השהייה אצל אוטארפור חלק ב' - סאטארים

המשך קורות אארוסו אצל הסאטארים. אני מזכיר לכולם ההודעה כתובה בגוף שני כי היא לקוחה מדיווח שמסרתי בזמנו לשחקן שמשחק את אאורוס......

סאטארים -

כללי - במהלך ששת החודשים אתה לומד להכירם היטב - בולקאץ', שאמילאן, פוטיל, פקוראן, בקיל, אטילמור, וואקיש, ברונאל, טונצ'ארה, פאטיל וכמובן פוראטמר.

כל ה-11 הם בני דודים (כולל פוראטמר) ששייכים לחמולת סארנדרוי (ממש כמו שם השבט שלהם - לא להתבלבל) שקרויה על שם סבם, סארנדרוי ה"עיוור" - סייר אדיר בעל שם. מדובר במשפחה שהיא מאוד מכובדת ומיוחדת, לא בשל גודלה, עושרה או יחוס האבות שלה, אלא מפני שהעמידה בדורות האחרונים מספר רב של סיירים ואפילו כמה "בחירי חול" (מונח המתייחס ללוחמים נבחרים, אשר רוכבים על יצור בשם "יונק חול". יצורים אלה הם סוג של יסודנים, עשויים מאדמה, בעלי כוחות קסומים. הם מסוגלים לנוע בכל תווך שעשוי מאדמה או סלע. אחת לכמה זמן, יצור כזה בוחר לו לוחם סאטארי איתו הוא מתקשר ומרשה לו לרכב עליו. לוחמים אלה נקראים "בחירי החול" והם אלופיהם ומגיניהם של השבטים הסאטארים. יש אנשים בודדים כאלה בכל דור).

בהתחלה הם קצת חשדנים ומסוגרים אך מהר מאוד, הם לומדים להעריך אותך ואתם מתיידדים במהירות (מה שעוזר לשבור את הקרח בהתחלה הוא הידע שלך בירי בקשת ובבניית קשתות, הרצון שלך ללמוד מהם והנכונות ללמד אותם). אצל הסאטארים בכלל, ואלה בפרט התיידדות פירושה שאתה הופך להיות "אחד משלהם". זה אומר גם לפעמים קורבן ל"מתיחות" ובדיחות על חשבונך, ואין סוף צ'פחות (כאלה שמשאירות סימנים...) והתגוששויות מחד וחיבוקים וחיבה והתחלקות בכל דבר ועניין מאידך.

מהרגע שהפכת להיות אחד משלהם, הם משתפים אותך בכל דבר ועניין. בשיחות הרבות שאתם מנהלים כל הזמן, אתה לומד כי כולם אנשים פראיים (אפילו קצת ברבריים באורחותיהם) אך אם זאת ישרים, אמיצים, עליזים, נאמנים, נדיבים, טובי לב ורודפי צדק וכבוד. הם אוהבים לאכול, לשיר, לצחוק, לירות בקשת ולשהות בטבע. הם מהירים להתרגז ולכעוס ועוד יותר מהירים לסלוח ולהירגע. קשוחים וגבריים כלפי חוץ אך חמים ורגשניים מאוד מבפנים. אוהבים אנשים, אוהבים טבע וחיות ואוהבים לאהוב......כולם אנשים מצוינים, אך אפילו בתוך חבורה מצוינת ונבחרת כזו, פוראטמאר (המכונה בפיהם "הקטן" הן בשל גילו הצעיר והן בשל קומתו הנמוכה) עומד בולט משכמו ומעלה והוא מנהיגם הבלתי מעורער.

