חלק 55: גירוש שוללי החופש

כשהקרב הסתיים, החבורה ליקקה מעט את פצעיה ואז, לפי מיטב המסורת הקבוצתית, הם כרתו את ראשיהם של אריה המדבר והאריה שלו ותקעו אותם על חנית. ז'נה העיר שכשהראש שלהם היה תקוע על חנית, הם נראו הרבה פחות מאיימים (או כמו שהגרזן צרח לגונד בקולו הנמוך והצרוד - "החתלתול הזה, הפיל אותך? גור החתולים הקטנצ'יק הזה הפיל אותך?! כוסית!!! נהיית כוסית! מכה אחת היית צריך להוריד אותו - אחת! זה בגלל שאתה מסתובב כל הזמן עם כוסיות! - אוי, אני פאלאדין, תראו איך אני עף בשחקים, בין העננים, רוכב על סוסים מעופפים ויורה קיסמים, אוי אני קוסם חזק, הנה לכם, אני יורה עליכם מרחוק כדורי אור, תיזהרו יש לי פרה זעירה עם כנפיים בכיס, אוי אני מונג קטן שמזמן תרנגולות עם גוף של סוס ומדבר עם עכברים, תיזהרו ממני יו, לא, לא! אני בעצם אני הוביט עצבני עם סיכה ביד, אוי בעצם, בעצם אני סייר שמחזיק ביד אחת אולר ובשנייה מחט, ואני אחתוך אתכם ואעשה לכם שריטה, אוי איזה פחד, אוי........כוסיות! כולם כוסיות!").

ואז, שוב כמיטב המסורת הקבוצתית. הם ניגשו אל המבצר ותקעו את החניתות עם הראשים באדמה, במרחק מה לפני שעריו. וגם הפעם, לפי מיטב המסורת (הקבוצתית והסרעית) התעוררה תכונה במצודה (או כמו שבראדור שאל - "נו אז מה קורה?" ואני עניתי- "כרגע הצבת ליד מצודה מבודדת של חבורת שכירי חרב, את ראשו של המנהיג הבלתי מעורער שלה, והמפלצת החביבה עליו - נחש!....").

לאחר זמן מה יצא יצור סרע-בורקחאד, כשהוא אוחז בכוכב ערב מופנה כלפי מטה. חיצונית הוא נראה דומה מאוד לבונגרא (אם כי אני מזכיר - כל הסינים.....). הפעם, בצורה בה הלך והתנהג (ודיבר מאוחר יותר), הוא היה הרבה פחות בוטח ושחצן מבונגרא, או מאריה המדבר (או כמו ששוב היה צריך להסביר לבראדור - כששוחטים את המנהיג הבלתי מנוצח שלך, את האריה התפלצתי שלו וחמישה משומריו האישיים המובחרים, יש לך נטייה להיות, איך נאמר בעדינות - קצת פחות בטוח בעצמך).

החבורה הורתה לו להתקרב והוא שאל אותם האם הצעתם לקנות את המצודה עדיין תקפה. החבורה ענתה שכן, רק שהמחיר מאוד השתנה (נחשו לאיזה כיוון...). פרנג'ין גם הוסיף דרישה משלו - לשחרר את כל החיות הכלואות בכלובים. והצטרף לאאורוס (שבינתיים חזר) בדרישה לשחרר את העבדים.

היצור, ענה כי המחיר נראה נמוך מידי, אך יש על מה לדבר (הוא רמז לחבורה שכרגע הוא אחד המועמדים להנהגה, וככל שיתנו לו יותר כסף הוא יוכל להשיג יותר תומכים, להשיג את ההנהגה ביתר קלות ולסגור עסקה). לגבי עניין החיות והעבדים, אמר כי זה גם עניין כספי. ספציפית לעניין העבדים, הוא הדגיש כי הוא מוכן לכלול אותם בעסקה בשמחה, אבל ציין כי אריה המדבר נהג לרכוש רק עבדים שנולדו כעבדים, ותמיד התייחס אליהם טוב יחסית, שכן הוא היה איש עסקים מצוין. לכן לדעתו הם לא ירצו להשתחרר, גם אם יציעו להם זאת (עבדים בנשמה כפי שאמר). הוא גם ציין שהעבדים ירצו לחזור צפונה, והוא לא רואה איך העבדים ישרדו בג'ונגל או בערבה ובמדבר שמעבר להם, בלא אבטחה שלו ושל שכירי החרב.

