חלק 33: התשה

מבלי להסס כמעט, החבורה (מלבד ז'נה - על כך מיד), החליטה להמשיך בטיהור המצפה כמתוכנן, תוך משנה זהירות - בשלב המיידי הם החליטו לעצור הכל ולנוח ליד הרוח הבארדית, כדי לחדש כוחות ולהמשיך כשהם "טריים" גופנית ונפשית. לפני לכתם לישון, הם החליפו עוד כמה דברים עם הרוח הבארדית - בראדור ביקש ממנה בגסות רבה לתרגם את הספרים שמצאו, ואאורוס גער בו קשות, דבר שגרם לה לחבבו עוד יותר. לבקשת החבורה, היא הטילה כמה לחשים נוספים שסייעו לגלות את מהותם של כמה חפצים, שיקויים ומגילות קסומות שמצאו.

הצמידים שהיו על השד מרובה הזרועות, התגלו כצמידים המשפרים את יכולת הסיוף של בעליהם - דבר שהם כבר ניחשו בעצמם. עגיל כסף, ממנו היו תלויות נוצות של עופות לא מוכרים בשלל צבעי הקשת, שנמצא באחד הכוכים, זוהה על ידה כחפץ שנוצר על ידי אהובה/אויבה, לפני מותו כשעוד היה חלק מצוות המצפה. לדבריה, הוא מעצים את היכולת של מטילי לחשים, לזמן יצורים (היצורים המזומנים בעת ענידת העגיל, יהיו חזקים ומהירים יותר מאלה שיזומנו בלעדיו). לשאלתם, היא אמרה שהוא אינו זקוק לחפץ כזה מכיוון שהוא התמחה בזימון, ואינו זקוק לכל חיזוק בצורת חפץ כזה או אחר......

את הלילה (או יותר נכון את זמן המנוחה היומי - לילה ויום היו חסרי משמעות במצפה שהיה מואר תמיד - בהיותו משכנם של יצורים שלא ישנים....) בילה אאורוס עם הרוח הבארדית בפלרטוטים הדדיים. היא סיפרה לו שהיא מייחלת ליום בו יומת אהובה/שונאה, וכך אולי תוסר ממנה הקללה, אך באותו עת חרדה מאותו יום, שכן היא לא יכולה להתכחש שהיא עדיין אוהבת אותו.

שאר החבורה התכוננה להמשך הדרך (בעיקר נפשית) מלבד ז'נה. הוא לא הפסיק להפציר בכולם לעזוב את המצפה המטופש, ולצאת ולחפש אחר התיק שלו, כל עוד הוא אכן נמצא בסביבה. כמובן שאיש לא שעה לבקשותיו, אבל לפחות זה הסיח את דעתו מכל עניין ה"שינה בתוך המצפה המסריח והמגעיל הזה", והוא הפסיק לנדנד לחבורה בנושא וחזר לנדנד בעניין התיק (שזה היה לא פחות גרוע, אבל לפחות משהו שהם כבר התרגלו אליו והיו מסוגלים להתמודד איתו ביתר קלות).

לאחר תום המנוחה וההתאוששות, המשיכה החבורה בדרכה. לאחר זמן לא רב, החלו התקפות של יצורים, שהיו ללא כל ספק מזומנים - הם לא נמנו על הסוג שיכול היה להיכנס למצפה ללא זימון, והם הופיעו בפתאומיות מסביב לחבורה, מעליה, מתחתיה ובקרבה, בלא כל התראה מוקדמת ומתוך "האוויר" ממש. החבורה נאלצה להתמודד עם עכבישי ועקרבי ענק ארסיים שנעו על הקירות, נחשים ארסיים בגדלים שונים וזאבי ענק שהסתערו משום מקום. את רובם חיסלה החבורה בקלות יחסית, אם כי הקרבות המרובים גבו את מחירם (במיוחד הארס שגרם להתשה פיזית מתמשכת של כמה מהדמויות).

