חלק 3: נכנס - פקמד

ההרפתקה השלישית החלה כמה ימים לאחר סיום הקודמת. שאשא קיים חלק מהבטחתו ומכר את החבורה לעבדות. הם התעוררו, חבולים פצועים ומוכים על סף עילפון, אזוקים במתקן מתכת שכולל קולר לצוואר ואזיקי ידיים ורגליים שמחוברים אל הקולר, מתקן שהגביל מאוד את יכולתם לזוז. כשהסתכלו סביב, מצאו עצמם בתוך כלוב במחנה גדול השוכן בחלק לא מוכר של הג'ונגל.

המחנה היה מתחם עגול בקוטר כ-40 מ' בקרחת ג'ונגל מבוראת. הוא הוקף בגדר קוצים עבה שנותרה לאחר בירוא הסבך. בחלק הצפוני היה שער ברוחב כ-4 מטר, חסום בדלת מאולתרת שהיא למעשה אוסף קורות שנגררות החוצה. במרכז המחנה היו פזורים כמה עשרות שקי שינה וערמות ציוד אישי קטנות. הוא הואר על ידי לפידי זפת גדולים תקועים באדמה.

בצמוד לחלק הדרומי של המחנה היו ארבעה "כלובים" קרובים אחד לשני, שהיו למעשה חללים מוקפים בגדר של סבך קוצים בלתי עביר. כל אחד מהם בקוטר כ-6 מ', ולהם דלת שעשויה מכמה קורות מחבורות, נשענת על קורה תומכת תקועה בקרקע.

כל הכלובים היו מלאים - בראשון נמצאה החבורה. בשני ציפורים טרופיות יפות. בשלישי ארבעה סרעגורים אימתניים (עוד יצור ממשפחת הסרע, הוא נראה כמו הכלאה של גורילה ואדם, ומתנשא לגובה 2.5 מטר). בכלוב הרביעי הייתה ערמה גדולה של ציוד וסחורות מסוגים שונים (כלי נשק ועבודה, שריונות, מגינים, חבלים, יריעות בד, חביות נפט, פרוות, עורות, נוצות, עצים וכד' ניתן היה לזהות שם בבירור חלק מציוד החבורה).

בשעה שהחבורה התעוררה היו מעט אנשים במחנה - שני שומרים בשער, שומר אחד ליד הכלוב שלהם, ועוד כתריסר אנשים מסתובבים, נכנסים ויוצאים מהמחנה ועוסקים בפעולות שונות (אכילה, שינה, שיחה, אימוני קרב וכד'). ככלל אפשר היה לזהות 3 קבוצות של אנשים - אנשים גבוהים וחסונים, בעלי עור כהה, כהי שיער ועיניים, לבושים בשריונות עור, חגורים אלות, שוטים רשתות ואזיקים (שהזכירו מאוד את סוחרי העבדים מהחלום/מבחן של המונגים בהבדלים קלים); אנשים מטיפוס גזעי דומה (גבוהים ובעלי עור, שיער ועיניים כהים), לובשים שריונות מתכת, אוחזים מגינים וחמושים במגוון נשקים כבדים (גרזינים, חרבות, חניתות, רובי קשת וכד'); בני אדם נמוכים וצנומים, בעלי עור בהיר אך שזוף מאוד, עיניים ושיער בהירים אך צרובי שמש, לבושים בשריונות עור, חמושים בחרבות קצרות, פגיונות וקשתות עצם קצרות, על צווארי כולם צעיפי בד גס בצבע חול שלפרקים השתמשו בהם ככיסוי ראש.

