פרנג'ין בן האלולי - חלק שני

כמובטח, החלק השני על פרנג'ין. הפעם כאמור הסיפור על איך הוא פגש בנלפיד והפך חלק מהחבורה. הסיפור הוא כל כולו של גיל (השחקן), מלבד כמה פרטים טכניים קטנים ששיניתי כדי להתאימו למערכה (ואני מציין זאת במיוחד, כי אני יודע שהוא לא אהב את השינויים האלה - אז תדעו שבמידה ואתם מוצאים פגמים הם לבטח באחריותי, אם כי אני חושב שהסיפור כל כך יפה, שאפילו אותם שינויים ספורים וקטנים לא יכלו באמת לפגום בו).

והנה סיפור המפגש, כפי שפרנג'ין סיפר לליקאנו, שנים אחר-כך -

"משחר ילדותי, חשתי תחושות מוזרות בלילות בהם לא היה ירח, הרגשתי מן דחף מוזר ללכת, כאילו מכריחים אותי. כאילו אני אורח במקום בו נולדתי וביתי במקום אחר.

יום אחד בעודי מטייל לי בערב בחיפוש תותי הבר האהובים עלי כל כך, הבחנתי בכוכב שביט, באותו זמן לא ידעתי שמדובר בכוכב שביט, ומייד הרגשתי שוב את הדחף החזק לעשות משהו. לפתע קפץ מבין השיחים, בוגלגו, חברי הנאמן, שתמיד הרגשתי כאילו הוא מרגיש מה שאני חש ומודע למעשי, אך לצערי אני לא חש אותו דבר כלפיו, הוא נעמד לידי ועצר בכריעה, אז לראשונה עליתי על גבו והוא התחיל לרוץ.

אחרי שעה קלה הוא האט את מהירותו ועצר בפתאומיות. ירדתי מגבו כולי נסער מחוויית הרכיבה הלא צפויה, בעוד כולי מרוגש ושמח, שמעתי רחשים שלא שמעתי מעודי ביער. התגנבתי בזהירות דרך העצים, כמו שתמיד ידעתי לעשות וראיתי קבוצה של יצורים שלא ראיתי מעולם, היו שם מספר יצורים דמויי מונגים, אך גדולים הרבה יותר- שניים מתוך שלושת המבוגרים שבחבורה נראו מבוהלים ועייפים אך חצי האלף שהוביל אותם נע אפוף במין שלוות נפש שנראתה כשריון בלתי חדיר.

לפתע הרגשתי שתחושת הדחף נעלמה לה, ושלווה עזה פשטה בכל עצמותיי, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כי אני מתקרב לבית. היצורים המוזרים התארגנו והחלו לזוז לכיוון שמנוגד לכפרי הקטן, בעודם הולכים, הסתובב לפתע חצי האלף, שהיה ללא ספק המבוגר ביניהם, הביט לכיוון העץ שבו שהיתי, חייך וקרץ. לא ידוע לי איך הוא זיהה אותי, אותי שהייתי המטפס הכי טוב והכי שקט בכפר. הדמות הסתובבה ומייד דרבנה את כל השאר, באומרו, "בריצה הם מאחורינו". לא הבנתי מי זה הם, אך היצורים המוזרים רצו כאילו עכבישי הענק היו מאחוריהם.

למרות שזה לא היה אזור מגורי העכבישים, והרי כולם יודעים שמונגים ועכבישים לא מסתדרים- אבל חיים בשכנות קרה זה לצד זה ולא חודרים זה אל שטחו של זה. האגדה מספרת על הישות המסתורית שבאה בעבר הרחוק, ושהגדילה את העכבישים הקטנים והפכה אותה למה שהם היום, גדולים ומסוכנים, ולכן אני וחברי היינו מתאמנים בשימוש ברשת כדי שנדע להתחמק מהקורים שלהם, וגם חיפשנו נוזלים למרוח על הסכינים כדי שיוכלו לחתוך בקלות דרך הסיבים העבים, למקרה הצורך, מקרה כזה עוד לא היה, אך ידוע לי על מספר צמחי יער נפוצים מהם ניתן להפיק בקלות, נוזל שכזה.

בעודי מהרהר לי על משמעות הדחף והשקט שבא אחריו. שמעתי רעשים נוספים, במהרה הגיעה לאזור חבורת יצורים נוספת, גדולה יותר במספר אנשיה, ובגודל היצורים, אפופה רשע ורוע. שוב בערה בי התחושה לעשות משהו. הסתכלתי על בוגלגו שחיכה בשקט ליד העץ, והוא נתן לי מבט רב משמעות, כאילו אומר לי שעכשיו זה הזמן. תהיתי, מה אוכל לעשות כנגד כל כך הרבה.היצורים חנו באותו מקום שבו שהו לפני מספר דקות, החבורה הקודמת, ואז הבריק במוחי רעיון.