לאחר שהמשא ומתן הסתיים, היצור ביקש ארכה, כדי לשכנע את חבריו וחזר למצודה. במהלך היום נשמעו קולות קרב ותגרות מתוך המצודה (כמו שאתם מבינים, תרבות הדיון היא לא דבר מפותח מידי אצל יצורי-סרע, אבל גם לא אצל החבורה, אז הם לא התפלאו). מתצפיות שערכה החבורה מהאויר, נראה היה שהייתה תגרה כלשהי בקרב יצורי-הסרע, אבל בעיקר לחימה שלהם נגד הלוחמים האחרים בני הכלאיים (שבשלב זה היה ברור שהם כנראה חצי אנושים וחצי משהו אחר, לא ידוע). בסופו של דבר, השתרר שקט מתוח במחנה. בערב, היה שוב רעש ונראה שיצורי-הסרע תקפו את בני הכלאיים בהפתעה והם חוסלו על נקלה.

בסוף היום יצא שוב אותו יצור סרע-בורקחאד (חבול מעט, אבל זקוף הרבה יותר), אל החבורה. הוא הסכים לשחרר את החיות וכל עבד שירצה בכך, אבל בתמורה ניסה להתמקח מעט וביקש תוספת על הסכום שהוסכם. החבורה כמעט שלחה אותו לעזאזל, אבל אאורוס (לקול החבטות של חצי מהקבוצה במצחה), הציע לו את כל התכשיטים ודברי הערך שמצאו במצפה כתוספת. מכיוון שערכם היה גבוה בהרבה ממה שהיצור ביקש (ולפי מבטיו כנראה גבוה ממה שהם חשבו מהתחלה), היצור, המום מכך שקיבל את מה שקיבל, עט על ההצעה בזריזות ומהירות רבה יותר מזו שז'נה מתחמק ממלכודות, ואמר שמבחינתו העניין סגור (ואם מבטי עיניים היו הורגים, אז אפילו מונתאו בכבודו ובעצמו לא היה מציל את אאורוס ממבטיהם של פרנג'ין בראדור וז'נה). היצור ביקש יום נוסף, כדי לפנות את המצודה באופן מסודר ונענה בחיוב.

כבר באותו יום, יושבי המצודה ארזו את חפציהם והתארגנו לעזיבה. למחרת, הם יצאו בשיירה מאובטחת. באופן לא מפתיע, איש מהעבדים לא ביקש להשתחרר - כולם רצו לחזור הבייתה, צפונה למדבר הסאטארי הגדול ועמק הוואקפיר.

לפני שנעלמו סופית אל תוך הג'ונגלים בדרכם צפונה, אאורוס ביקש מיצור-הסרע, מנהיגם של שכירי החרב דבר נוסף. הוא תיאר הפניו את פורטמאר הקטן ביקש שאם יראה אותו ימסור לו מכתב. יצור-הסרע גיחך, חייך חיוך מרושע ואמר שהוא יחפש אותו אישית וימסור לו את המכתב בעצמו במו ידיו (ואאורוס האצילי והתמים היה היחיד שלא הבין למה היצור צוחק ולמה הוא מתכוון). במכתב, אאורוס כמובן דרש בשלומו של הסייר, ידידו ורצה למסור לו שהוא בחיים וששלומו טוב (אני מזכיר, שכשפורטמאר נפרד מהחבורה, אאורוס לא היה בין החיים, והחבורה יצאה מערבה למצפה כדי להחיותו).

כעבור זמן קצר, השיירה נבלעה בתוך הג'ונגל העבות. פרנג'ין והדרואידית עקבו זמן מה אחר תנועותיה באמצעות שיחות עם חיות, אולם כעבור מספר שבועות, הם יצאו מהג'ונגל ונעלמו בערבה שמצפון לו.

המשימה הבאה הייתה הרס המצודה. בתחילה זה נראה כעניין מסובך שידרוש הרבה זמן. אולם עד מהרה פרנג'ין השתלט על העניין ודברים זזו במהירות שגרמה לחבורה לכנות אותו - "פרנג'ין הריסת מבנים בע"מ" - הוא ביקש מגונד לערוך סיור במבנה ולאתר ולסמן את כל היסודות ונקודות התורפה שלו. גונד, שהיה בעל הכשרה בהנדסת מבנים, עשה זאת בקלות. פרנג'ין והדרואידת החלו הורסים את היסודות בנקודות מפתח - ראשית הם הטילו לחשים שהמיסו את לבני החמר והפכו אותם לבוץ. כמו כן הם גרמו לשורשי צמחים לגדול ולצמוח בין הלבנים וליצור עליהם לחץ נוסף. מכיוון שפעולות אלה נעשו בנקודות התורפה של המבנה, לא היה דרוש הרבה מאמץ או לחשים רבים מידי כדי למוטטו לגמרי.