לאחר כמה דקות של התאוששות והתאקלמות (והבנה איטית אך בטוחה, שהדבר הכי משפיל בעולם הוא לא להיות מובס על ידי ארנבון בשם שאשא אלא להיות מובס על ידי ארנבון בשם שאשא ואז להימכר לעבדות על ידיו....), ניסו בני החבורה להיחלץ מהאזיקים שעליהם. היחיד שהצליח במידת מה היה ז'נה, הגנב ההוביט, שהשיב לעצמו מעט יכולת תזוזה. כל השאר נשארו כבולים לגמרי. נקודת האור היחידה הייתה קיה, הציפור של פרנג'ין הדרואיד המונג שריחפה לה מעל מחכה להוראות.

בשלב הבא בני החבורה רצו לנסות לפתוח את האזיקים בכוח, אבל השומר מיד הבחין בכך ואיים עליהם להפסיק. באותו שלב המחנה כולו ראה שהם התעוררו והסרעגורים מהכלוב הסמוך החלו צועקים אליהם תערובת של קללות והצעות מגונות (לשמחתי הרבה אף אחד לא ענה, שחקני מו"ד יכולים להיות מאוד יצירתיים בתחומים האלה וזה גורם לי להגיב במכות חזקות על הראש תוך כדי קריאת - "תמונות רעות!!! תמונות רעות!!! צאו תמונות רעות!!!" - מה שמסביר במידה רבה את מצבי הקוגנטיבי הנוכחי...).

הדקות הבאות עברו בניסיון דיבוב של השומר, שהסתבר שמדבר סאטארית בדיאלקט מאוד דומה לשלהם (אם כי ברובד לשוני שהעיד על מעמד חברתי יותר נמוך). הם לא הצליחו להוציא ממנו הרבה מלבד משיכת כתפיים ואמירה בנוסח - "ת'חכו שהארוך יבוא ואז הוא יחליט איך מטפלים בכם" הם כמובן הגיבו ב"מי?!?!" והוא ענה שזה המפקד שלו, ששמו הוא פקמד (Pakmad), אבל שלא בפניו כולם קוראים לו "הארוך", ושהוא אמור לחזור בעוד כמה שעות ולהחליט מה לעשות איתם. הם לא הצליחו לקבל מידע נוסף מלבד תחושה ברורה שהשומר פוחד פחד מוות מאותו אדם.

לאחר כמה שעות נוספות, ז'נה ניסה טקטיקה אחרת. הוא ביים הקאה והתעלפות. השומר (שדי נבהל האמת) קרא למישהו בשם מלס (Meles), ולמקום הגיע אדם בסוף שנות העשרים לחייו, נמוך ועב בשר, בעל עור כהה, ראש מגולח למשעי מלבד צמה מצרית עבותה ושחורה היורדת מצד ימין של ראשו ועליה שזורים 4 צמידי כסף עם דוגמה (מיד אפרט קצת יותר). הוא היה לבוש שריון משובח וחגור בחרב עם ניצב זהב משובץ באבני חן.

יותר מכל דבר אחר, צמידי הכסף העידו על דרגתו. היה זה פריט שבני החבורה הכירו עוד מילדותם. במהלך לימודיהם, ליקאנו סיפרה להם שמדובר בעיטורי קרב המקובלים בעמק הוואקפיר (הציביליזציה מהם באו בני החבורה ואפוטרופסיהם אל הג'ונגל) ושמציינים מעמד, וותק ודרגה.

לוחם שהורג 10 אויבים בזירה או בקרב (או מפלצת חזקה במיוחד), רשאי לענוד צמיד כסף מסוג זה. לוחם שהרג 100, רשאי לענוד צמיד זהב מסוג זה. הצמידים האלה בד"כ ניתנים במתנה על ידי מלכים/אצילים/מפקדים בכירים וכד'. אין כמעט מקרים של "זיוף" (מישהו שעונד כאלה ללא הצדקה), מכמה סיבות –

א. זהו ערך תרבותי שמאוד מכבדים ושומרים עליו – מי שנתפס בזיוף מושפל, מבוזה, מוכה ומוזמן לאין ספור דו-קרבות לחיים ולמוות על ידי לוחמים בכירים.

