חלק 24: שינוי כיוון - מערבה

בני החבורה מצאו עצמם במצב מוזר ורגשות מעורבים. מותם של ליקאנו ולורמין, שהיו הוריהם המאמצים, ואאורוס חברם ומנהיגם, העציבו אותם מאוד, אך גם יצרו מצב חדש של הזדמנות לשינוי והתקדמות.

לאחר שליקנאו לורמין והנלפיד לא היו עוד, לא נותר דבר לקשור אותם למקום. בראייה של רובם, לא היתה עוד סיבה אמיתית להגן על ביתם נגד ניסיון ההשתלטות של הסרעפצדים (שממילא כבר לא היו גורם משמעותי), או להילחם במכשפות שניסו להשליט מרותן על האזור כולו, או בפקמד שפגע בג'ונגל וביצוריו.

יותר מכך, רוב הקבוצה חשה, כי הוסרה מעליה כל מחויבות להישאר, וכי כעת הם פנויים לצאת ולקדם את מטרותיהם האישיות השונות ותוך כדי כך להתנתק מהמונגים, הסאטארים, הפיקסים והנשרים (בהם ראו יותר עול מאשר בני ברית) ולשים מרחק גדול ככל האפשר בינם לבין פקמד והמכשפות (בהם ראו אויב מסוכן שצריך לברוח ממנו ולא לחפש מגע איתו).

מותו של אאורוס רק חיזק את הנאמר - הוא הרי היה זה שדחף יותר מכל לצאת למלחמה, לא רק כאקט הגנתי אישי על ביתם ועל הוריהם, אלא כחלק מתפיסה מוסרית כוללת יותר, שבה הוא ראה את עצמו ואת חבריו כמגינים על אידיאלים שונים, ונלחמים במי שפוגע בהם (בכמה מקרים הוא אף נקט פעולה עצמאית ומנוגדת לדעת החבורה, בשם אותה תפיסה מוסרית, תוך סיכון עצמי רב).

היחיד שהזדהה לגמרי עם העקרונות ודרכי הפעולה של אאורוס, היה פלגטון, אולם הוא היה הרבה פחות סוחף וכאריזמטי וכעת הוא היה כמעט לבד:

ז'נה, גונד ובאן התעניינו בדברים אחרים לגמרי וכל ראיית העולם שלהם הייתה מאוד שונה - הם לא היו נגד המלחמה, אבל גם לא בעד. שלושתם לא רחשו אהבה גדולה למקום ולשוכניו, ומאז ומעולם השתוקקו לעזוב ולהגיע לאזור תרבות גדול. כל אחד מהם התעניין בדברים שונים מאוד מ"לחימה למען מטרות צודקות ונעלות", וכלל לא ראה עצמו כ"גיבור" הקם לעזרת החלשים (באן הייתה מרוכזת במוסיקה שלה, ז'נה בענייניו הפרטיים - כרגע התיק שלו וגונד, טוב גונד לא באמת התענין בשום דבר חוץ מהקרב הבא - לא משנה נגד מי, בן חבורה או מישהו חיצוני - ובארוחה שאחריו....). לפרנג'ין ונאיל הייתה תפיסת עולם הרבה פחות מוחלטת, ואג'נדות מורכבות ורבות שלרוב לא היו זהות לאלה של הפלאדין, ובראדור... טוב בראדור הוא בראדור........

וכך חזרה החבורה לכיוון אליו יצאה לפני שפגשה בסרעפצדים - מערבה למצפה. אני מזכיר, כי כמעט לכל אחד מבני החבורה הייתה סיבה כלשהיא להגיע לשם -

פרנג'ין חשב, שאולי שם ימצא תשובות לשאלות שמטרידות אותו מאז ילדותו ויסייעו לו להבין את הארועים סביב לידתו, שהיו בין השאר הסיבה לעזיבת הלאמפו שלו והצטרפותו לנלפיד ו"גוריו". הוא גם חש, כי חלק גדול מהשינוי שחל בג'ונגל ב-20 השנים האחרונות, קשור למשהו שקרה במצפה, והוא היה נחוש לברר מה התרחש.

בראדור חיפש מאז ומעולם אחר דרכים להגדיל את כוחו ועוצמתו. בראש סדר העדיפויות שלו עמד המיגון - לאור העובדה שלא היה יכול להטיל לחשים מתוך שיריון ונאלץ להסתובב ללא שום מיגון, הוא חש חשוף ופגיע. לאור הפראנויה שלו והתחושה שתמיד מנסים לתקוף ולהרוג רק אותו (הוא בכלל היה בטוח ששאשא, פקמד וכל המלחמה, הם כולם חלק ממזימה גדולה להתנקש בחייו) , הוא הרגיש "מאוד, מאוד מאוד" פגיע. מהרגע ששמע מאוטארפור, כי במצפה יש יסודן האוויר גדול שיכול להטיל עליו לחש שיעניק לו הגנה קסומה, הוא רצה לצאת לשם ולהשיגה.

