חלק 62: טיפוסים ליליים

אאולריארים (או כפי שפלגטון החל מכנה אותה - "אאולי"), סיפרה לסייר על מה שאירע לפקיסים - איך המכשפות כיבו את אש החיים התמידית, הרסו את משכנה העד היסוד והחביאו את הניצוץ שנותר מהאש (החבורה כבר שמעה את זה מהדרואידית והמונג הזקן). היא הוסיפה כי הצליחה לאתר את מיקומו של הניצוץ, אולם היא לא יכולה ללכת לשם בעצמה שכן אינה יכולה לעזוב את הברכה שלה. לכן היא ביקשה ממנו כי ישיב את הניצוץ, יביא אותו לחבורה ויחד יציתו את האש. פלגטון הסכים מיד.

את שארית היום והלילה בילו השניים בשיחות ופלרטוטים (ועל זה יגיד לו אחר-כך ז'נה - "רגע, תן לי להבין, הייתם לבדכם כל הלילה, היא כמעט בלי בגדים, מתה עליך, ורק החזקתם ידיים ודיברתם כל הלילה? ואחר-כך אתה מתפלא למה כל הבחורות הולכות לפאלאדין?....").

בבוקר הם נפרדו. אאולי, שלחה איתו את העורב הלבן שלה כדי שיראה לו את הדרך, ואף העניקה לעורב את היכולת להטיל עליו כמה לחשים שיסייעו לו. הוא נשבע שישוב עד מהרה ונשק לה שנית. היא נשקה לו חזרה וקפצה למים במבוכה. פלגטון נאנח והמשיך להביט בדמותה במים בערגה, ורק לאחר שהעורב צרח לו באוזן הוא יצא לדרכו.

המסע נמשך כמה ימים. בתחילת הדרך העורב התייחס אליו בקרירות שנבעה ללא ספק מסוג של קנאה וחשדנות. אולם לאחר שתהה על קנקנו של הסייר האציל, הוא החל להיות ידידותי וחביב. כשפלגטון נזכר לשאול אותו לשמו הוא אמר בקול מבודח-

"שמי הוא העורב הלבן, אתה יודע למה?"

פלגטון, חד, ממוקד ונבון כתמיד, הביט בו בעיניים עגולות (וזה באמת היה ככה) ובתמיהה כנה שאל - "למה?"

העורב, שהיה כל כך המום מהתגובה ענה - "כי אני עורב ואני לבן....."

ופלגטון, שוב בשנינות האופיינית ובקול די מטופש - "אאאה" - כזהו הסייר שלנו - אולי לא תמיד מבריק, אבל "הלב שלו", כמו שליקאנו תמיד הייתה אומרת, בחום ומלטפת אותו בחיבה "הלב שלו רחב ועמוק יותר מנהר הוואקפיר"...וכשהיה מביט בה בתמיהה ועונה "אההה?" הייתה ממשיכה ואומרת לקול הצחוק של האחרים, בקול נחמד וללא שמץ של ציניות - "אבל ממש עמוק וממש רחב!" (ואני לא רוצה להגיד באיזו תדירות זו הייתה...).

כשהגיעו ליעדם העורב הלבן (וזו לא בדיחה זה באמת השם שלו...), תדרך את פלגטון במידע שאאולי אספה - הניצוץ שנותר מאש החיים התמידית, נטמן בתוך בקבוקון מיהלום, שנוצר במיוחד לצורך העניין. הבקבוקון הושלך לתוך נהר תת-קרקעי עצום מתוך תקווה שאוליי שם הוא יכבה. כדי להגיע לנהר מקרקע הגו'נגל, יש לרדת במערה ארוכה וצרה הנכנסת לעומק של כמה קלומטרים אל תוך האדמה. בתחתית המערה יש פתח כניסה לנהר. הפתח מוביל לעוד מערה, שנמצאת מתחת למי הנהר, משכנם של שלושה טרולים אימתניים. מעבר למערה זו זורם הנהר.

ראשית היה על פלגטון לרדת במורד המערה, שהייתה פיר כמעט אנכי, ללא הרבה נקודות אחיזה ומאוד חלקלק מזרימה תמידית של מים לתוכו (גם פני הסלע היו חלקים משנים של חיכוך וגם הזרימה התמידית של מים לא הועילה...). פלגטון היה מטפס מיומן עוד מילדותו, השנה האחרונה שעברה בקרב הקופים הפכה אותו לרב-אומן בטיפוס (והשחקן התאמן בטרקים בהודו בטיפוס הרים, במשך החודשים שלא שיחק.....), אבל אפילו בשבילו הייתה המשימה קשה ומסוכנת.

