם! ושיהיה טוב!" - אז המצאתי....).

כאמור זאת חרב ממזרית. הכת של החרב עשויה ממתכת מצופה בשנהב מגולף בצורות גיאומטריות ובתוכו אבנים יקרות שלורמין שיבץ בה. הלהב ארוך, ישר ורחב, במרכזו שדרה מחודדת. על הלהב חרוטות צורות גיאומטריות וביניהן בכתב יפה ומסולסל החרוזים הבאים -

מהי הרוח אם לא כוח שוצף, מהו הכוח, אם לא להט רוחש
מהו הלהט אם לא רגע חולף, מהו הרגע אם לא רוח, בשר ואש

ליקאנו לא ידעה לספר יותר מזה על החרב, רק שהיא יודעת שהיא נוצרה על ידי לוחם משורר שכונה "כחל נושא הרוחות" במקום וזמן רחוקים (אותה דמות שציינתי קודם).

היציאה מערבה

כעבור חצי שנה של מנוחה, לימודים ואימונים החליטה החבורה לצאת מערבה אל מקום שנקרא "המצפה". לפני שנתחיל בתיאור ההרפתקה כמה מילים על המקום ולמה החבורה החליטה ללכת אליו.

כידוע, פרנג'ין מאוד מתעניין בגרמי שמיים ובכוכבים נופלים. לאחר מחקרים רבים בספרייה שבבית ותחקור של ליקאנו, הוא נתקל במונח "מצפה" - מבנים מסתוריים שהוקמו על ידי האלפים, במטרה לצפות בגרמי השמיים, ללא שום סיבה נראית לעין. כששאל אוטארפור על העניין, הוא ענה שידוע לו על מבנים כאלה שהוקמו לשם הגנה מפני שביטים וכוכבים נופלים הפוגעים באדמה וגורמים להרס רב. לדבריו במצפים הללו, לצד אלפים, שוכנים יסודני אויר ואדמה רבי עוצמה המשתתפים בהגנה. הוא הוסיף שלפי הידע שיש ברשותו צריך להיות מצפה באזור הג'ונגלים מערבית מכאן.

לאחר השיחה הזאת, פרנג'ין החליט שהוא רוצה לבקר במקום ונאיל הודיעה שגם היא מעוניינת בכך (למרות שהיא לא סיפרה מדוע ואף אחד מהשחקנים לא באמת טרח לשאול אותה).

דמות נוספת שהביעה עניין בהליכה למצפה היא באראדור - כחלק מניסיונותיו לצבור כוח, חקר את אוטארפור על אפשרות להטיל עליו שדה כוח קבוע שיגן עליו מפני התקפות פיזיות. אוטארפור לא ידע לענות לו כיצד ניתן לעשות זאת, אך אמר שהוא מכיר כמה קוסמים וישויות שיש ביכולתן לבצע דבר כזה (הוא הזהיר את באראדור שהם יבקשו בתמורה ביצוען של משימות רבות ומסוכנות ואולי אף תמורה אחרת שתהיה מסוכנת יותר).

באראדור כמובן ביקש פירוט ואוטארפור מסר את הרשימה הבאה (כשהוא מזכיר לכולם שהוא כבר כמה מאות שנים מבודד בג'ונגל ולכן לא יודע עם האנשים עליהם הוא דיבר נמצאים בחיים) - טרין (Trin) הדר בענן, אלף, קוסם כביר ועתיק יומין, כשמו, גר על ענן שמיקומו לא ידוע (אוטארפור אף "השוויץ" שיצא לו להיפגש עימו, בהיותו כוהן צעיר, משתה שערכו לכבודו כוהני אל האדמה); טיוה (Tayoha) הזהיר, חצי אלף, כוהן ומכשף, בעבר שכן בארמון מיוחד שבנה בנהר הוואקפיר; טארפיר (Tarfir) "היפה", אקונאט של פאנות (Akonat- תואר אצולה בכיר המקביל לזה של רוזן בעמק הוואקפיר), אלפית, כוהנת של מיה, אלת המים.

בשיחה אחרת, אוטארפור ציין שספציפית לגבי הגנה של שדות כוח, ייתכן ויסודן אוויר רב עוצמה יוכל להעניק סוג כזה של הגנה. לדבריו באותו מפגש עם טרין דר הענן (שנראה היה שהוא כל כך גאה בו עד כי הוא חוזר אליו כל פעם שהוא יכול - משהו בנוסח - "תראו כשאני הייתי צעיר ודיברתי עם אינשטיין...") הוא ציין כי האוויר המקיף את העולם, הוא למעשה יסודן אוויר אחד גדול, המגן על העולם מהתקפות חיצוניות.