ירדתי מהעץ, התגנבתי בזחילה שקטה ואז, והתחלתי לרוץ לכיוון אזור עכבישי הענק – בעודי מפלס לי נתיב גדול ממידתי, גם בוגלגו כאילו קרא את מחשבותיי, ורץ סביבי בנתיב הרס הצומח שכל כך היה יקר לליבי. הגעתי אחרי זמן מה לקרחת יער גדולה. התקדמתי בזהירות לצד השני, ובוגלגו צמוד אלי. בצד השני של הקרחת הבחנתי בעכביש ענק. עצרתי את בוגלגו, הנחתי את חניתי ואת רשתי על הקרקע, והתקדמתי בזהירות, בעודי קד- גם העכביש קד לפני והתקדם באיטיות (זהו הנוהג בין העמים—הקידה המשותפת, שמשמעותה שיש צורך בשיתוף פעולה, כדי למגר אויב משותף, או סכנה שמאיימת על שלום היער). תיארתי לו את החבורה הראשונה והשנייה, ואמרתי לעכביש שלא רציתי שהעכבישים ייפגעו- אבל חשבתי שעם נקים מכשול – ונטעה את הרודפים, אולי הם יפסיקו את המרדף ויחשבו שהחבורה הראשונה נכנסה לשטח העכבישים- שממנה אין מוצא. העכביש- ביגבאג-מייד החל לעבוד וטווה קורים ורשתות בכל העבר השני של הקרחת, בעודו משאיר מפלט יציאה אחד לכיוון עמק העכבישים, ואני נכנסתי כמה מטרים אל מתחם העכבישים, הנחתי את חניתי על הקרקע, ומייד קיפצתי על העץ הקרוב ודרך העצים הגעתי חזרה לקרחת היער, שם הזדחלתי באחת הפינות בקרבת בוגלגו וביגבאג וצפינו. החבורה השנייה לא איחרה לבוא, הם חצו במהירות את קרחת היער והגיעו אל הקצה. אחד היצורים, הבחין בחניתי, וצחק, לא שמעתי מה הוא אמר לחבריו אך כולם צחקו לפתע, ואז הסתובבו וחזרו כלעומת שבאו. פלטתי אנחת רווחה, ביגבאג- לחש לעברי- "עכשיו לך מפה, זה לא אזור בטוח בשבילך". קדתי לעברו והוא נד לי בראשו הגדול והשעיר. התחלתי לשוב לכיוון כפרי יחד עם בוגלגו וכולי צער על שהשארתי את חניתי מאחורי. הגעתי בדרך אל השביל שבו עברה החבורה הרודפת. וראיתי את הנזק שהם גרמו. עצים נכרתו, לצורך מדורות. עצמות ציפורים וחזיר בר היו מפוזרים בסביבה. תחושת גועל עלתה בעצמותיי, על הבזבוז המשווע, לקחתי את החט של חזיר הבר- וכבר חשבתי איך ממנה אצור את חניתי החדשה, לצד המדורה הכבויה- הבחנתי בקליפות ביצים, והבחנתי גם בביצה אחת שנשארה שלמה, מייד זיהיתי את הביצה וחשבתי איך אוכלים יצור יפה שכזה- לקחתי את הביצה חזרה אל כפרי ושמתי אותה בתוך קן של תרנגולי הבר שהיו בקרבת כפרי- הם הסכימו לדגור על הביצה- אך ביקשו שאביא גרעינים מידי פעם ואקח את הגוזל מייד כשיבקע, כך עשיתי. כשבקע הגוזל לקחתי אותו וגידלתי אותו. גם בוגלגו שמח על החבר החדש, איית צרעות בשם קיה.

מספר חודשים אחר כך, סיפרתי את קורותיי באותו לילה לזקנים, הם חשבו על הסיפור זמן מה, ואז זימנו אותי וסיפרו לי על אחד הזקנים החשובים, שחזה אסון גדול על הכפר, אסון לא ברור שיגיע מהשמיים, הם לא הבינו במה מדובר עד שסיפרתי להם על השביט, הם סיפרו לי שהחזון- ומות הזקן, קרו ביום בו נולדתי. הם אמרו לי שעליי מוטל למנוע את האסון. עלי למצוא היכן נפל השביט ולמגר את כל הרוע שנגרם כתוצאה ממנו, על מהות הרוע, הם לא ידעו לספר וגם לא היכן לחפש. דבר אחד הם ידעו - מי אני ומה אני ואמרו כי כעת אני חייב ללכת אל האלולי שלי ואל הלאמפו החדש שלי, ובעזרתם אוכל למלא את ייעודי.

לקחתי את רשתי ואת חנית חזיר הבר שברשותי, חגרתי את פגיון שן הנמר שהוריש לי אחד מהוריי בלאמפו רול, ואת הקלע שהכנתי עם חבריי. לקחתי מעט צידה לדרך, נפרדתי לשלום מהוריי, אחיי וחבריי והתחלתי לנוע לכיוון בו נעה החבורה הראשונה יחד עם בוגלגו וקיה. אחרי כמה שעות הליכה, ראיתי לפתע את חצי האלף שהביט בי וחייך את אחד החיוכים שלימים ידעתי כי הם כה נדירים אצלו. הוא לא היה חמוש אז התקרבתי אליו בשקט זהיר, "בוא" הוא אמר "יש לנו הרבה מה לעשות"..."

בשנים הבאות בילה פרנג'ין בתוך השטח המוגן יחד עם הנלפיד, ליקאנו ולורמין ושאר בני החבורה. כשהוא גדל עם הילדים, ומתחנך יחד איתם. כיום הוא כבר חלק מהחבורה ורואה בהם את בני משפחתו, אם כי עדיין זוכר את הלאמפו הישן שלו ומידי פעם מתגעגע.......