לאחר שחומות המצודה ומגדליה מוטטו לגמרי, ויסודותיהם נהרסו כליל, פרנג'ין והדרואידית עמלו על חידוש הג'ונגל במקום - הם הגבירו את קצב גדילת הצמחייה מסביב לקרחת הג'ונגל. עד מהרה הג'ונגל נגס יותר ויותר בקרחת הבוצית שמסביב לשרידי המצודה. כעבור מספר שבועות, הוא הגיע אל שרידי המצודה עצמה והחל מכסה גם אותם. כעבור עוד מספר שבועות, כבר לא היה ניתן להבחין בשרידי המצודה מהאויר, ומלאכת הרס המצודה ושיקום הג'ונגל סביבה הושלמו.

כעת לאחר השבת המאורה לגמדים, הצלת רמכי הרוח, הריגת הדרקון, גירוש אריה המדבר ואנשיו והרס מצודתו, נותרו שלוש משימות - להרוג את המכשפות, לשחרר את הישות שמגינה על תא השטח מהאוויר ולהצית מחדש את אש החיים התמידית.

כמו תמיד בחיים (או יותר נכון כמו תמיד במערכות שלי), לפני שהחבורה הספיקה לצאת ולחפש צרות, הן כבר היו בפתח דלתה....

חלק 54: לצוד אריה

החבורה התייעצה בינה לבינה מה לעשות ולבסוף הגיעה למסקנה שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לקרוא תיגר על אריה המדבר ולהזמינו לדו-קרב לחיים ולמוות. הם קיוו שלאחר מות המנהיג, אנשיו יברחו או לכל הפחות יהיו פתוחים יותר למשא ומתן על עזיבה (העובדה שמדובר ביצורי סרע, חיזקה את התקווה שלהם).

בראדור צעד פעם נוספת למצודה וקרא לפונח' לצאת אליו. כשזה יצא הוא הזמין אותו לדו-קרב. הצעתו הייתה שבמידה והם יביסו אותו, על אנשי המצודה לעזוב לאלתר, במידה ויובסו, אוצרות הדרקון יהיו שלו. פונח' לא נראה מתרגש במיוחד, הוא שקל את ההצעה ומיד הסכים לקבלה (כמו שהחבורה הבינה, קרבות ביניים מסוג זה היו מאוד מקובלים, במיוחד בחברות של יצורי-סרע). לאחר עוד כמה חילופי דברים, הם הסכימו על תנאי הדו-קרב: הוא יתרחש במקום ניטראלי בג'ונגל, כל צד יביא איתו חמישה מלווים, שיבטיחו לא להתערב בקרב, הקרב הוא לחיים ולמוות.

כשבראדור חזר ועדכן את החבורה, ז'נה העיר - "אח...כמה נוח ונחמד כשאין פאלאדיו בסביבה..." (ולמי שלא הבין, הכוונה הייתה שהם עמדו להתערב בדו-קרב, במידה והוא יתפתח לרעתם, ובכלל לרמות בכל מקום שאפשר....).

השעה היעודה הגיעה. פונח' התייצב במקום המיועד -קרחת ג'ונגל קטנה ליד המצודה. כמוסכם הוא הגיע יחד עם חמישה מאנשיו (ביניהם בונגרא). מולם התייצב גונד מלווה בחבורה - בראדור, ז'נה, פרנג'ין ובוגלאגו, הדרואידית והמונג הזקן.

בהעדרם של אאורוס ופלגטון, ולאור הצלחות העבר, גונד נבחר להיות אלופה של החבורה. פרנג'ין והדרואידית חיזקו אותו בלחשיהם, ופרנג'ין אף השאיל לו את גלימתו הקסומה (אני באמת צריך לכתוב במרוכז על כל החפצים שפרנ'ין יצר לעצמו עד שלב זה, ואני אעשה זאת בהקדם במקום נפרד). הגרזן של גונד גם חיזק אותו - הוא חימם אותו במיוחד בשעה שלפני הדו-קרב......

מהצד השני, נראה כי גם אריה המדבר, מתחזק - הוא שתה כמה שיקויים, שאחריהם נראה גדול מעט ומאיים הרבה יותר ממה שהיה קודם (וזה היה די הרבה).