כשבראדור שמע שיש יסודן אוויר גדול במצפה, ושיש מצפה לא רחוק מכאן...טוב את השאר תשלימו בעצמכם.....

שתי דמויות נוספות שהביעו עניין ללכת מערבה הן אאורוס ופלגטון - שניהם רצו לברר מידע על להקת הסרעפצדים עליה דיבר אוטארפור.

ז'נה הסכים ללכת לכיוון כי איכשהו שכנעו אותו שהתיק שלו שם וגונד, טוב גונד הולך לאיפה שכולם הולכים (כי שם יש מכות.....)

השהייה אצל אוטארפור חלק ג' - תאייזנדים

החלק האחרון של קורות אאורוס אצל הסאטארים. אני מזכיר לכולם ההודעה כתובה בגוף שני כי היא לקוחה מדיווח שמסרתי בזמנו לשחקן שמשחק את אאורוס......

תאיזאנדים -

תאיזנאדים היא מעל לכל מקסימה ואשת חברה נעימה וכובשת. למרות קסמה הרב ברור שזאת מסכה (אתה מגלה זאת רק בזכות היכולת שלך כפאלאדין לגלות טוב ורוע, כי היא שחקנית כל כך טובה שאין דרך אחרת לדעת). גם אחרי חצי שנה, לא ברור לך מה עומד מאחורי המסכה - אישיות דומה למה שהיא מציגה או משהו אחר לגמרי. היא שחקנית כל כך מיומנת שגם אחרי אין-סוף שעות של שיחה אתה מבין שלא משנה כמה אתה מנסה, אתה לא מצליח להוציא ממנה מידע של ממש על עצמה ועל עברה (בכל פעם שאיכשהו מגיעים לזה, היא מצליחה להתחמק מבלי שאפילו תשים לב...).

היא מתנהגת כמו ילדה טובה ועוברת את כל מבחני האמון שלך. היא כמעט תמיד נשארת במאורה, יוצאת רק להתרחץ ולהתפנות ולא עושה שום דבר מיוחד או מחשיד. מעט הפרטים שהיא מוסרת על מקום מוצאה נראים לאוטארפור נכונים (אם כי קח בחשבון שהם לא מאותה ממלכה ושהוא פה כבר כמה מאות שנים). סיפור הכיסוי שלה, כאמור לא נראה לו בכלל וכך גם התרשמותו הכללית ממנה. כל ניסיונות הפשרה עם הסאטארים עולים בתוהו (היא מסכימה לסולחה אבל הם מסרבים בתוקף).

למרות הדעה של הסאטארים ושל אוטארפור (ושל כל הקבוצה בכלל ופרנג'ין עם תחושותיו בפרט), יש בך משהו שמסרב "לוותר עליה". ההחלטה כמובן בידיך כשחקן, אבל התחושה הפנימית שאתה מקבל (במיוחד כשאתה מתפלל לעזרתו והנחייתו של מונתאו) היא שאולי היא לא מה שהיא מספרת, אבל היא גם לא לגמרי מה שהאחרים חושבים......

השהייה אצל אוטארפור חלק ב' - סאטארים

המשך קורות אארוסו אצל הסאטארים. אני מזכיר לכולם ההודעה כתובה בגוף שני כי היא לקוחה מדיווח שמסרתי בזמנו לשחקן שמשחק את אאורוס......

סאטארים -

כללי - במהלך ששת החודשים אתה לומד להכירם היטב - בולקאץ', שאמילאן, פוטיל, פקוראן, בקיל, אטילמור, וואקיש, ברונאל, טונצ'ארה, פאטיל וכמובן פוראטמר.

כל ה-11 הם בני דודים (כולל פוראטמר) ששייכים לחמולת סארנדרוי (ממש כמו שם השבט שלהם - לא להתבלבל) שקרויה על שם סבם, סארנדרוי ה"עיוור" - סייר אדיר בעל שם. מדובר במשפחה שהיא מאוד מכובדת ומיוחדת, לא בשל גודלה, עושרה או יחוס האבות שלה, אלא מפני שהעמידה בדורות האחרונים מספר רב של סיירים ואפילו כמה "בחירי חול" (מונח המתייחס ללוחמים נבחרים, אשר רוכבים על יצור בשם "יונק חול". יצורים אלה הם סוג של יסודנים, עשויים מאדמה, בעלי כוחות קסומים. הם מסוגלים לנוע בכל תווך שעשוי מאדמה או סלע. אחת לכמה זמן, יצור כזה בוחר לו לוחם סאטארי איתו הוא מתקשר ומרשה לו לרכב עליו. לוחמים אלה נקראים "בחירי החול" והם אלופיהם ומגיניהם של השבטים הסאטארים. יש אנשים בודדים כאלה בכל דור).