בעת שירדו קומה נוספת, מותשים פיזית ונפשית, נראה היה שהאתגר הולך וגדל. בלי שום אזהרה מוקדמת בני החבורה שמעו יללות מקפיאות דם. לפני שיכלו לראות את מקור היללות, בראדור, פלגטון וגונד התמלאו אימה בלתי נשלטת והחלו בורחים כאחוזי אמוק. שלושת האחרים נותרו במקומם, רק בכדי לראות את מקור היללות - שני יצורים בגודל של פוני, בעלי גוף חתול ופני אדם מעוותים הנישאים על צוואר ארוך וגמיש, מעופפים באוויר במהירות מדהימה, מתקרבים אליהם, בשיניים חשופות ופיות מזילי ריר, כשהם מוציאים מקרבם את אותן יללות משתקות.

למרבה המזל, אאורוס לא הושפע מהיללות וסייע לפרנג'ין וז'נה להתעלם מהם. הוא פצע יצור אחד בחציו, אך זה סגר עליו והחל משסע בבשרו. ז'נה הצליח למשוך אליו את היצור השני, ולהתחמק מפגיעותיו באמצעות זריזותו ומהירותו הרבה. פרנג'ין, נסוג אל אחד הכוכים/חדרים תחת חיפוי של בוגלאגו, וזימן משם גורילה ענקית שהסתערה על היצור ליד ז'נה. בסיבוב הבא, אאורוס הצליח לחמוק לשנייה מהתקפות היצור ולהרגו בחיציו, לא לפני שזה הביאו לסף מוות. היצור השני, ראה את מצבו הקשה של הפאלאדין והסתער עליו, אולם למרבה המזל, הגורילה שזימן פרנג'ין הצליחה לאחוז בו בעודו באוויר ולחבק אותו "חיבוק דוב" (או יותר נכון "חיבוק גורילה"....). אאורוס שילח חץ נוסף ביצור הלכוד בעוד פרנג'ין מזמן גורילה נוספת שחבטה בו והרגה אותו.

לאחר כמה דקות של חיפושים, החבורה מצאה את שלושת הבורחים, מסתתרים באחד הכוכים/חדרים. הם לא נראו פצועים (כלומר יותר ממה שהיו לפני שהתחיל הקרב), מלבד הגאווה של פלגטון והאוזניים של הגמד שהתחרשו מהצעקות של הגרזן - "יא חתיכת פחדן, אימא'לא חתולים....זה בגלל שאתה מסתובב עם כו...." טוב אתם כבר יודעים...... בראדור לא נראה מוטרד מהעניין (הוא די רגיל להסתתר ולברוח במצבים כאלה גם כך), אבל הפרפרה שלו לא הפסיקה לקנטר אותו במשך זמן רב אחר-כך ולנזוף ב"מלווה" הפחדן שלה, שבורח מיללות של כמה חתלתולים מעופפים.....

לאחר יום שלם של לחימה מתישה וטיהור שיטתי של כוך אחר כוך, החליטה החבורה לחזור אל המקום בו גרה הרוח/הבארדית לנוח בבטחה. אלא שבעודם צועדים אל תוך הקיר המוביל לשם, הם שמעו רחשושים ולחשושים של עשרות חרקים מהצד השני. הם שיערו כי מדובר במארב שמתכונן להם. לאחר קרבות אותו יום, הם ידעו כי לא יוכלו לעמוד בלחימה ישירה נוספת (במיוחד חששו מיצורים ארסיים נוספים) ונסוגו חזרה למחומש ממנו באו. הם אספו כמה מגינים ענקיים, רמחים וחניתות שמצאו במחומש, התכנסו בתוך כוך/חדר ריק, כשהם מסוככים על עצמם באמצעות המגינים והנשקים הארוכים, ונערכו למנוחה.

במהלך זמן המנוחה, נשמע במרחק כמה עשרות מטרים מהם, קול אנושי נמוך ומחוספס. הייתה לו איכות שדמתה למתכת המתחככת במתכת אחרת. הוא פנה אליהם בסאטארית מושלמת (אם כי במבטא כבד שלא שמעו כמותו מעולם) - "ברצוני לשאת ולתת עימכם. אני מתכוון להתקרב עכשיו כשנשקי מופנה כלפי מטה. אני מבקש כי נציג מטעמכם יצא בכדי לשוחח עימי"......