ב. נשיאת "עיטור" מהסוג הזה הוא סוג של הצהרה, ו"מושך הרבה אש" (הזמנה לדו-קרבות "ידידותיים", הערות בלתי פוסוקות נוסח – "איך השגת, ממי קיבלת, מתי, איפה, למה......", הצעות עבודה מאוד מאתגרות שסירוב להן מעורר חשד וכד'), כך שקשה מאוד לזייף.

ג. הענקת עיטורים מסוג זה הם אירועים פומביים וחגיגיים ולכן מישהו לא מוכר שפתאום צץ עם כאלה עיטורים מעורר חשד.

מלס נתן מבט אחד בז'נה, הקשיב לבקשות החבורה לעזרה, ואז בצורה מאוד מנומסת נעימה וחביבה ובסאטארית גבוהה, נכונה ומשולמת, כאילו הוא עומד באמצע כיתת הלשון של ליקאנו, אמר - "תחכו עד שהארוך יחזור ויחליט מה לעשות איתכם", משך בכתפיו הסתובב והלך.

כמה שעות נוספות עברו, וכמה ארוחות והצעות מגונות נוספות של הסרעגורים. ואז חלה תכונה באזור השער. שקט מתוח, כמעט מפוחד השתרר במחנה. כל היושבים קמו על רגליהם וסידרו עצמם, השומרים הביטו סביב, בדקו שהכל כשורה ומלס וכמה אנשים ניגשו אל שער המחנה ופתחו אותו.

כמה שניות אח"כ פרצו למחנה בשקט לא טבעי, תריסר כלבי אמסטף אימתניים בגודל של פוני, על צווארם קולרי מתכת עם יתדות מחודדות. הם נכנסו במהירות והתיישבו במרכזו. אחריהם נכנס למחנה אדם גבוה וחסון בשנות השלושים לחייו. עורו היה כהה, פניו החדים מצולקים. אשו היה מגולח למשעי ועל ידיו היו צמיד זהב ושבעה צמידי כסף. הוא היה לבוש בשריון של אאורוס וחגור שרשרת ארוכה שלאורכה קוצי מתכת, ובקצותיה גולות מתכת כסופות. ובכמה פגיונות ענקיים.

היה זה מנהיגם של סוחרי העבדים מהחלום/מבחן של המונגים בהבדל אחד - הייתה סביבו הילת עוצמה ורוע שהכתה בחבורה כאילו הייתה מכת אגרוף. משהו במראהו, הליכתו ומבטו של האיש השרו על כל צופיו אי שקט וחוסר מנוחה. אאורוס הפאלאדין לא היה יכול שלא להיות המום מהרשע שהקרין האיש שהיה נדיר מאוד ליצורים אנושיים בני תמותה. לימים יספר לחבריו שהילה כה חזקה של רוע ראה עד אז ומאז, רק פעמים ספורות בחייו.

מאחוריו ראתה החבורה הולך בצלו את הנער מהחלום, זה שביקש מהם את החפצים בכדי להציל את נשמות הוריו. הוא נראה כאנטי תזה מוחלטת לאדונו - טוב, מוסרי, רחום, נכון לעזור.....

המנהיג של סוחרי העבדים (להלן פקמד או "הארוך") נעמד בכניסה למחנה וסקר אותו. בכל מקום עליו נח מבטו, נראה היה כאילו האדמה עצמה נעה בחוסר שקט. מלס רץ אליו ולחש דבר מה באוזנו. והוא התקרב אל הכלוב של הסרעגורים. הסרעגורים עמדו שם ונעצו בו עיניים, שותקים, חסרי מנוחה. פקמד הורה בידו ואחד השומרים ניגש אל כלובם, פתח אותו והשליך אלה ענקית על רצפת פתח הכלוב ונמלט, אך הם נשארו בפנים.