בהתחלה הם קצת חשדנים ומסוגרים אך מהר מאוד, הם לומדים להעריך אותך ואתם מתיידדים במהירות (מה שעוזר לשבור את הקרח בהתחלה הוא הידע שלך בירי בקשת ובבניית קשתות, הרצון שלך ללמוד מהם והנכונות ללמד אותם). אצל הסאטארים בכלל, ואלה בפרט התיידדות פירושה שאתה הופך להיות "אחד משלהם". זה אומר גם לפעמים קורבן ל"מתיחות" ובדיחות על חשבונך, ואין סוף צ'פחות (כאלה שמשאירות סימנים...) והתגוששויות מחד וחיבוקים וחיבה והתחלקות בכל דבר ועניין מאידך.

מהרגע שהפכת להיות אחד משלהם, הם משתפים אותך בכל דבר ועניין. בשיחות הרבות שאתם מנהלים כל הזמן, אתה לומד כי כולם אנשים פראיים (אפילו קצת ברבריים באורחותיהם) אך אם זאת ישרים, אמיצים, עליזים, נאמנים, נדיבים, טובי לב ורודפי צדק וכבוד. הם אוהבים לאכול, לשיר, לצחוק, לירות בקשת ולשהות בטבע. הם מהירים להתרגז ולכעוס ועוד יותר מהירים לסלוח ולהירגע. קשוחים וגבריים כלפי חוץ אך חמים ורגשניים מאוד מבפנים. אוהבים אנשים, אוהבים טבע וחיות ואוהבים לאהוב......כולם אנשים מצוינים, אך אפילו בתוך חבורה מצוינת ונבחרת כזו, פוראטמאר (המכונה בפיהם "הקטן" הן בשל גילו הצעיר והן בשל קומתו הנמוכה) עומד בולט משכמו ומעלה והוא מנהיגם הבלתי מעורער.

המדבר והחיים בו - מהשיחות הרבות עולה שהחיים במדבר הגדול הם חיי קושי, עוני, מצוקה וסכנה - בקיצור מלחמה מתמדת בטבע ובאדם. ללוחמים בכלל וסיירים בפרטי יש מעמד מאוד גבוה. מלחמת ההישרדות המתמדת היא אחד הגורמים המרכזיים לכך שמדובר בחברה מסורתית, פטריארכאלית מאוד נוקשה וקשוחה (דומה מאוד לחברות ברבריות נוואדיות בעולמנו - המונגולים בערבות אסיה, הבדואים במדבריות אסיה ואפריקה, הברברים בצפון אפריקה וכד'). במדבר הם חיים בסגפנות, אינם יודעים קרוא וכתוב ותרבות (מלבד מוסיקה ושירה) נמצאת נמוך בסולם העדיפויות שלהם.

מבחינתם שלל המים והמזון בג'ונגלים הוא גן עדן עלי אדמות (למרות זאת הם מתגעגעים למשפחותיהם ולמדבר). הם מתייחסים לתרבות עמק הוואקפיר בתמהיל של הערצה, כבוד, פחד ובוז. בשבילם זו ארץ אדירה ובה מיליוני בני אדם, עשרות ממלכות כבירות, עושר עצום ובל יתואר, תרבות מפוארת וכוח בלתי נתפס מחד, ומקום משכנם של אנשים רכרוכיים, נשיים, מרושעים, וחלקלקים ותרבות רקובה ומושחתת מאידך.

השבט שלהם והיחסים עם פקמד - השנים האחרונות היו קשות במיוחד לשבט סארדנרוי, כי הם בדיוק יצאו ממלחמה בת 12 שנה עם להקת סרעגורים גדולה ואכזרית במיוחד. המלחמה גבתה קורבנות רבים - אין כמעט סייר בחבורה שלא איבד במלחמה לפחות שניים שלושה קרובים מדרגה ראשונה ועוד כחצי תריסר מדרגה שנייה (לרוב אבות, אחים ודודים שמתו בקרב, אולם לעתים גם אמהות, אחיות ודודות שמתו תוך עינויים קשים בפשיטות על מאהלי השבט). האובדן הרב בחיי אדם והרכוש הביא את השבט לעברי פי פחת - כבר כמה שנים שהם נמצאים על סף רעב. עוד כמה שנים כאלה, או אסון פתאומי עלולים להביא להכחדת השבט!

