חלק 25: המצפה

לאחר חודש של מסע חסר אירועים מיוחדים, הגיעה הקבוצה (ז'נה, פרנג'ין, גונד, פלגטון, בראדור ונאיל) לאגם/ביצה, בה פגשו לראשונה את הסרעפצדים. ממש כמו בפעם הקודמת, הם התכוננו לחצות את האגם/ביצה. במשך כמה שבועות הם ערכו אספו עצים ובנו שתי רפסודות גדולות. הם אגרו מזון (מים לא היוו בעיה בזכות הלחשים של פרנג'ין והגשם שירד ללא הפסקה) ויצאו לדרך.

הימים הראשונים היו רגילות לחלוטין - הם התקדמו בשיט איטי וחלק אל תוך האגם/ביצה עד שכבר לא ראו את החוף. אלא שאז החל קורא דבר מוזר - הזמן כאילו עצר מלכת. מכיוון שהם היו תחת כיפת השמים (מה שגרם לתחושה מאוד מוזרה לרובם, שבילו את רוב חייהם מתחת לחופת הג'ונגל), בלילות ניתן היה לחזות בכוכבים (בעת ההפוגות הקצרות של הגשם כמובן, רוב הזמן הייתה ראות לקויה בשל העננים המרובים). פרנג'ין, שהיה בעל ידע בסיסי באסטרונומיה וקוסמולגיה (מונג העולם הגדול, הוא פרנג'ין שלנו - לא מפסיק להפתיע בידע ובתחומי העניין...) חש בתופעה מוזרה - למרות שנראה היה שהחבורה מתקדמת בקצב של כמה קמ"ש (הם מדדו זאת באמצעות חבל שהטילו למים ואז ראו לאיזה אורך הגיע בזמן נתון שמדדו בעזרת שעון חול), תנועת הכוכבים העידה שהזמן שלהם הואט ביחס לעולם - נדמה היה שבכל יום שהם עוברים על האגם, העולם שבחוץ (לפי הכוכבים) מתקדם הרבה יותר מהר.

כמובן שהם ניסו לעקוב במדויק אחרי הזמן החולף, אבל מהר מאוד הסתבר שלא משנה כמה הם מנסים, הם לא באמת מצליחים לעשות זאת - בתחושתם, יום התערבב בלילה, בוקר בערב, צהריים בבין ערביים. כל הניסיונות לעקוב אחרי הזמן באמצעים טכניים (חריתת חריצים שימנו את הימים החולפים, חישובי מהירות תנועה וזמן חולף, ספירת זמני השינה וכד') - נכשלו, לאחר שמשהו גרם לחבורה להתבלבל בכל פעם ולאבד את הספירה. בכל זאת, הם לא פנו על עקבותיהם אלא התקדמו מערבה (הכיוונים נותרו כשהיו, אם כי השחקנים התחילו לחשוד גם בזה.....ולקרוא לי שאשא מאחורי גבי ובפניי....).

לאחר תקופה מאוד ארוכה של שיט על הרפסודות, הם הגיעו לבסוף לגדה השנייה (שהייתה זהה לקודמת - ג'ונגל שפשוט נגמר בגבול האגם/ביצה). כשהם נחתו, נראה היה שתחושת הזמן שלהם שבה. פרנג'ין ערך תצפיות נוספות, והתברר שבעולם עברו כ-15 חודשים (לתחושתם, הזמן שעבר בשיט על האגם נראתה להם לא יותר ארוך מכמה שבועות, אבל כאמור, תחושתם הייתה מעוותת לחלוטין). כך, או כך, הם שהו זמן ממושך על הרפסודות, וכשרציתי לסכם את כל האירועים במסע הארוך לאחד השחקנים, שלא היה באותה פגישה בעדכון במייל, סיפרתי לו ש-

".....בזמן הזה נולדה הפרפרה של בראדור והוא כינה אותה "פארדורה מטילת האימה". היא חיזקה מאוד את יכולת הטלת הלחשים שלו, והוא התחיל סוף סוף לנצח בדו-קרבות הדביליים התוך חבורתיים (שחקני מו"ד, בגרות ואנטילגנצייה - אתם יודעים...). הוא גם התחיל להתלונן בתדירות של רק פעם במשחק, שהוא "הכי חלש והכי מסכן והשה"ם תמיד דופק אותו, ומעדיף את כולם על פניו"; הגמד נגמל מאלכוהול והתגלה כנשמה עדינה, הומאנית ותרבותית שכל רצונה הוא להשליט אהבה ושלום בעולם; כך, הסתבר לכולם שהוא והסייר הם בני שיחה מרתקים וענקי רוח בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי; בוגלאגו התברר כבעל האינטילגנציה הכי גדולה בחבורה מלבד המונג (אבל האמת, זה כבר היה ידוע) וז'נה החל מדבר על התיק בתדירות של רק פעמיים ביום (סתתתתתתתתם, כל הקטע הזה היה בצחוק - העניין עם ז'נה לא באמת קרה.....)."