לבסוף, שני הצדדים הצהירו שהם מוכנים (כלומר בראדור, הטיל על עצמו כל לחש הגנה אפשרי והקיף את עצמו בכל בני החבורה - ורק שתבינו כמה זה נראה מגוחך - תדמיינו אדם שרירי, מעל מטר שמונים, מוגן בשדה כוח, מקיף את עצמו בשלושה יצורים בגובה של פחות ממטר, אישה שנמוכה ממנו בראש ובכלב....).

הערה לפני שאני ממשיך, משום מה אני לא מוצא את הסיכומים של על אותו דו-קרב, ומכיוון שזה קרה לפני מספר חודשים, אני כותב את זה מתוך זכרוני בלבד (אז פרנג'ין, אם אתה זוכר אחרת, זה בטח נכון, כי גם כשאני כותב מהרשימות שלי אני לפעמים רחוק ממה שקרה, על אחת כמה וכמה כשאני לא, אבל מכיוון שכמו שציינתי כבר בעבר, זה הסיפור איך שאני זוכר אותו אז....) -

גונד ואריה המדבר התייצבו במרכז קרחת הג'ונגל, כשמכל צד, במרחק של כחמישה מטרים מהם עומדים המלווים. גונד הניף את גרזנו בשתי ידיו, ופתח במכה חזקה ומדויקת שבכל זמן אחר הייתה גורמת נזק קטלני לכל יצור רגיל...אולם זה לא היה יצור רגיל, וקריאת ההשתעות של בחבורה על עוצמת המכה, נענתה בקריאת התלהבות של הצד השני, כאשר היה ברור שהמכה החזקה פשוט לא "דגדגה" לאריה המדבר את קצה הזנב (ודרך אגב שכחתי לציין, אבל ליצורי סרע-בורקחאד יש זנב קטנטן...).

כעת הגיע תורו של פונח' לתקוף, הוא הניף את גרזנו והנחית אותו בעוצמה עוצרת נשימה, שכמעט הפילה את הגמד. לאחר מכן תקף שוב, פגע שנית, והגמד נותר פצוע קשה על סף מוות. הדרואידת לא המתינה ליותר מזה והחלה לרוץ לעבר השניים, היא הגיעה עד לגמד ריפאה אותו ואז הכל התפוצץ.

בראדור החל מטיל לחשים לעבר פונח', והוא תקף את הדרואידית, אך באורח פלא החטיא. בינתיים לוחמיו הסתערו על החבורה, בחמת זעם והקיפו אותה ומתוך הג'ונגל הסתער על גונד אריה ענק. הוא התקדם במהירות מסחררת וזינק על הגמד מאחור בעוצמה ובדיוק שהפתיעו את החבורה. תוך שניות בודדות היה הגמד מחוסר הכרה על הרצפה. פרנג'ין ניסה להשתלט על החיה הזועמת בלחש כלשהו, אבל נכשל. המונג הזקן החל שר ורוקד ולנסות לעודד את רוחה של החבורה.

בראדור המשיך לפגוע בפונח' באופן שיטתי בלחשיו, הלה הסתער עליו בחמת זעם והפילו מחוסר הכרה במכה אחת בלבד. הדרואידית ריפאה את גונד ואז נעה לעבר החבורה בכדי לרפא את בראדור, כשהיא מפלסת דרך בין ללוחמים הזועמים של פונח' שאף הצליחו לפצוע אותה. פונח', ניסה לפגוע בז'נה, אך ההוביט הזריז, חמק ממכותיו. בינתיים האריה הצטרף לפונח' ולוחמיו כשהוא פוצע את בוגלאגו. פרנג'ין זימן זאב ענק, שהחל תוקף את פונח' יחד עם בוגלאגו, והשניים הסבו לו נזק רב ובשלב מסוים אף הצליחו להפילו על הקרקע ובכך להאט מעט את קצב התקפותיו.

בינתיים הדרואידית הצליחה להגיע אל בראדור, ותוך סיכון עצמי נוראי, היא ריפאה אותו והוא חזר להצטרף ללחימה, ממשיך לפגוע עוד ועוד בפונח'. מאחור הסתער גונד על שכיר החרב ופגע גם הוא. למרות כל הפגיעות, ובאופן לא הגיוני, פונח', אריה המדבר, קם והמשיך לתקוף ולפגוע, בעוד אנשיו והאריה שלו נלחמים בזעם לצדו. פרנג'ין, שכבר נפגע מספר פעמים, אך לא חטף נזק ממשי (בזכות עורו הקשיח מאז ההתמזגות עם היסודן) ריפא את המונג הזקן. בוגלאגו והזאב המשיכו לתקוף את פונח' בחמת זעם והפילו אותו שוב על הרצפה. הדרואידית הפכה לטגריס ענק ותקפה אף היא את שכיר החרב השוכב. אך הוא הצליח להישאר בחיים למרות כל הנזק ולקום. רק לאחר שבראדור שילח בו עוד כמה לחשים, הוא נפל מת על הקרקע.