למרות שהם לא מדברים על הנושא (וזה מאוד בולט כי הם אנשים מאוד גלויים ופתוחים בתוכם ובד"כ מדברים על הכל, כך כשהם "לא מדברים" על משהו - זה מאוד בולט...), אתה מבין בין השורות שהחבירה לפקמד הייתה במסגרת ניסיון נואש לשקם את השבט ולחלצו מהמצב הקשה אליו נקלע. כנראה שהם השכירו את שירותיהם, בתמורה להבטחה על תשלום מאוד נכבד (בעיקר בצורת סחורות, נשק ומזון). כמובן שמייד ברגע שעמדו על אופיו של זה, הם העדיפו את חרפת הרעב שלהם ושל שבטם על המשך הקשרים עימו.

נראה לך גם שפוראטמר מתייסר במיוחד בכל מה שקשור לנושא. לאחר בירור עדין, עולה כי ככל הנראה הוא זה שהתנדב ללכת עם פקמד הארוך, למרות ההיסוסים של זקני השבט לחבור אליו, ואף שכנע אותם להסכים לעסקה. כעת הוא נושא על עצמו אשמה משולשת - הוא סייע בלי לדעת לאיש רשע ומושחת, הוא שכנע את שבטו להקצות משאבים יקרים לצורך קיום תנאי העסקה, והוא הביא את בני דודיו למצב בו הם מנותקים משבטם ונמצאים בסכנת חיים מתמדת.

למרות שמחת החיים התמידית שלהם, הדבר מרחף תמיד כעננה מעל ראשיהם (במיוחד אצל פוראטמר). יש לך תחושה שהעקשנות הקנאית שלהם (ושוב בראש ובראשונה של פוראטמר), להוציא להורג את תייזאנדים נובעת בעיקר מהאשמה שלהם והצורך לכפר עליה. כך גם הלהיטות לסייע לכם במלחמה (הם רואים בכך הזדמנות לכפר על הכבוד שחולל בהתקשרות עם פקמד). אתה מקבל את התחושה שיותר מחוסר יכולת לחזור לשבטם (מבלי לזלזל בפקמד ובקווי ההגנה שלו), יש בהם חוסר רצון לעשות זאת, בכל מקרה, עד ש"ימחקו את החרפה".....

הקשתות שאתה מכין - כשאתה מכין את הקשתות בשבילם, אתה מרגיש השראה אלוהית ומכין אותם בשליש מהזמן הממוצע שבד"כ דרוש לך (כמובן שהעזרה שהם נותנים לך באיסוף ועיבוד חומרי גלם, והציוד המעולה שאוטארפור מעמיד לרשותך גם מסייעים, אבל אתה מרגיש שזה הכל מלמעלה...). כשאתה נותן להם את הקשתות, הם מתרגשים עד עמקי נשמתם ואתה כמובן זוכה בעוד יותר כבוד והערכה.

אתה מבין מהר מאוד שלתת לסאטארי נשק בכלל, ולסייר סאטארי קשת בפרט, זה אחד מהכיבודים הכי גבוהים שאפשר להעלות על הדעת. בכמה מקרים, כשאתה קצת נבוך מעומק התודה שלהם הם מסבירים לך את שורש העניין - בשל העוני הרב והמחסור בחומרי גלם במדבר מחד, והצורך בלחימה מתמדת במפלצות מאידך, נשקים הם מצרך נדיר וחיוני. סוחרים מעמק הוואקפיר מסרבים למכור להם נשקים. כתוצאה מכך, לרוב הלוחמים הסאטארים יש ציוד דל ובאיכות ירודה והם מבלים זמן רב בהשגת כלי נשק, שבמדבר הקשה והפראי הם חיוניים כמים ומזון. כאשר לוחם מגיע לפרקו, נהוג שאחיו הגדול מעניק לו נשק אחד (וזו כנראה הפעם היחידה בחייו של לוחם סאטארי בו מישהו נותן לו במתנה נשק). בד"כ מדובר בנשק פשוט כמו פגיון או חנית. מקרים בהם האח הגדול מעניק נשק כמו קשת מורכבת, הם נדירים ונחשבים לכבוד גדול. אם האח הגדול גם טורח ובונה את הנשק בעצמו, זה אירוע כמעט קדוש.....

