חלק 19: אהבת פוילין

מאיזו שהיא סיבה טכנית לא ברורה, השרת מסרב לפרסם את ההודעה ובה חלק 18. כדי להגיע להודעה, צריך אם כן לקפוץ אליה דרך הקישור בתוכן.

וכעת לחלק 19 המוקדש לאיציק וכמובן לאייאנקס נסיך הארגמן...-

החבורה נעה במהירות ותוך ימים ספורים הגיעה למקום מאורתו של אוטארפור. במקום בו עמדה המאורה נמצא כעת גל של אודים מפוחמים (ונקודה למחשבה שהחבורה פספסה - באזור יורדים 48,000 מ"מ של גשם!! - כדי להבעיר את המאורה ואז להשאירה בוערת עד שתיחרב לגמרי, היה צריך להשקיע כמות עצומה של אנרגיה, או קסם, או אש לא טבעית נניח של דרקון אולי, אבל החבורה פשוט התעלמה מהעניין והמשיכה כרגיל.......וזו שוב הייתה פינתו של השה"מ המסכן שטורח לבנות עולם מורכב ועשיר והרפתקאות מלאות מידע והשחקנים מתעלמים ממנו - אויה אויה מסכן שכמוני וכד').

בני החבורה התקרבו למקום והחלו מחפשים בתוך האפר ההופך לבוץ, אך לא גילו דבר. אח"כ פרנג'ין הטיל לחש המזהה קסם, ומצא הילה קלושה מאזור מסוים. חפירה ממושכת באזור גילתה דלת מתכת נעולה המובילה אל תוך האדמה. החבורה התרחקה מעט, בעוד ז'נה מנסה לבדוק אם הדלת ממולכדת ואח"כ לפרוץ אותה. אז קרה מה שבד"כ קורה במצבים כאלה - ז'נה נופף לכולם ואמר ש"הכל בסדר זה לא ממולכד. אני פורץ את זה בשתי דקות...". אז הוא התחיל בפריצה, נשמע פיצוץ אדיר, כולם רצו למקום לחפש אחר השרידים שלו, רק כדי לגלות שהוא מפויח, אבל בסדר ובדיוק סיים לפרוץ את הדלת (הוביט חמקמק מאין כמוהו הוא ז'נה שלנו - אפילו האש לא מצליחה לתפוס אותו....).

הדלת נפתחה למחילה שם חיכה....טוב אני לא אגלה כרגע, כי מה שחיכה שם לא התגלה מסיבות כלשהן, שאני לא יכול לפרט כי אז יתברר מה חיכה שם. מכיוון שהשחקנים קוראים את הבלוג הזה, אתם הקוראים תצטרכו לחכות בסבלנות כדי לברר את פשר העניין, כי אני לא רוצה לעשות ספויילר לשחקנים (זה היה ספויילר מספיק בפני עצמו....).

המחילה הובילה לחדר תת-קרקעי קטן מצופה כולו שיש משובח, משובץ בכסף וזהב. במרכז שכב ארון באורך 1.80 מטר ורוחב של 80 ס"מ, שהיה עשוי גוש אחד של מתכת מסגסגות לא מוכרת לחבורה. פרנג'ין הטיל לחש גילוי קסם, אבל האמת שזה היה אחד המקרים שבו לכל אחד יש "לחש גילוי קסם" - או במילים אחרות (כמו שהייתי צריך להסביר אחרי הבדיחה הזאת לאחד השחקנים) - מהארון קרנה הילת קסם רבת עוצמה.

בעוד החבורה עומדת ומתלבטת מה לעשות, ז'נה ניסה ללא הצלחה למצוא דרך לפתוח את הארון. אאורוס עמד והתפלל למונתאו ובעזרת יכולות הפאלדין שלו גילה כי הילה של טוב קורנת מתוך הארון. אחרי כמה דקות פרנג'ין הכריז ש"אין שום דרך לפתוח את הארון" (וכשז'נה אומר דבר כזה אז כנראה שבאמת אין שום דרך) וגונד ענה לו "מה זאת ת'אמרת אין דרך", הניף את הגרזן ו....לא אכביר במלים - גונד פתח את הארון.

בתוך הארון, מרחפת במעין שדה כוח, שכבה חצי אלפית צעירה, שיערה הערמוני מגיע עד לברכיה, פניה נאים כדרכם של חצי אלפים אם כי לא "יפים" במיוחד ועורה לבן כחלב. גופה היה רזה וצנום (שוב טיפוסי לחצי אלפים). היא הייתה לבושה טוניקת משי לבנה ועל צווארה שרשרת כסף ולה מחובר תליון שהיה מסגרת כסף שנראה היה שהייתה אמורה להכיל אבן עגולה.

לפני שמישהו הספיק לומר משהו, ז'נה ניגש אליה והניח במרכז התליון את האבן שנמצאה בגופתו של הזומבי מינוטאור (משהו ששכחתי לספר בהודעה הקודמת - בגופת הזומבי מינטאור מצאה החבורה אבן יקרה עגולה בקוטר שני ס"מ. האבן הייתה קסומה וצבעיה השתנו בכל כמה שניות). ברגע שהאבן הונחה במרכז התליון, הצבע חזר ללחייה של חצי האלפית והיא פקחה את עיני הירקן המשולמות שלה ושאלה - "היכן אני?".