תובנה נוספת שקיבלה הקבוצה במהלך השיט - האגם/ביצה היה מקור רוע שאיכל את האדמה, הצמחייה ואפילו את הזמן בעצמו. הוא כל הזמן התפשט ואיים לבלוע את הג'ונגל כולו. פרנג'ין, שחקר בעבר את החיות והצמחים מסביב לאגם, הגיע למסקנה שהוא נוצר בערך בזמן בו נפל השביט שהגיע בעת לידתו. הוא הלך והשתכנע שהדברים קשורים זה לזה והחלטתו לתקן את הדבר התחזקה.

לאחר שנחתו על גדת האגם/ביצה, בני החבורה התקדמו מעט אל תוך הג'וגל וכעבור זמן לא רב הגיעו למה שהיה בברור המצפה (אפילו ל"אני לא אגיד מי" זה היה ברור, כך שזה היה מאוד ברור.....). המצפה שכן בלב קרחת ג'ונגל ברדיוס של ק"מ. היה זה מבנה מחומש שקוע מתחת לפני האדמה (המתווה היה ברור על פי סימני הצמחייה שצמחה באדמה שעליו - בעיקר דשא ושיחים נמוכים). אורך כל צלע ההיה 200 מטר וחיפוש קצר העלה שבכל פינה, הייתה על הקרקע דלת מתכת שמובילה לתוך האדמה.

בתוך המתחם המחומש, מעל פני הקרקע ועד גובה של מאות מטרים רבים, נעה לה סופה כבירה, בעלת עוצמה שהחבורה לא ראתה מעולם - האויר שם היה דחוס, שחור למראה ונע במהירות של טורנאדו עצום מימדים כשהוא משמיע רעש מחריש אוזניים. באופן פלאי, הסערה נשארה בתוך תחומי המחומש ולא חרגה ממנו - ניתן היה לעמוד על גבול כל צלע, מלמטרים ספורים מהרוח, ולא לחוש בדבר. הסערה המופלאה נשאה בתוכה מבני אבן ענקיים בצורת קובייה וסדרה אותם מגוון צורות - היא הרימה אותם אל-על ואז הורידה אותם על הקרקע, הזיזה אותם אל גבולות המחומש ואז פנימה. שיטחה אותם במישור אחד, על פני הקרקע או בגבהים שונים, או עורמת אותם אחד על השני כך שייצרו מגדל - בקיצור היא יצרה מבנה בעל ארכטקטורה שכל הזמן השתנתה. בעוד החבורה עומדת נפעמת מהמראה המוזר, נאיל הסבירה בכל רם את מה שהחבורה (או לפחות רובה) הבינה מיד - היה זה כנראה יסודן האויר, אחד משני היסודנים רבי העוצמה המרכיבים את המצפה.

בעוד החבורה שוקלת את צעדיה, נאיל (שכאמור, הייתה קשורה כנראה באמונתה ליסודנים), נכנסה לטראנס כדי לתקשר עם היסודן - היא עצמה עניה, התקרבה לסערה ונגעה בה. במקביל, מלמלה כל מיני דברים לא ברורים. לפתע נראה היה ששולחת אויר יוצאת מהסערה, חוצה את גבול המחומש ומתקרבת במהירות לנאיל. כמה מהדמויות שלפו נשקים והתכוננו לגרוע מכל, אולם לפני שהספיקו לעשות דבר מה, הרוח כאילו שאבה את נאיל לתוכה. בתוך הסערה השחורה, נראתה דמותה של נאיל בבירור, נעה במהירות, נסחפת במערבולות האויר רבות העוצמה, מיטלטלת מצד לצד ובכל ציר אפשרי. הכל התרחש כהרף עין, ולפני שהחבורה סיימה לשלוף נשקים ולהתחיל בפעולה כלשהי, הרוח כאילו "ירקה" את נאיל החוצה במהירות עצומה, מטיחה אותה על הקרקע במקום בו עמדה קודם.

בני החבורה חשו אליה, ופרנג'ין בדק את מצבה. באופן מפתיע (נראה היה שהרוח אמורה לקרוע לגזרים יצור אנושי, והעוצמה שבה היא הוטחה על הקרקע נראתה מבחוץ כקטלנית) - פרנג'ין לא גילה כל פגיעה גופנית. אם זאת, נאיל איבדה את הכרתה, וכל הנסיונות להשיבה עלו בתוהו. היא נכנסה לתרדמת עמוקה ועורה החוויר והפך לבן כסיד.