הקשת האחרונה שאתה נותן היא לפוראטמאר, בהכנתה הרגשת השראה מיוחדת (הכי קרוב שהרגשת אי פעם מלבד הקשת המיוחדת שלך כמובן). כשאתה מעניק לו אותה הוא נחנק מדמעות. מרוב התרגשות הוא לא מסוגל לדבר איתך כמה ימים (בכל פעם שהוא רוצה לומר לך משהו הוא נחנק מהתרגשות, נבוך ומתחמק בצורה אלגנטית...). כאשר הוא כן מצליח לשוב ולדבר, הוא מודה לך בלי סוף. מאותו רגע הוא מכנה אותך "אחי הגדול" (ובשלב זה אתה כבר יודע שאצל הסאטארים יש מעט מאוד תארים יותר מכובדים שבהם אדם יכול לכנות את חברו...).

מידע על המלחמה - אתם לא יכולים להתרחק מהמאורה של אוטארפור (מחשש שיגלו אתכם) ובסביבת המאורה לא מתרחש שום דבר יוצא דופן (אין עוברי אורח או מישהו אחר). בשיחות איתם על הנושא הם אומרים לך שקודם כל צריך לצבור יותר מידע ולכן חשוב שהחבורה תצא מערבה כדי להשיגו.

השהייה אצל אוטארפור חלק א' - אוטרפור

להלן החלק הראשון של תיאור הדברים שקראו בזמן השהייה של אאורוס אצל אוטארפור. בזמנו אני כתבתי לשחקן דיווח מלא על כך ומטעמי קוצר זמן (בכל זאת יש לי אישה, ילד ושישה שחקני מו"ד לטפל בהם) - אני מביא את הדיווח כמו שהוא - כתוב גוף שני (שהרי בדיווח אני פניתי כמובן לשלומי, שמשחק את אאורוס...) -

במשך ששת החודשים בהם אתה שוהה אצל אוטארפור אתה לומד להכיר אותו, את הסאטארים ואת תייזאנדים היטב.

אוטארפור

ככל שאתה לומד להכירו יותר הוא הופך יותר חידה בעיניך. על פניו הוא איש ישר, הגון מכובד, נדיב ואצילי (לא רק בייחוס ובחינוך שלו אלא ממש באופיו). הוא ממש לא נראה כמו מישהו שמסוגל למעשים שהשירים מספרים עליהם. לעיתים אתה כל כך מתרשם ממנו עד שיש לך ספק אם השירים אמיתיים, אלא שאז אתה חש בנוכחות האל-מתים שלו. ברור לך שאם הוא מסוגל להקמת האל-מתים, משהו רע ואפל קרה לאיש, והוא מסוגל למעשים רעים ואפלים עוד יותר....בכל מקרה חצי השנה שאתם שוהים בביתו מאוד עוזרת לבריאותו הנפשית והתפרצויות הטירוף שלו כמעט נעלמות.

הוא אינו מחבב במיוחד את הסאטארים (או "פראי המדבר" כמו שהוא מכנה אותם לא בפניהם). אם כי נראה שהדבר נובע יותר מרגש התנשאות בסיסי שחשים כל אנשי עמק הוואקפיר לשוכני המדבר, ולא מחוסר חיבה אמיתי. למרות רגש ההתנשאות הטבוע בו, נימוסיו הטובים, נדיבותו וטוב ליבו גורמים לכך שהוא לא מראה שמץ מכך בהתנהגותו אליהם (אתה חש בכך מידי פעם רק בהערות סתמיות שהוא משמיע באוזניך בלבד). חוץ מזה הם לא מרבים לשהות במחיצתו (גם הם לא מתים על תושבי עמק הוואקפיר....) אז אין כמעט חיכוך.

בסוף 6 החודשים, הוא מתעב את תייזאנדים (אם כי שוב - הוא לעולם לא מראה לה את זה ותמיד נוהג בה בנימוס ובכבוד - גם כאן, לא מתוך צביעות, אלא מתוך אופיו וחינוכו הטובים). הוא אומר לך שוב ושוב שלדעתו היא אדם חסר ערכים, מוסר ומצפון. לדבריו היא תוצר אופייני של כמה משכונות העוני ומאורות הפשע היותר קשים בעריי עמק הוואקפיר. יותר מכך, הוא מסיק מצפייה ממושכת בה שהיא כנראה פושעת מוכשרת במיוחד ומכאן שהיא רוצחת, נוכלת ושקרנית מעולה (אם כי אין לו ממש הוכחות). נראה לך שבניגוד לסאטארים, הדעה שלו עליה היא הרבה יותר מהתנשאות של אציל מכובד לבת אשפתות. הוא באמת אינו בוטח בה.

ספציפית לגבי הדברים שהיא אמרה - הוא חושב שהסיפור שלה (על היותה קצינת מליציה) לא סביר לחלוטין משתי סיבות - בעמק הוואקפיר תפקידים ממן זה לא ניתנים לנשים; קצין אמיתי בשליחות חשאית לעולם אבל לעולם לא היה מספר באמת מי הוא ומה הוא (ודאי לא לזרים בארץ מרוחקת).