לזכותה של החבורה אני אציין שבאופן שהוא לא תמיד אופייני, כולם הבינו מיד שמדובר בפוילין, בתו של אוטארפור. הם גם זכרו את השירים שליקאנו מסרה להם (ראו הרפתקה 2), שם סופר כי לאחר שהרג את אהובה, אוטארפור הפריד את נשמתה מגופה וטמן אותה במקום כלשהו, בעוד הוא נושא את גופתה הרחק משם. אבל זאת הייתה החבורה - אאורוס רק אמר "וואו ג'ינג'יות עם עיניים ירוקות הן הטיפוס האהוב עליי" ופשוט הרים אותה, הוציא אותה מהמערה, הניח אותה בעדינות על הקרקע והציג את עצמו.

אני לא אפרט מה קרה עכשיו, כי זה היה די מייגע - להסביר ליצור תבוני, שהיה בתרדמת קסומה במשך מאות שנים ושהדבר האחרון שהוא ראה היה את אביו רוצח את אהובו, איפה הוא, זה עסק עדין רגיש ומסובך עד מאד. כמובן שהחבורה הצטיינה במשימה הזו כפי שהיא מצטיינת בכל משימה "עדינה, מסובכת ורגישה עד מאוד" עד כה (ראו לדוגמה איך גונדולן פתח את הארון...). אבל בסופו של דבר פוילין הבינה "היכן ולמה" (ויותר חשוב - "מתי") והיחס החם, העדין והאוהב של אאורוס הצילו אותה מהתמוטטות נפשית באותו רגע.

היא אף שמה לב לקשתו המיוחדת של אאורוס, יאשניר, וביקשה לירות בה. בזמן שהיא מותחת את הקשת בקלות שהדהימה את החבורה (אאורוס הוא היחיד היכול למתוח את הקשת בקלות, כל השאר לא יכולים או מסוגלים לירות פעמים בודדות לפני שם מותשים) ומשלחת חץ אחר חץ בדיוק מדהים היא סיפרה לאאורוס את הסיפור הבא:

"מאז שאני זוכרת את עצמי אבי כלא אותי בכלוב של זהב. הוא טען תמיד כי הוא רוצה להגן עלי מהעולם החיצון, אבל כבר מהתחלה הבנתי כי בעצם הוא רוצה לשמור אותי לעצמו. וכך ביליתי את רוב חיי כלואה בחדרי במגדל הכחול בטיר-אל-לום.

בילדותי חליתי במחלה קשה והרופאים קבעו כי היא נובעת במחסור באוויר צח ופעילות גופנית. אבי שהיה בעל ידע רב ברפואה בעצמו סירב לשמוע להם, אולם לאחר שהמחלה החמירה ואני כמעט מתתי הוא הודה בפני עצמו שהדבר נכון והורה לשומריי - 6 עבדים, סריסים עקורי לשון מהמשמר האישי שלו - לקחת אותי פעם ביום, בחסות החשכה לטיול באחד הגנים הפנימיים והשמורים של הארמון.

שנה לפני אירוסיי אבי ערך משתה גדול בארמונו. כל ראשי הבתים הגדולים וראשי הכנסייה של נלפאר באו למשתה. הנימוס חייב את אבי להציגני במשתה, אחרת היה פוגע קשות באורחיו. הוא כבר ערך כמה וכמה אירועים ובכל פעם תירץ את היעדרי בדבר מה כזה או אחר, אלא שהפעם כבר לא נותרה לו ברירה.

ניצלתי כל שנייה ושנייה מהמשתה כדי לבלוע בכל חושיי את המראות הנפלאים סביבי - ריחות, טעמים, צבעים, קולות תנועה...ומעלה לכל - אנשים, אין ספור אנשים מכל מיני מינים וגזעים שאכלו, רקדו, שרו, צחקו, רבו.....זה היה נפלא! כבר בתחילת הערב הקיפה אותי חבורת אצילים סקרנים (כולם באו לראות את "בתו של אוטארפור הכלואה במגדל הכחול"). אולם מתוך כל קהל האנשים העצום מסביבי ובאולם המשתה כולו, אני לא יכולתי שלא להתרכז באחד בלבד - בנות (benot) אביר החרמש.

כשזה חמק מהמשתה לחצר יחד עם עוד כמה אצילים צעירים אני ניצלתי את העובדה, שבשל כללי הנימוס, רק שומר אחד היה יכול ללוות אותי ואבי היה עסוק באירוח. וחמקתי לגן אחריהם. זה היה גן גדול בהרבה מזה שהכרתי - בוסתן ענק מלא בעצי פרי, וצמחי נוי נפלאים. רצתי בתוכו שיכורה מתחושת החירות ולאחר כמה דקות נתקלתי בחבורה.

כולם מלבד בנות, היו מבושמים מעט והתחרו ביניהם בירי בחץ וקשת. כשהבחינו בי, הם תפסו אותי בעליצות ובצהלות שמחה שמו קשת בידי והתגרו בי לירות בה. עמדתי שם נבוכה ופעורת פה וכמה מהם החלו ללעוג לי. בנות שחש במצוקתי ניגש אליי וניצב מאחוריי. הוא הקיף את גופי בזרועותיו, אחז בידיי בעוד הן עדיין תופסות את הקשת, והראה לי כיצד משתמשים בה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נגענו זו בזה. מאז אותו יום הרביתי לירות בקשת במהלך טיוליי היומיים כשכל מתיחת מיתר, מזכירה לי את מגעו של בנות...."

כשסיימה את דבריה, היא הסתובבה אל החבורה והושיטה את הקשת לאאורוס. כאשר זה לקח אותה הוא הבחין כי דמעה ירדה מלחיה של פוילין וניתזה על הקשת. כך הוא ידע כי הקשת טוהרה על ידי "יגון של אהבה זכה".