חלק 46: נאמן

אאורוס המשיך לרחף על "מהיר", רמך הרוח הלבן. הלה ביקש ממנו להתלוות אליו לסיור מסביב לאי, כדי לוודא שאין יותר גריפונים. הוא חשש כי כמה מהם הנמיכו טוס אל תוך הג'ונגל. אאורוס הסכים בשמחה והשניים החלו לעוף במהירות שהדהימה את האביר ומילאה אותו פליאה ואושר.

בזמן הסיור, "מהיר" דיבר איתו (במחשבותיו כמובן) וכך אמר -

"מאז היוולדי, הייתי החזק והמהיר מבין סוסי הלהק שלי. אבינו, "נאמן", מנהיג הלהק, סימן אותי כיורשו. אני שהסכמתי איתו כמעט בכל, וצייתתי ללא היסוס לכל בקשותיו, סירבתי לקבל זאת, שכן לא יכולתי להעלות על הדעת, יום בו לא יהיה איתנו.

אני יודע מה אתה חושב, כשאתה מביט בי ובאחיותיי - "אלו היצורים המרהיבים ביותר שראיתי מימי", ובכן, טעות בידך אביר אציל. לא היה יצור יפה ורב-הוד כמו אבינו "נאמן". וכשם שיופיו וחינו היו חסרי מתחרים, כך גם רוחב ליבו, עוז רוחו ונאמנותו לכל הטוב, הישר, והמכובד בעולמנו.

"נאמן" לא היה רק אבי. הוא היה לי אח בוגר ורע. מורה ומחנך ודמות מופת. כתף להישען עליה בעת מצוק וצרה ובן לוויה עליז לשמחה, עליצות וקלות ראש מהנה. מקור אין סופי לנחמה, חוכמה ועצה ובן שיחה נעים ומרתק. הוא היה ידידי הטוב והמסור ביותר עלי אדמות, ומקור לכל הטוב והנאצל שבי.

וכך, לא משנה כמה חזר ואמר, ולא משנה שמהר מאוד הפכתי ליד ימינו בכל דבר ועניין ולממלא מקומו בעת היעדרו, עדיין לא יכולתי לקבל את העובדה שיום אחד לא יהיה עימנו.

חייב אתה להבין, מסורת היא בקרבנו, יש לנו אב ומנהיג אחד - הטוב, החכם והאמיץ שבכולנו. עד שמישהו נזקק לו. הוא חש כי עליו לצאת למלא אחר משימה כלשהי, לוקח עימו מספר רמכים ויוצא ללא פחד או היסוס. תמיד מדובר במשימה כבדת משקל והרת גורל. תמיד היא מסוכנת. לרוב המנהיג מת במהלך המשימה, שכן הוא נאלץ להקריב את חייו. לעולם הוא אינו חוזר ממנה.

כבן נאמן לאבי וגזעי קיבלתי באהבה כל מסורת וחוק מלבד זה - לא משנה כמה אמר לי שאני הוא יורשו, לא הצלחתי להאמין שיום אחד "נאמן" לא יהיה עוד.

ואז בא הענק. אני חש כי אתה יודע מתי הגיע ועל המלחמה שאסר עלינו בהצלחה כה מרובה. אך אינך יודע מדוע היינו טרף כה קל עבורו - מאז שהמצפה חדל לתפקד, כמה ממטלותיו נפלו על כתפינו. כבודי מונע ממני לספר לך מה הן, שכן זהו סוד שנשבענו לא לספר לאיש, אולם השמירה עליהן מנעה מאיתנו כל יכולת להתקבץ ולתקוף את הענק. אני חושב שבאיזו שהיא דרך הוא גילה את הדבר וניצל אותו. הוא צד אותנו אחד אחד, פוגע בנו ממרחק בלא שיכולנו להשיב מלחמה ממש, משסה בנו את צבא הגריפונים שלו שמנעו מאיתנו להתקרב אליו.

אבי הנהיג אותנו בדרך הטובה ביותר האפשרית. פעם אחר פעם הציל רבים ממוות תוך סיכון חייו שלו. הוא הרג עשרות גריפונים, ואילץ את הענק לסגת מספר פעמים מהאי בכדי להביא לו מפלצות חדשות. מספר פעמים הוא אף הצליח לפגוע קשה בענק וכמה פעמים החריב את מצודתו. אולם גם רגלו לא תמיד הייתה ארוכה מספיק בכדי להושיע. מידי פעם הענק הצליח לפגוע ואף להרוג כמה מאיתנו.

ואז הגיע היום הבלתי יאומן. אבי כינס אותנו ואמר כי מונתאו נגלה לו בחזיונו וסיפר לו, שעליו לאסוף כמה רמכים נאמנים ולתקוף את הענק במבצרו. תדהמה ירדה על הלהק, שכן כולם ידעו מה פירוש הדברים של "נאמן". רק אני שלא יכולתי לקבל את שהתרחש ולהסכים לו קטעתי אותו בפעם הראשונה בחיי ודיברתי אליו.