מידע על המלחמה - אוטארפור מודאג מאוד ממה שאתה מספר. לאחר הטלת מספר לחשים, הוא יכול לתת לך קצת מידע על האויב - מדובר בלהקה של סרע-פצד (יצורים בגודל של בני אדם, עם תוים של יצורים אמפביים ספק קרפדים ספק דגים). בלהקה יש כ-300 לוחמים. הם משעבדים כ-300 סרע-לודים וכמה עשרות יצורים אחרים שלא הצליח לזהות. בראש הלהקה עומדים 3 יצורים רבי כוח ובעלי כוחות קסם (הוא לא יכול לספר יותר כי יש עליהם הגנות קסומות והוא חושש שיגלו את ניסיונות הריגול שלו). הלהקה חיה בתוך אזור ביצות ענק הנמצא מרחק כמה שבועות הליכה מערבה מביתכם.

חלק 8: ענני מלחמה

כזכור, החבורה עמדה מחוץ לקן הנמלים וניסתה לחשוב על דרך לטהרו מבלי לעבור בו מסדרון אחר מסדרון וחדר אחר חדר. לאחר דיון קצר החבורה הגיעה לדרך הפעולה הבאה -

פלגטון ופרנג'ין (שנעזרו בבוגלאגו, קיה וחיות נוספות שפרנג'ין דיבר איתן), איתרו את כל הפתחים של הקן. במקביל החבורה אספה כמות גדולה של חומרי בערה ובראדור יצר תרכובות מעלות עשן. עם סיום ההכנות, החבורה חסמה את כל הפתחים מלבד אחד וזרקה לתוכם חומרי בערה ותרכובות עשן. מסביב לפתח שנותר לא חסום, נבנו גדרות עץ מאולתרות, המצרות את כל אזור היציאה ממנו ויוצרות שטח הריגה. לאחר כל ההכנות, החבורה הציתה את חומרי הבערה, והתמקמה בעמדות ירי שהוכנו מראש, על עצים מסביב לשטח ההריגה.

כעבור כמה דקות, עשן סמיך החל למלא את הקן. כמה דקות נוספות עברו וכל שוכני הקן החלו יוצאים מהפתח הלא חסום. התנהל קרב חצים קצר שבסופו חוסלו רוב הנמלים וכמה יצורים נוספים שיצאו משם (נחשי ענק, לטאות ארסיות ותולעי ענק). אלה שלא חוסלו במטחי החצים חוסלו על הקרקע על ידי גונדולן ובוגלאגו, כלבו של פרנג'ין (שהתברר כלוחם לא פחות חזק מכל אחד מבני החבורה) שעמדו מוכנים בדיוק למטרה זו.

לאחר חיסול שוכני הקן, החבורה המתינה כמה שעות עד שהקן התאוורר מעט מהעשן ונכנסה פנימה. במבוך לא נמצאו דברים מיוחדים מלבד מצבור אחד של שרידים אנושיים שבו היו עצמות אדם וציוד (בעיקר נשקים ושריונות) שברובו החליד התפורר. בתוך ערמת הרקבון והחלודה נמצאו כמה פריטים במצב טוב - חרב ממזרית באיכות יוצאת דופן ועליה כתובים מילים בכתב לא ידוע. הלהב נשמר ללא פגע, אך הנדן וידית החרב התפוררו (במקום של בסיס הידית נמצא יהלום גדול ויפה שכנראה איתר אותה; 10 בקבוקונים עם חומר הרדמה דמוי אתר; 7 אזיקים קטנטנים. 16 צמידי כסף וצמיד זהב (עיטורי לוחמים כמו שהיו על מלס ופקמד); לוח חומר ועליו טקסט מוצפן באותיות סאטריות. החבורה חילקה בינה את השלל ויצאה לישון את הלילה מחוץ למבוך.

באמצע הלילה, במשמרת של פלגטון ובראדור, נראו צללים מתקרבים לחבורה. השניים צעקו והעירו את חבריהם, אך בעוד אלה קמים ומנסים להבין מה קורה, נורה עליהם מטח חיצים של רובי קשת. לרוע המזל, מרבית החצים פגעו - שני השומרים נפלו מחוסרי הכרה ושאר חברי הקבוצה נפצעו גם הם. אחרי מטח החצים הראשון הסתערו על החבורה 20 סרעלודים. הם היו זהים בכל ליצורים הקטנים והפחדנים שהחבורה כבר פגשה בהבדל משמעותי אחד- הם היו מצוידים ומאורגנים הרבה יותר.