מי שציפה שהאריה או אנשיו של פונח' יברחו, טעה. נפילתו של מנהיגם רק הגבירה את חמת זעמם, והם המשיכו להילחם בטירוף. התקפות החבורה התמקדו באריה, מלבד הדרואידית שהוקפה על ידי מרבית לוחמי האויב. לאחר שגונד פגע באריה וכך גם בראדור והזאב של פרנג'ין, ז'נה, הסתער על האריה כאילו משום מקום, קפץ על גבו, נעץ את פגיונו בעורפו והרג אותו באחת.

בינתיים, הדרואידית/טיגריס, הרגה שניים מאנשיו של פונח'. לאחר שהאריה נפל, שאר החבורה התפנתה לעזור לה - גונד הרג את השלישי, בראדור את הרביעי ובגולאגו הרג את הנותר, וכך הגיע סופו של אריה המדבר (ואפילו יצא לי חרוז, אבל עכשיו אני חייב לזוז....).

חלק 53: להתמקח עם אריה

הימים עברו בשגרה של המתנה ותצפות על המצודה ואנשיה. כעבור כמה ימים הגיעה חבורת סיור, ובראשה סרע-בורקחאד שאי אפשר היה לפספס - הוא דמה ברוב הפרטים לבונגרא (אם כי צריך לזכור, שזו פעם ראשונה שהחבורה נתקלה ביצורי סרע כאלה, וכמו שאתם יודעים בפעם הראשונה "כל הסינים נראים אותו דבר..."). אלא שהוא היה יותר גבוה, יותר שרירי, ומרשים יותר באופן כללי.

הוא היה לבוש שריון עור ומתכת. בשמאלו אחז קרדום ענק, ובימינו מגן עץ ומתכת ענק, שאליו ממוסמרים כמה עשרות חלקי גוף מיובשים (גלגלות זעירות, ידיים, כפות רגליים, זרועות וכד'). על אוזנו הימנית היה עגיל זהב מרשים בגודלו. הוא היה חמוש מכף רגל ועד ראש - מלבד הגרזן היו עליו סכינים מגדלים שונים, גרזיני הטלה, רובה קשת וחצים, כוכב ערב, שרשרת אימתנית ועוד. על צווארו ענד ענק זהב שהושחלו לתוכה כמה עשרות אזניים אנושיות וביניהן צמידי כסף וזהב של לוחמי הוואקפיר, כמו אלה שאאורוס ענד (החבורה הבינה מיד, כי מדובר בזלזול בלוחמיו האנושיים של עמק הוואקפיר, אותם הרג, ואז ענד את עיטוריהם בצורה מעליבה על שרשרת, לצד אוזניהם, ולא על הזרוע או על הראש כפי שמקובל אצל לוחמים אלה). בראדור ניסה לספור את האוזניים ויותר חשוב את הצמידים, וכשהוא הגיע ל-3 צמידי זהב (שכל אחד מהם שווה הרג להרג של 100 לוחמים, כלומר הוא נלקח מלוחם שהרג 100 לוחמים אחרים), הוא התבלבל בספירה, ונאלץ להפסיק.

מעבר לגודל, ולעיטורים, הדבר המרשים ביותר היה הליכתו השלווה, המבט העז והאמיץ הנשקף מעיניו הצהובות, ומעל לכל הדרך בה כל מי שסביבו נהג בו - כבוד, ויראה מהולים בפחד. מיותר לציין שפרנג'ין חיפש אריה ענק מסביב, אולם לא הצליח לאתר אחד. הוא אף שוחח עם כמה חיות, אך לא הצליח לקבל מהם מידע ממוקד מספיק בכדי להועיל (כמו שאתם יודעים - לחיות הנטרפות, כל האריות נראים אותו דבר....).