ז'נה חשב שאולי היסודן, בהיותו ישות כה חזקה, יוכל להגיד לו היכן נמצא התיק שלו. הוא גם שאף מזה זמן ללמוד להטיל לחשים. כדי לעשות זאת, הוא ידע, כי יצטרך למצוא מורה וללמוד שנים רבות. לאחר בדיקה מעמיקה (טוב מעמיקה ביחס לז'נה), הוא הגיע למסקנה כי היסודנים במצפה יסייעו לו בכך. ז'נה גם חשב שאולי שם, במצפה, הם ימצאו בני תרבות - איתם יוכלו לסחור ולהחליף מידע (כאמור הוא השתוקק כבר לצאת מה"חור" הזה).

לנאיל הייתה מטרה כלשהי שהיא לא חשפה (ואף אחד מבני החבורה לא טרח אפילו לברר מעבר לשאלת נימוס סתמית אחת..."אויה, אויה..." וכל זה.....), אך היה ברור כי זו הייתה מטרה מאוד חשובה (אני מזכיר, שהיא הסכימה לחזור על עקבותיה בפעם הקודמת ולהצטרף לעמדתם של אאורוס ופלגטון לצאת למלחמה, רק לאחר שקיבלה את התחייבותם שעם בוא ההזדמנות הראשונה - ניצחון או אפילו הפוגה בקרבות, הם ילוו אותה למצפה. אני גם מזכיר כי הנלפיד כינה אותה "גבירת היסודות" - רמז, רמז.....).

היחידים שלא היו קשורים בשום אופן למצפה, היו פלגטון וגונד (שבכלל לא היה קשור אף פעם לכלום...חוץ מלקרב הבא ולארוחה שאחריו....), אולם כעת הייתה גם להם סיבה (שהפכה להיות המטרה המרכזית של כולם למעשה) - להשיב לחיים את ידידם ואחיהם אאורוס.

וכך, לאחר הכנות קצרות, החבורה יצאה למסע מערבה, כשהם משאירים מאחוריהם את כל האחרים, כל אחד לענייניו:

המונגים, הנשרים והפקיסים חזרו לחייהם (מה שגרם למחיר הדבש והפודינג לעלות שוב).

פורטמאר והסטארים, שהתחייבו למצוא את הקשת של אאורוס, החלו לחפש אחריה ונערכו לחזור הבייתה (צפונה אל המדבר), לאחר מציאתה והשבתה לאאורוס, עם החייאתו.

אאורין, פוילין ובאן, שמאוד התקרבו והתיידדו, בחודשים הרבים בהם שהו יחד במחנה המונגים והנשרים וטיפלו בליקאנו ולורמין, נשארו עם הנשרים (שגם איתם מאוד התיידדו), ודיברו על עזיבה צפונה לעמק הוואקפיר, כל אחת מסיבותיה - פוילין שבאה משם, רצתה לחזור לביתה, לאחר שהייתה שקועה מאות שנים בתרדמת; אאורין, שבינתיים פיתחה זהות עצמית ומעט ביטחון, רצתה להתרחק כמה שיותר מכל האזור, שכמעט ומחק אותה עד שפגשה בחבורה; באן שאפה מאז ומעולם לעזוב את ה"חור" הזה ולהגיע לעיר גדולה, שם תמצא קהל ראוי לאומנותה (כלומר מעבר לפאלאדין וסייר שתמיד מחאו כפיים בלהט, אבל היו ממוקדים בחזה שלה, מכשף שכל הזמן יצא לשירותים ברגע שהיא התחילה לנגן ואח"כ שאל את השה"ם כמה פלוסים ואילו בונוסים השירה שלה נותנת, מונג שכל הזמן שאל אם זה מקורי שלה ואמר ש"זה מאוד מרגיע את החיות", גמד שנהג לתקוע גרעפ'ס ברגעי השיא ושאל איפה יש עוד אלכוהול, והוביט קטן שתמיד האזין ברצון, רוב קשב ובתשומת לב אמיתיים וטהורים, אך מיד אחר כך היה טוען בלהט, שהיא תקועה אומנותית, והיא צריכה להתפתח מעבר לעולם הצר וחסר החשיבות של "אהבה, מוסר, דת, עלילות גבורה ואפוסים כבירים וגדולים מהחיים" ולהתחיל לכתוב על נושאים חשובים באמת, כמו חבלים ותיקים.....).