בקרב שהתפתח, נהרגו מספר סרעלודים אך לא לפני שהחבורה נפגעה קשה. רגע לפני שהחבורה החלה לשקול כניעה, הסתערו מתוך החושך 10 לוחמים, מנופפים בחרבות קצרות. הם דמו לאחת משלושת הקבוצות האנושיות שהיו במחנה של פקמד הארוך סוחר העבדים - בני אדם נמוכים וצנומים, בעלי עור בהיר אך שזוף מאוד, עיניים ושיער בהירים אך צרובי שמש, לבושים בשריונות עור, חמושים בחרבות קצרות, פגיונות וקשתות עצם קצרות, על צווארי כולם צעיפי בד גס בצבע חול שלפרקים השתמשו בהם ככיסוי ראש (לא יודע אם ציינתי זאת, אבל ליקאנו אמרה שהם כנראה "סאטרים" - כינוי לקבוצה אתנית משוכני המדבר שנמצא מצפון לג'נגלים ומדרום לעמק הוואקפיר - ממנו הובאה החבורה בינקותה).

ברגע הראשון החבורה הייתה בטוחה שהללו, בתור אנשי פקמד, ויצטרפו לסרעלודים אך לא כך היה - הם תקפו את הסרעלודים והצליחו לפגוע בהם קשות כבר בסיבוב הראשון של לחימה. החבורה שינסה מותניים ויחד הם המשיכו בקטל האויב. עד מהרה חוסלו מרבית הסרעלודים והשאר נמלטו. בני החבורה מיהרו לעזור לפצועים לחזור להכרה ואז נפנו לדבר עם המסתערים.

מנהיגם הציג עצמו כפורטמאר בן קאירץ' איש סארנדרוי (בפי אנשיו - מכונה "הקטן"). פורטמאר הוא אדם כבן 16, נמוך, צנום, שיער שחור ארוך ועיניים שחורות, על פניו אין אפילו חתימת זקן. עורו שחום ומלא צלקות. הוא לבוש שריון עור ומתכת, נושא חרב קצרה, פגיון וקשת קצרה מעצם. שקט מאוד וסמכותי מאוד. מדבר בפשטות ותמיד ישר ולעניין (לפעמים בצורה שיכולה להיות בוטה). למרות גילו הצעיר נראה היה שעבר רבות. אנשיו צייתו לו ללא היסוס.

כשבני החבורה התחילו להציף אותו בשאלות הוא אמר שהוא מעוניין לדבר, אבל לא בנוכחות השפחה של ארך זין (וכשאמר זאת, הצביע על תאייזנדים שבשלב הזה הייתה כבר צמודה לאאורוס). החבורה (שגם ככה לא אהבה ולא סמכה על ההוביטית), ביקשה מז'נה שילווה אותה למרחק בטוח ממנה כדי שיוכלו לדבר. ז'נה ניאות (לאחר הפצרות מרובות ותוך חזרה על המשפט - "אבל אם היא שולחת ידיים, אני....") והם החלו בשיחה.

פורטמאר לא חיכה והציע להם סיוע במלחמה הקרובה. לשאלתם "מלחמה קרובה?!?!", הוא ענה שלפי ניסיונו, סרעלודים עם רובי קשת וטקטיקה פירושם מלחמה. הוא אמר שרוב יצורי הסרע, אינם מסוגלים ליצור כלי נשק ושריון. כשאלה מופיעים בכמות כזאת על סרעים, פירושו שקם להם מנהיג שהצליח לאחדם ולארגנם. הוא הוסיף שסרעלודים באופן ספציפי הם לרוב טפילים על סרעים אחרים חזקים יותר.

כשהחבורה שאלה אותו על קשריהם עם פקמד הארוך (שהפך בשלב הזה להיות מאין נמסיס של החבורה), הוא אמר שפקמד שכר אותם לסייע לו במסע דרך המדבר. לפני מספר חודשים הם גילו שהוא אדם רע, מושחת, ולא ראוי לשירותיהם ועזבו אותו. הם לא הצליחו לחזור צפונה כי הוא פרש שם רשת הגנה כלשהי (כנראה מטיל לחשים). הוא אומר שכבר כמה חודשים הם מסתתרים מפניו, אם כי לא נראה שהוא מתעניין בהם במיוחד ועסוק בארגון וביצור המאחז שלו, ובשליחת וקבלת סחורות. בהקשר הזה, פורטמאר, גם חזר והדגיש שתאיי, היא גנבת, רוצחת ושפחה של פקמד ודרש להורגה. החבורה צעקה כמובן - בטח!!! (ונחשו מי צעק הכי חזק), אבל אאורוס השתיק את כולם וסירב לכך.