החבורה תצפתה על המצודה במשך היום והלילה. למחרת בראדור וגונד, מלווים בפרנג'ין, שנע לצדם בצורת יסודן אדמה, מוסתר מעין, יצאו שוב אל המצודה וביקשו ראיון עם מנהיגם. השער נפתח והם נכנסו פנימה. פונח', אריה המדבר וכמה מאנשיו היו עסוקים בדיוק בסיום ארוחת הבוקר בחצר (לצורך הארוחה, הוקם בחצר אוהל ומתחתיו נפרסו מחצלות קש ועליהן שרפרפים קטנים עם מגשי אוכל וקנקני שתייה). אריה המדבר נתן בבראדור מבט חודר והזמין אותו לשבת.

בראדור לא המתין וניגש מיד לעניין והציע לאריה המדבר עסקה - הם יקנו ממנו את המצודה, בתמורה לתשלום הוא ייקח את אנשיו ויעזוב את הג'ונגל. פונח', חשב מעט אמר כמה דברים לאנשיו בשפה לא ברורה, ועורר צחוק בקרבם. ואז הסתכל ישירות בבראדור ושאל - "כמה את מציע?" בראדור עשה טעות והציע את מלוא הסכום שהיה ברשותם - כמליון מטבעות זהב (הערך של כלל המטבעות והתכשיטים שמצאו במאורת הדרקון). אריה המדבר גיחך ואמר -"זה סכום שאני מרוויח מחצי שנה של שהייה פה, ואני מתכוון לשהות פה הרבה שנים...., אם אתה רוצה באמת לרכוש את המקום, ושאני אפנה אותו, אתה חייב לתת לי סכום גדול פי כמה" (ואם אתם מתפלאים על השפה הרהוטה, אז זו לא טעות קולמוס שלי, הוא אמנם דיבר בקול מחוספס ואף וולגארי, אבל בסך הכל, הסאטארית המדוברת בפיו הייתה טובה למדי, מה שהעיד על שנות לימוד ארוכות, או ניסיון רב בדיבור עם אנשים רמי מעלה ובכל מקרה על אינטליגנציה גבוהה).

בראדור ניסה לשכנע את האריה לחזור בו, אולם הוא נראה רציני מאוד (ככל שהשיחה התקדמה, התברר שהוא באמת שקל ברצינות את ההצעה, ובמידה רבה של וודאות, ניתן היה להבין, שתמורת הסכום הנכון, הוא אכן היה מוכן לעשות עסקה, אלא שה"סכום הנכון" היה באמת גדול פי כמה מזה שבידי החבורה. עכשיו גם החבורה החלה להפנים את העושר העצום שפקמד הארוך צבר בשנות השהייה שלו כאן). לאחר עוד כמה חילופי דברים, אריה המדבר אמר כי ברצונו לסיים את השיחה. אנשיו ליוו את בראדור החוצה. והוא חזר לשאר הקבוצה ועדכן אותם במתרחש.

חלק 52: גישושים

בשבועות הבאים, החבורה בילתה בתצפית על המצודה ובתכנון תוכניות. מהר מאוד הדרואידת ופרנג'ין נאלצו להפסיק את הסיורים האווירים, מפני שהם משכו תשומת לב (ציפור ענקית שמרחפת במשך כמה שעות מעל המצודה, היא לא בדיוק משהו שלא שמים לב אליו). בכמה מקרים אף נורו חצים לעבר השניים (אם כי זה נבע ככל הנראה מרצון של השומרים לצוד אותם למאכל ולא מתוך חשד שמשהו אינו כשורה).

בעוד הם מתכננים את פעולותיהם, אאורוס נקרא על ידי "מהיר" לעוף עימו לאי הרקיע. הפאלאדין עזב את החבורה לכמה שבועות (או במילים אחרות השחקן לא היה במפגש) וז'נה, פרנג'ין בראדור וגונד נותרו לטפל במשימה בעצמם, כשלצדם הדרואידית והמונג. לאחר התיעצויות רבות הוחלט שיש צורך במידע נוסף על יושבי המצודה ושאפשר לנקוט בדרכים דיפלומטיות כדי להשיגו, ואולי גם כדי לבצע את המשימה כולה (או כמו שהגרזן אמר - "כוסיות!").

בראדור, שינה את המראה החיצוני שלו ושל גונד (בעיקר מסווה את תווי פניהם, ולא בהכרח מנסה להתחפש למישהו ספציפי), והתקרב אל המצודה בגלוי, כשהוא נושא חנית מופנית כלפי מטה, וגונד מפנה את גרזנו גם כן (הוא כמו שהגרזן אמר.... - טוב, אתם יודעים מה הגרזן אמר). מאחור הסתתרו ביער ז'נה והמונג, הדרואידית הייתה בצורת ציפור גדולה, מוכנה בכל רגע לעוף לעזרה ופרנג'ין הפך ליסודן אדמה, וליווה את השניים מתוך האדמה.