ראשית אמרתי לו כי זוהי משימת התאבדות, אך הוא רק חייך ולא סתר את דברי. אחר כך שאלתי אותו מה יהא על חובותינו המקודשות. הוא אמר כי חבורת גיבורים אצילה, הצליחה לתקן חלק גדול מהנזק שנגרם למצפה, ובשל כך אנו יכולים להתפנות מחלק ממשימותינו. לפני שהספקתי להמשיך, הוא ציווה עליי להישאר מאחור עם רוב הלהק להמתין לבואם של אותם גיבורים ובהם אביר אציל, אלוף של מונתאו, ויחד איתם לתקוף את הענק ולהכריתו.

לא ידעתי את נפשי מרוב צער, ובפעם הראשונה בחיי מחשבותיי כאילו עמדו מלכת. היה לי ברור כי בכוונתו להוביל התקפת התאבדות על המצודה, לפגוע בענק וגריפוניו, כדי שאנחנו, יחד עם אותם גיבורים נוכל לבוא ולסיים את המלאכה. אולם לא יכולתי ולא הצלחתי להסכים לכך. התחננתי בפניו שישלח אותי במקומו. כשסירב, אפילו הייתי מוכן להתפשר - "תן לי להוביל את ההתקפה, תן לי לבוא איתך" ביקשתי, מקווה שאם אעשה כן, ההתקפה לא תהיה משימתו האחרונה. אך לשווא.

כשיצא לקרב, מלווה בכמה מהמעולים שבלהק, הוא נפרד מכל אחד מאיתנו, ביקש שנסלח לו על כל טעויותיו וכי נזכור אותו תמיד לטובה. כולם ענו לו מלבדי. אולם הוא רק חייך אליי, ללא כעס או טינה ויצא לדרכו האחרונה.

השעות עברו, ואני שהייתי תמיד נאמן ללא סייג לאבי, פקפקתי בו. החלטתי שלא למלא אחר בקשתו והובלתי את הלהק אל מצודת הענק. כשהגעתי לשם, אבי ובני לוויתו כבר לא היו בן החיים. אולם כך גם חלק גדול מהגריפונים, ויותר חשוב, הענק עצמו ישב בפתח הביתן שבחצרו פצוע קשה.

הסתערנו בחמת זעם. פילסנו דרכנו דרך הגריפונים הנותרים אל הענק. בקרב שהתחולל נהרגו כל הגריפונים שהיו שם, אולם גם כל אחיי נהרגו מלבד נוקמת ושלווה. שכן הגריפונים נלחמו בתאוות רצח שאין כמותה והענק השליך עלינו את כדורי המתכת הקטלניים שלו. הסתערנו עליו, אולם הוא נכנס אל תוך הביתן וסגר אחריו את הדלת. הייתי כה מלא בתאוות נקם, עצב וצער ויותר מכך בכעס על עצמי, עד שלא ראיתי את המלכודת הברורה. פתחנו את הדלת לרווחה בפרסותנו ונכנסנו אל הביתן, נחושים להרוג את הענק. אך הוא לא היה שם. אז נסגרה עלינו הדלת מאחור, ואנו נלכדנו בתוך המבנה. כך היינו בעת שהגעתם....

עכשיו אני מבין את גודל טעותי וכולי מלא בושה וכלימה על שלא היה בי האומץ לקבל את צדקתו של אבי. "נאמן" צדק לאורך כל הדרך, אילו הייתי ממתין לכם ונעזר ביכולותיכם המופלאות, יכולנו להרוג את הענק וגריפוניו עם הרבה פחות אבדות. ואולי עוד כמה מאחיי היו נשארים בחיים.

וכעת יש לי רק בקשה אחת, אנא ממך אביר אציל, עזור לי לכפר על טעותי. איני יכול להשיב את הגלגל לאחור, אך אני יכול לשנות את דרכיי בעתיד. פיקפקתי באבי ובפטרונו מונתאו פעם אחת ולא הייתי נאמן לדרכם. הרשה לי לתקן זאת. בחודשים הקרובים, עליי להתמסר לחידוש הלהק שלנו, אולם לאחר שזה יקרה אני רוצה להעמיד עצמי לרשותך. בכל פעם שתמצא לנכון קרא לי, ואם מונתאו יאות להביאני אל המקום בו אתה נמצא, אחלץ מיד לכל צורך ועניין."

אאורוס, שהתרגש עד עמקי נשמתו מהסיפור, הסכים מיד. הוא היה כה לכוד בתוך הסיפור, עד כי לא שם לב שהם ירדו מתחת לעננים, ונכנסו לתוך סערה רבת עוצמה וכעת נעו איתה במהירות בלתי נתפסת. "מהיר" היה כה מהיר וקל תנועה, עד כי נראה שהתחמק מהברקים בעצמם. כשיצאו מהסופה, אאורוס ידע כי קשתו "חושלה ברוח סערה זועמת וקוצפת" כפי שנגלה לו בחזיונו. לאחר ש"מהיר" בא על סיפוקו כי אין גריפונים ברדיוס גדול מספיק. הוא שב עם אאורוס אל אי הרקיע.