פקמד אמר משהו בשפה לא ברורה, ומנהיג הסרעגורים (שהיה גבוה בחצי מטר מכולם, שרירי ומכוער עוד יותר) התמלא חימה, הרים את האלה והחל מסתער על הארוך. הלה לא מש ממקומו. הוא הסיר מעליו את שרשרת המתכת ובתנועה אחת מהירה, הניף אותה, פגע ברגלו של הסרעגור וגרם לו למאוד במרחק מטרים ספורים ממנו. לפני שזה הספיק להגיב הונחתו אחת מקצוות השרשרת על ראשו הענק וניפצה אותו.

פקמד ענד שוב את השרשרת, ניגש בשלווה אל גופת הסרעגור, שלף סכין ציד, ובכמה תנועות מהירות ומיומנות עקר את עיניו והוציא מגופו את מה שנראה ככבדו של היצור. מיד אח"כ, הוא נגס בהם בהתרסה, תוך שהוא מביט בסרעגורים האחרים. לאחר מספר נגיסות הוא הפיל את מה שנותר על הרצפה, התקדם, נעמד בפתח הכלוב ונתן פקודה כלשהי לכלביו. הללו הסתערו על גופת הסרעגור והחלו מרטשים את גופתו, בשעה שהארוך אמר דבר מה לסרעגורים האחרים. חילופי הדברים נמשכו שניות אחדות ומאותו רגע, הפכו שלושת הסרעגורים למשרתים שקטים וצייתנים של אנשי המחנה (מן ההקשר של הדברים, היה ברור שלפעולותיו ודבריו של פקמד, הייתה כנראה השפעה כמעט דתית עליהם).

לאחר שסיים עם הסרעגורים, שקט מוחלט עוד יותר מקודמו השתרר במחנה וסביב שולחן המשחק (האמת לא יודע מה עשיתי, אבל הפחדתי את הקבוצה פחד מוות - כמו שתראו בעתיד בכל פעם שהם ייתקלו בדמות של פקמד הארוך). הנער המשרת ניגש אל פקמד והגיש לו מטלית לחה. הוא ניגב מעט את פניו וניגש אל כלוב החבורה.

הם היו כל כך בשוק שלא הספיקו לפצות פה, כשהוא פתח בדברים (ותאמינו לי, שכשחברות ד.נ.ד. בכלל, והחבורה הזאת בפרט שותקת ונותנת לשה"מ לדבר כמה דקות בלי הפסקה, תוך ריכוז מוחלט בדבריו, אז זה באמת ברמה של "דממת מוות השתררה מסביב לשולחן"....). שפתו הייתה במובהק כזו של אדם שעלה מאשפתות (כזה היה מבטאו וחיתוך דבריו), אך עמל רבות לשפר עצמו, ללמוד והתחכך רבות בבני המעמד העליון. טון הדברים, כמו האיש היה שקט, ברור, חד ממוקד ומקפיא דם. הדברים עצמם, היו חזרה כמעט מוחלטת על מה שאמר להם בחלום/מבחן של המונגים -

בכמה משפטים קצרים, הוא הציע להם שתי בררות - בראשונה, החבורה תבחר אחד. דמות זו תמות בייסורים (במוות שבין השורות אפשר היה להבין שקשור בפולחן כלשהו), והשאר ישוחררו ויישבעו לא לחזור. באופציה השנייה - הוא יהרוג את כולם. בכל מקרה, הוא אמר שעליהם למסור לו את תשובתם תוך 48 שעות.

בסיימו את דבריו הוא הסתובב ללכת. בנקודה זו בראדור, המכשף ספק אמר שהוא צועק/אומר/לוחש (בתחילה השחקן אמר "אני צועק לו" ואז כששאלתי "אתה צועק?!" הוא אמר "טוב לא צועק, אומר בקול רם, כלומר אומר, מדבר, סתם אתה יודע, פונה אליו....") - "אפשר להציע לך הצעה?" פקמד נעצר, סובב את ראשו, אמר - "אני לא נושא ונותן עם עבדים" סובב את ראשו, המשיך ללכת ויצא מהמחנה. הכלבים, שזה אתה סיימו לטרוף את גופת הסרעגור (שתבינו כמה הם מחונכים, הם בקושי עשו רעש כשטרפו אותו), קמו ורצו אחריו. הנער, משרתו, הביט בחבורה במבט מזדהה ומתנצל ורץ אחרי אדונו גם כן.