כבר בהתקרבם לשער, הם חשו בתכונה כלשהי במצודה. כאשר הגיעו אליו ממש, עוד לפני שהספיקו להוציא מילה, אחד השומרים על החומות שלצידי השער שאל אותם בסטארית וולגארית, ובקול עבה ומחוספס, ספק אנושי לרצונם.בראדור לא היסס וניגש ישר לעניין - הוא ביקש להיפגש עם מפקד המצודה ולהציע לו מסחר.

השער נפתח ויצור סרע-בורקחאד יצא אליהם. גובהו 2.20, והוא היה רחב ושרירי מאוד. תווי פניו היו כשל הכלאה בין אדם לסוג של דוב. עיניו היו צהובות, אוזניו מחודדות. שערו היה אסוף ב"קוקו" גבוה מעל קוקודו. הוא היה שעיר מאוד (על גבול ה"פרוותי"), ושיער עבות כיסה כמעט כל חלק נראה לעין (כולל סוג של זקן/פיאות לחיים שלא היו ארוכים אבל מאוד סמיכים ועבותים). שערו היה אדמדם. פלג גופו העליון היה כל כך שרירי ומוצק עד כי הוא נראה "חסר צוואר". זרועותיו ורגליו היו עקומות מעט, אך לא נראה שהדבר מפריע לו לנוע. אצבעות ידיו היו עבות וקצרות, ובסופן צפרניים שהיו כמעט טפרים. הוא היה לבוש בשריון עור פשוט ונשא כוכב שחר ומגן עץ גדול. על צווארו ענד מחרוזת כסף ועליה אוזניים של מגוון יצורים, בעיקר בני אדם. הוא פתח את פיו, מלא הניבים הצהובים ואמר -

"אני בונגרא, אני המפקד פה, מי אתם ומה אתם רוצים?"

בראדור ענה כי הוא מעוניין לסחור, ושאל אם יש ברשותם סחורות שהם רוצים למכור, או דברים שהם מעוניינים לקנות. אולם נראה כי בונגרא לא היה מעוניין במיוחד במסחר, והוא כל הזמן הסתכל עליהם בחשדנות מלווה בתאווה (מבטים של - "הם יכולים להיות טעימים השניים האלה, הגמד, הקשה יהיה מנת פתיחה פריכה וקראנצ'ית ובן האדם יהיה מנה עיקרית רכה וטעימה...), כשהוא מנסה בשפתו הפרימיטיבית להוציא מהם מידע ונמנע מלספק מידע משלו.

בסופו של דבר, בראדור החליט ללכת על כל הקופה - הוא הציע ליצור לקנות את המצודה ושאל מה מחירה. זה הפתיע מאוד את היצור, הוא חשב מעט ואז אמר - על זה אתם צריכים לדבר עם הבוס. לשאלתו של בראדור, הוא ענה כי הבוס שלו הוא פונח', אריה המדבר. כשבראדור ניסה להשיג עליו עוד פרטים, בונגרא דיבר עליו בהתלהבות מהולה בהערצה, כבוד ויראה -

הסתבר כי מדובר באחד מהלוחמים המפורסמים במדבר הסאטארי. לפי הסיפורים הוא היה היחיד ששרד מלהקתו, לאחר שחוסלה בידי שד איום. זאת בזכות חוסנו הגופני שהיה יוצא דופן כבר מזמן היותו צעיר במיוחד. הוא גודל על ידי לביאת מדבר ענקית (גירסא גדולה יותר, חזקה יותר ופראית יותר של לביאה על עולמינו), יחד עם עוד שני גורים, שהפכו לאחיו - ומכאן כינויו. כשגדל ויצא למצוא את גורלו, אחד משני האריות החל מלווה אותו לכל מקום שהלך, והוא קשור אליו צורה שהיא מעבר לזו של "אדון וחיה" רגילים.