המדבר והחיים בו - מהשיחות הרבות עולה שהחיים במדבר הגדול הם חיי קושי, עוני, מצוקה וסכנה - בקיצור מלחמה מתמדת בטבע ובאדם. ללוחמים בכלל וסיירים בפרטי יש מעמד מאוד גבוה. מלחמת ההישרדות המתמדת היא אחד הגורמים המרכזיים לכך שמדובר בחברה מסורתית, פטריארכאלית מאוד נוקשה וקשוחה (דומה מאוד לחברות ברבריות נוואדיות בעולמנו - המונגולים בערבות אסיה, הבדואים במדבריות אסיה ואפריקה, הברברים בצפון אפריקה וכד'). במדבר הם חיים בסגפנות, אינם יודעים קרוא וכתוב ותרבות (מלבד מוסיקה ושירה) נמצאת נמוך בסולם העדיפויות שלהם.

מבחינתם שלל המים והמזון בג'ונגלים הוא גן עדן עלי אדמות (למרות זאת הם מתגעגעים למשפחותיהם ולמדבר). הם מתייחסים לתרבות עמק הוואקפיר בתמהיל של הערצה, כבוד, פחד ובוז. בשבילם זו ארץ אדירה ובה מיליוני בני אדם, עשרות ממלכות כבירות, עושר עצום ובל יתואר, תרבות מפוארת וכוח בלתי נתפס מחד, ומקום משכנם של אנשים רכרוכיים, נשיים, מרושעים, וחלקלקים ותרבות רקובה ומושחתת מאידך.

השבט שלהם והיחסים עם פקמד - השנים האחרונות היו קשות במיוחד לשבט סארדנרוי, כי הם בדיוק יצאו ממלחמה בת 12 שנה עם להקת סרעגורים גדולה ואכזרית במיוחד. המלחמה גבתה קורבנות רבים - אין כמעט סייר בחבורה שלא איבד במלחמה לפחות שניים שלושה קרובים מדרגה ראשונה ועוד כחצי תריסר מדרגה שנייה (לרוב אבות, אחים ודודים שמתו בקרב, אולם לעתים גם אמהות, אחיות ודודות שמתו תוך עינויים קשים בפשיטות על מאהלי השבט). האובדן הרב בחיי אדם והרכוש הביא את השבט לעברי פי פחת - כבר כמה שנים שהם נמצאים על סף רעב. עוד כמה שנים כאלה, או אסון פתאומי עלולים להביא להכחדת השבט!

למרות שהם לא מדברים על הנושא (וזה מאוד בולט כי הם אנשים מאוד גלויים ופתוחים בתוכם ובד"כ מדברים על הכל, כך כשהם "לא מדברים" על משהו - זה מאוד בולט...), אתה מבין בין השורות שהחבירה לפקמד הייתה במסגרת ניסיון נואש לשקם את השבט ולחלצו מהמצב הקשה אליו נקלע. כנראה שהם השכירו את שירותיהם, בתמורה להבטחה על תשלום מאוד נכבד (בעיקר בצורת סחורות, נשק ומזון). כמובן שמייד ברגע שעמדו על אופיו של זה, הם העדיפו את חרפת הרעב שלהם ושל שבטם על המשך הקשרים עימו.

נראה לך גם שפוראטמר מתייסר במיוחד בכל מה שקשור לנושא. לאחר בירור עדין, עולה כי ככל הנראה הוא זה שהתנדב ללכת עם פקמד הארוך, למרות ההיסוסים של זקני השבט לחבור אליו, ואף שכנע אותם להסכים לעסקה. כעת הוא נושא על עצמו אשמה משולשת - הוא סייע בלי לדעת לאיש רשע ומושחת, הוא שכנע את שבטו להקצות משאבים יקרים לצורך קיום תנאי העסקה, והוא הביא את בני דודיו למצב בו הם מנותקים משבטם ונמצאים בסכנת חיים מתמדת.