אחרי כמה שעות הלילה הגיע. במחנה נשארו כתריסר אנשים, כולם נמנו על בני שתי הקבוצות הראשונות (אנשים חסונים, כהי עור ושיער). סידור השמירה היה כזה - שומר אחד היה צמוד לכלוב שלהם; שני שומרים עמדו על דלת השער של המחנה, שני שומרים פטרלו ביחד מסביב לגדר המחנה.

החבורה החליטה על דרך הימלטות - בני החבורה יסיחו את דעתו של השומר על הכלוב. באותו זמן, פרנג'ין ינצל את יכולות הדרואיד שלו, כדי לעבור דרך גדר הקוצים של הכלוב ויתגנב אל הכלוב הרביעי, בו הם שיערו שנמצא ציוד הקבוצה. הוא ינסה להגניב משם מספר כלי נשק בחזרה לכלוב. ברגע המתאים בראדור ירדים את השומר ליד הכלוב וז'נה, ההוביט, יתגנב אל השומרים בשער. אם מתן סימן מוסכם, החבורה תנסה לצאת בשקט מהכלוב. מיד אח"כ בראדור ירדים את שני השומרים המפטרלים מבחוץ ואח"כ את אלה בשער. ז'נה יתקוף מאחור את אחד הזקיפים בשער, השאר יסתערו (עד כמה שאפשר באזיקיהם), אל עבר השער ויעזרו לו לחסל את השומר האחרון.

בשעה היעודה, פרנג'ין התגנב כמה פעמים מהכלוב ואליו והצליח להגניב מספר כלי נשק לבני החבורה. מכאן והלאה הכל התנהל במהירות - השומר ליד הכלוב הורדם, וכך גם שני המפטרלים בחוץ. ז'נה הצליח להתגנב אל מחוץ לכלוב בהיחבא ולהתקדם לטווח התקפה מהזקיפים בשער. אם הינתן האות, בראדור ניסה להרדים אותם אך הפעם נכשל. למרבה המזל התקפתו של ז'נה הייתה יותר מוצלחת והוא הצליח לחסל את אחד הזקיפים במכה אחת, למרבה הצער השני נותר ער ובחיים נפנה אליו ופער פיו לצעוק.

בשלב הזה, החבורה ויתרה על כל ניסיון התגנבות שקט - שלושת הלוחמים פרצו בכוח את דלת הכלוב ורצו אל השער (או יותר נכון דידו). ז'נה תקף את הזקיף הנותר בסכין, פצע אותו אך לא הרגו. הוא צעק וכשראה את הלוחמים המסתערים אליו רץ לעבר מרכז המחנה להעיר את חבריו שהחלו מתעוררים מהרעש.

החבורה כולה הצליחה לצאת ממתחם המחנה, אך מבט קצר אל תוכו הבהיר להם שתריסר הלוחמים שישנו שם, בראשות מלס, התעוררו, וכעת הם חוגרים את נשקם ומתארגנים למרדף. היה ברור, שכל עוד הם אזוקים, לא רק שלא יצליחו לברוח, אלא יהיו מטרות קלות לשוביהם. לכן הם התארגנו לקרב, כשהם מנצלים את מעט הזמן שנותר עד הגעת האנשים מהמחנה בניסיון לשבור זה את כבליו של זה בהצלחה חלקית.