לאחר הדברים הללו, החבורה פרשה לצד להתייעצות. כולם האמינו בלא סייג לסאטארים, ורצו לחסל את תאיי, אבל שוב אארוס סירב והעלה את האפשרות שאולי היא דוברת אמת והם משקרים ושהיא אכן שוטרת שנשלחה לרגל אחרי פקמד, וכל העזרה של הסאטארים הייתה מזימה של פקמד (למרות שהתחושה שקיבל כפאלאדין הייתה שפורטמאר הוא איש ישר ובעל כבוד).

לאחר דיון קצר החבורה החליטה על דרך פעולה - בבוקר, ז'נה פיתה את תאיי להתרחק איתו בתואנה שהוא מעוניין להיענות לחיזוריה (ואני אחסוך מכם מה החבורה הייתה צריכה לעשות כדי לשכנע את ז'נה להסכים - כי זה מצריך בלוג נפרד). בזמן הזה, בראדור התחפש לאחד השומרים במחנה של פקמד. לאחר שז'נה ותאיי סיימו את מה שסיימו והחלו חוזרים למחנה, בראדור המחופש משך את תשומת ליבה של תאיי וניסה "להעביר" מסר מפקמד, מתוך ציפייה, שתגובתה תסגיר באמת את מי היא משרתת.

המלכודת עבדה, תאיי האמינה שמדבור באחד מאנשי פקמד, היא כעסה עליו מאוד שהוא "שובר" את נוהל העברת המידע שהסכימה עליו עם אדונה. היא אמרה לו לחזור למחנה ולדווח לפקמד שהכל הולך לפי התוכנית, ואפילו הפאלאדין "אוכל מכף ידה".

כשבראדור חזר עם המידע (אותו לא טרחו להסתיר הפעם מהסאטארים), פורטמאר והחבורה שוב החלו לדורש את ראשה של תאיי (ושוב נחשו מי צעק הכי חזק...). אך אאורוס פרש עליה חסותו וסירב. פורטמאר הציע לפתור את העניין בדרך המדבר - לערוך דו-קרב בינו לבין אלוף מטעמה של תאיי, כאשר מי שינצח הוא הצודק. אאורוס סירב ובכוח אישיותו (כמו שאמרתי כבר, שלומי הוא באמת פאלאדין - גם בחיים) השתיק את החבורה והתחייב בכבודו בפני פורטמאר שהוא אחראי עליה ועל מעשיה. פורטמאר התרשם מאוד מהפאלאדין וניאות לקבל את מילתו.

החבורה החלה לחזור אל תא השטח, מלווה בסאטארים. כשהתקרבו לעץ-חי עלתה דילמה נוספת - האם להכניס פנימה את תאיי (שבשלב זה אפילו אאורוס לא סמך עליה לגמרי) ואת הסאטארים (שגם הם עדיין לא רכשו לגמרי את אמון הקבוצה - מלבד אאורוס שחש בעצמותיו שהם אנשי יושר וכבוד).
לאחר דיון קצר הושגה הפשרה הבאה - תאיי והסאטרים יישארו מחוץ לתא השטח. כדי להבטיח את הגנתם (מהג'ונגל, מפקמד ואחד מפני השני), החבורה תלווה אותם למשכנו של אוטארפור (הכוהן הזקן ממנו קיבלו כסף רקיע ועימו התיידדו) ותבקש שיארח אותו ואותם. החבורה תחזור לתא השטח ואאורוס יישאר מאחור, אצל אוטארפור, כדי לשמור על העניינים.

לאחר מסע של שבוע כולם הגיעו אל אוטארפור ובתום חילופי דברים (שחלק מהם אפרט כרקע להרפתקה הבאה), הוא ניאות בשמחה לבקשתם (הוא הרי כמעט משוגע מרוב בדידות).

ההרפתקה הסתיימה בפיצול החבורה - 5 חזרו הביתה ואאורוס נשאר מאחור עם הסאטארים ותאיי. כשהתברר לאאורוס שפורטמאר ואנשיו הם קשתים אומנים, הוא החליט לבנות לכולם קשתות מעולות. במקביל הוא הגיע להחלטה שקשתו "יאשניר" (אותה בנה כבר שנים רבות), תהפוך לנשקו העיקרי. לשם כך הוא החל משכלל את יכולותיו כקשת ומתאמן יומם וליל בעזרתו של פורטמאר - עוד על מה שקרה שם - בהודעה נפרדת.