הוא בילה כמה ימים בהכנות קפדניות. הוא בדק חזור ובדוק את ערכת הטיפוס שגונד בנה עבורו. הוא הכין ציוד נוסף- חבלים ורתמות מצמחים מטפסים, יתדות עץ שגילף, פטישי עץ מאולתרים, מוטות בגדלים שונים, מזון לשהייה הארוכה וכד'. אחר-כך, ביקש מהעורב הלבן לערוך סיור אל תוך הפיר ולתאר לו עד כמה שיוכל את צורתו.

לבסוף החל בטיפוס כלפי מטה. אני לא אכביר בתיאורים ממושכים, רק אומר שזה היה קשה, מפרך איטי ומסוכן מאד. לא פעם עצר ונח על מדף סלע שמצא ונזקק לריפוי של העורב הלבן. הוא נאלץ לשתות כמה מהשיקויים הקסומים ברשותו וגמר כמעט לחלוטין את מנות התכשירים העשבוניים שקיבל מפרנג'ין. רק כעבור כמה ימים, כשהוא מותש, חבול ועייף, ראה פלגטון את סוף הפיר. הוא מצא מדף בסלע ונח בתוכו את הלילה, כשהעורב והבז שלו שומרים עליו (ואם לא הזכרתי עד עכשיו יש לו בזה מאולפת, שלצערי לא שיחקה תפקיד חשוב במערכה, כי השחקן מיעט להפעיל אותה...).

לאחר לילה ארוך של שינה, קם פלגטון בכוחות מחודשים. הוא אכל פירות טריים שהעורב הלבן הביא לו במיוחד וסנאי שהבזה שלו צדה עבורו באותו יום (וכן הוא אכל את זה חי וטרי, כמו שזה, בלי בישול - או כמו שפלאנק היה אומר על זה - בלי להרוס את כל הויטמינים.....). הוא שתה עוד מהשיקויים הקסומים והתכונן לקרב.

אחרי טיפוס קצר הגיע לתחתית הבור שהמשיך למערה אופקית. לא היה קשה למצוא את הפתח למערה של הטרולים. פלגטון תיעב טרולים מאז ומעולם והם נמנו על היצורים השנואים עליו ביותר. הוא ידע עליהם כל מה שאפשר לדעת. כך, הוא ידע כי הם יצורים ליליים וכי ביום יש סיכוי מצוין שיתפוס אותם ישנים במאורתם שמתחת למים. מצד שני הוא הכיר היטב את יכולת ההתחדשות שלהם וידע כי במים יקשה עליו להבעירם. לאחר התלבטות החליט על הפתעה.

העורב הלבן הטיל עליו מספר לחשים שחזקו אותו ומעל לכל אפשרו לו לנשום ולנוע בחופשיות מתחת למים (ככל הנראה הייתה לו יכולת "לאגור" כמה מהלחשים של אאולי הפיה ולהטילם במקומה). הוא התגנב אל תוך המערה וכמו שציפה מצא שם שלושה טרולים ענקיים ישנים אחד ליד השני.

פלגטון לא היסס, הוא עורר את החיה שבקרבו והסתער עליהם בחמת זעם. מה שהתרחש עכשיו הפתיע אפילו אותו - בשתי אווחות חרב מהירות הוא כמעט וחיסל את אחד הטרולים לפני שהספיק להתעורר, כשהוא כמעט חוצה אותו לאורכו. הנזק הרב העיר את הטרול באחת, אך מכת חרב נוספת, חצתה אותו לגמרי לרוחבו והרגה אותו לפני שהספיק להגיב או להבין מה קורה. שני האחרים החלו להתעורר ופלגטון פגע בראשון בראשו וחזהו של אחד מהם ופצע אותו קשה. כעת היו שני הטרולים ערים, אולם פלגטון נע בינהם במהירות הבזק והפלא בהם במכותיו. לפני שהבינו מה קורה, טרול נוסף היה שרוע מת, קטוע איברים וגפיים. הטרול השלישי הספיק לקום ולתקוף את הסייר. הוא פגע בו ופצע אותו, אולם הסייר אפוף הזעם לא חש כלל בפגיעה. בכמה מכות חרב מהירות הוא כרת את ראשו של הטרול השלישי, ביתק גופו באלכסון וכרת את רגליו.

תוך שניות היו שרועים שלושת הטרולים מתים, אולם כדרכם של טרולים הם החלו מתחדשים, ואיברהם הכרותים החלו נעים אחד לקראת השני במטרה להתאחד. פלגטון חיכה בדיוק לרגע זה. הוא אחז בחלקים השונים והטילם אל מחוץ למערה. אחר כך יצא גם הוא בזריזות, אסף את החלקים והטילם לשלולית שמן שהכין מבעוד מועד. הוא הצית את השלולית בעזרת אחד מתכשיריו של בראדור ושרף את שרידי הטרולים, מוודא את מותם.