כשהקרב החל, רוב בני החבורה היו משוחררים בידיהם אך עדיין לא לגמרי ברגליהם, מה שהגביל מאוד את לחימתם (וכמו שאמרתי בניסיון לעודד אותם "למזלכם, הנלפיד הקפיד לאמן אתכם בלחימה בכל מצב אפשרי - כבולים לגמרי, כבולים, חלקית, עם עיניים עצומות" לא שזה נתן להם בונוס כלשהו או יתרון ממשי בקרב, אבל לפחות זה עזר למוראל...). בכל מקרה הם נערכו במבנה רבוע והלוחמים הקיפו אותם. למזלם של בני החבורה, הם לא הספיקו לעטות שריונות.

בקרב שהתפתח מכאן ואילך ידה של החבורה הייתה על העליונה. תוך סיבובים ספורים, נהרגו מספר שומרים, מבלי שאיש מבני החבורה הופל בעצמו. יתר על כן, נאיל הכוהנת ובאן הטרובאדרית (שתי הדמויות ללא שחקן שנלוו לחבורה) ניצלו את הזמן כדי לרפא את פצעי הנפגעים ולחזקם. לאחר כמה סיבובים נראה היה שהחבורה מצליחה להביס את אויביה ואז נכנס מלס, מי שכעת היה ברור שהוא סגנו של פקמד, למערכה.

מלס היה ללא שריון אך ביד אחת החזיק מגן ענק ובשנייה הניף חרב קצרה, בעלת להב רחב ומגן ניצב מורכב וגדול במיוחד. הוא החל פוגע קשות בבני החבורה, ועומד בפני מכותיה. אפילו אאורוס לא הצליח להכריעו בעזרת מכה מאוד חזקה של "הכאת רוע". אלא שאז הזכיר לכולם גונדלון הגמד, מדוע הנלפיד כינה אותו "הסלע הנסתר". נראה היה שהוא מחליף דברים עם גרזנו (כן יש לו גרזן מדבר ושוב אני מבטיח שאני אסביר ואפרט על כך בקרוב). הוא הניף אותו בחמת זעם, בשתי ידיים, הנחית אותו על ראשו של ופשוט חצה אותו מהראש עד הטבור.

המכה העזה והמרשימה שהפילה את מפקדם, מות חלק גדול מחבריהם והעובדה שכל בני החבורה עדיין עמדו על רגליהם, גרמה לשומרים הנותרים להניח את נשקם ולהימלט למחנה. החבורה שחררה עצמה מהכבלים הנותרים, והחלה נעה אל תוך הג'ונגל. בתחילה הם פשוט רצו כדי להתרחק מהמחנה ככל שאפשר, לאחר כמה שעות הם עצרו לנוח. פלגטון הסייר, ופרנג'ין המונג, הצליחו לאתר את הכיוון הכללי שאליו הם אמורים ללכת (דרומה) והחלו מטשטשים את עקבות החבורה.

הלילה עבר ללא אירועים מיוחדים ובבוקר החבורה המשיכה במסעה חזרה הביתה שארך כחודש. הדרך עברה ללא תקריות מיוחדות מלבד שני אירועים - קרב עם צמחי טרף ענקיים שתקפו את החבורה אך הובסו די בקלות והתקפה של שני סרעגורים שהתרחש במרחק ימים ספורים מהבית. הסרעגורים האלה היו הרבה יותר קטנים מאלה שהיו במחנה של פקמד בכלל ושל מנהיג הארבעה שנקטל שם בפרט. הקרב נמשך דקות ארוכות ובסופו הם הוכרעו, לא לפני שהצליחו לפצוע קשה את בראדור המכשף, פלגטון הסייר וגונדולן הגמד (דבר שנתן לחבורה קנה מידה לעוצמה של היצורים). כמה ימים לאחר הקרב שבה החבורה לביתה וסיפרה את קורותיהם לליקאנו ולורמין.

ההרפתקה הסתיימה בכך שאאורוס ענד על ידיו שני צמידי כסף מאלו שלקח מגופת מלס, סגנו של פקמד.