למרות שמחת החיים התמידית שלהם, הדבר מרחף תמיד כעננה מעל ראשיהם (במיוחד אצל פוראטמר). יש לך תחושה שהעקשנות הקנאית שלהם (ושוב בראש ובראשונה של פוראטמר), להוציא להורג את תייזאנדים נובעת בעיקר מהאשמה שלהם והצורך לכפר עליה. כך גם הלהיטות לסייע לכם במלחמה (הם רואים בכך הזדמנות לכפר על הכבוד שחולל בהתקשרות עם פקמד). אתה מקבל את התחושה שיותר מחוסר יכולת לחזור לשבטם (מבלי לזלזל בפקמד ובקווי ההגנה שלו), יש בהם חוסר רצון לעשות זאת, בכל מקרה, עד ש"ימחקו את החרפה".....

הקשתות שאתה מכין - כשאתה מכין את הקשתות בשבילם, אתה מרגיש השראה אלוהית ומכין אותם בשליש מהזמן הממוצע שבד"כ דרוש לך (כמובן שהעזרה שהם נותנים לך באיסוף ועיבוד חומרי גלם, והציוד המעולה שאוטארפור מעמיד לרשותך גם מסייעים, אבל אתה מרגיש שזה הכל מלמעלה...). כשאתה נותן להם את הקשתות, הם מתרגשים עד עמקי נשמתם ואתה כמובן זוכה בעוד יותר כבוד והערכה.

אתה מבין מהר מאוד שלתת לסאטארי נשק בכלל, ולסייר סאטארי קשת בפרט, זה אחד מהכיבודים הכי גבוהים שאפשר להעלות על הדעת. בכמה מקרים, כשאתה קצת נבוך מעומק התודה שלהם הם מסבירים לך את שורש העניין - בשל העוני הרב והמחסור בחומרי גלם במדבר מחד, והצורך בלחימה מתמדת במפלצות מאידך, נשקים הם מצרך נדיר וחיוני. סוחרים מעמק הוואקפיר מסרבים למכור להם נשקים. כתוצאה מכך, לרוב הלוחמים הסאטארים יש ציוד דל ובאיכות ירודה והם מבלים זמן רב בהשגת כלי נשק, שבמדבר הקשה והפראי הם חיוניים כמים ומזון. כאשר לוחם מגיע לפרקו, נהוג שאחיו הגדול מעניק לו נשק אחד (וזו כנראה הפעם היחידה בחייו של לוחם סאטארי בו מישהו נותן לו במתנה נשק). בד"כ מדובר בנשק פשוט כמו פגיון או חנית. מקרים בהם האח הגדול מעניק נשק כמו קשת מורכבת, הם נדירים ונחשבים לכבוד גדול. אם האח הגדול גם טורח ובונה את הנשק בעצמו, זה אירוע כמעט קדוש.....

הקשת האחרונה שאתה נותן היא לפוראטמאר, בהכנתה הרגשת השראה מיוחדת (הכי קרוב שהרגשת אי פעם מלבד הקשת המיוחדת שלך כמובן). כשאתה מעניק לו אותה הוא נחנק מדמעות. מרוב התרגשות הוא לא מסוגל לדבר איתך כמה ימים (בכל פעם שהוא רוצה לומר לך משהו הוא נחנק מהתרגשות, נבוך ומתחמק בצורה אלגנטית...). כאשר הוא כן מצליח לשוב ולדבר, הוא מודה לך בלי סוף. מאותו רגע הוא מכנה אותך "אחי הגדול" (ובשלב זה אתה כבר יודע שאצל הסאטארים יש מעט מאוד תארים יותר מכובדים שבהם אדם יכול לכנות את חברו...).

מידע על המלחמה - אתם לא יכולים להתרחק מהמאורה של אוטארפור (מחשש שיגלו אתכם) ובסביבת המאורה לא מתרחש שום דבר יוצא דופן (אין עוברי אורח או מישהו אחר). בשיחות איתם על הנושא הם אומרים לך שקודם כל צריך לצבור יותר מידע ולכן חשוב שהחבורה תצא מערבה כדי להשיגו.