בשנותיו הראשונות כבוגר, שימש כשכיר חרב בכל רחבי המדבר הסטארי ואף נלחם כמה פעמים בעמק הוואקפיר. כבר מגיל צעיר הוא הצטיין במיוחד בכישוריו כלוחם וכמנהיג ועד מהרה, אסף סביבו חבורה של שכירי חרב מגזעים שונים. בונגרא ציין בגאווה שהוא נמנה על חבורת המשמר האישית של פונח', שקשורים אליו בשבועת דם, בניגוד לשאר יצורי הסרע והלוחמים האחרים, שהם שכירי חרב בלבד. לבסוף אמר כי פונח' אינו נמצא כרגע במצודה, אבל אמור להגיע בעוד כמה ימים. בראדור אמר לבונגרא כי הוא ישוב כשמנהיגו יחזור וביקש ממנו לשטוח לפניו את הצעתו. אחר כך הוא חזר לחבורה ועדכן אותה על המתרחש.

חלק 51: מצודת פקמד

לאחר שהחבורה סיימה לנוח ולהתחזק, הגיע שעתה של המשימה הבאה. הדרואידית והמונג הזקן אישרו את דבריו של הדרקון על המשימה הבאה - "גירוש שוללי החופש מהג'ונגל" - גירושם של אלה שהשתכנו במצודה של פקמד ועסקו בלכידה של חיות ויצורי יער למען מכירתם בעמק הוואקפיר. החבורה החלה לנוע מערבה לכיוון המצודה, מלווה בדרואידית ובמונג.

המסע מערבה, על גבי האגם המת היה קצר יחסית, שכן האגם/ביצה המת הצטמצם באופן משמעותי (ונראה היה שהוא כל הזמן ממשיך להצטמצם), וגם עיוות הזמן שנבע ממנו. כעבור מספר שבועות, החבורה הגיעה לצד השני וכעבור מסע רגלי של כמה שבועות נוספים, הם הגיעו לקרבת המצודה.
כשהגיעו מקום אותו ראו לאחרונה לפני מספר שנים, לא הכירו אותו כלל. ראשית, במקום הג'ונגל הסבוך שהקיף את המקום, הייתה שם קרחת ג'ונגל שדמתה לביצה טובענית בקוטר של כחצי ק"מ (מתוך הביצה צצו גדמי עצים שנכרתו, כך שהיה ברור לעין שאזור הג'ונגל הזה בורא, ובהיעדר עצים, הפך לאזור בוצי טובעני).

במרכז הביצה עמדה המצודה. לא היה זה מבנה עץ מאולתר וארעי אלא מצודה של ממש - מבנה רבוע מוקף חומות העשויות מלבני חימר צרופות ומסביבן חפיר עמוק מלא מים. הדרואידית הפכה לציפור ופרנג'ין ליסודן אדמה וערכו סיורים מעל ומתחת למבנה ועד מהרה גילו את מתארו ועוד פרטים.

חומת המבנה הייתה חומת סוגרים. רובה הייתה עשויה מלבני חימר מיובשות. שדי להגן עליה מהגשמים היא צופתה כולה בלבנים צרופות (הערה קטנה, כדי לאסוף כזאת כמו של חמר בשביל כל כך הרבה לבנים, ואז להשיג כמות חומר תבערה מספיקה כדי ליבש את חלקם לצרוף אחרות, בלחות והרטיבות של הג'ונגל, היה צורך או באמצעים קסומים רבי עוצמה, או בכמות עבודה והשקעת אנרגיה בלתי נתפסת, אבל השחקנים כמובן לא שמו לב לפרט הזה, או שמו לב והתעלמו....אויה אויה...וכל זה).

אורך כל צלע בחומה היה כ-100 מטר. גובה כ-10 מטר; עובי של 10 מטר עם חלל בעובי ממוצע של 5 מטר בתוך החומה. חלק מהחלל בחומה היה מלא עפר ואבנים וחלקו משמש חדרים לאכסון מזון ציוד ומגורים (סה"כ 10 חדרים רבועים בגודל של 3*3 מטר)). מסביב לחומה היה חפיר בעומק 12 מטר ורוחב של 15 מטר, מלא במים ותנינים. על החומה היה מעקה עץ ובו חרכי ירי מוגנים בדלתות הרמה כבדות. את החומות כיסו רשתות חבלים שבהם שזורים יתדות עץ ומתכת. הם נמתחו מהחומות אל עץ גדול שהיה במרכז המבנה וכך יצרו רשת ענקית שמשמשת חופה למבצר (עולם שבו יש המון יצורים מעופפים אתם יודעים....). בכל אחת מפינות המבצר היו מגדלי שמירה - מבנים רבועים ברוחב של כ-7 מטר וגובה של כ-15 מטר.

השער - נמצא בצד המערבי, במרכז החומה. זהו שער עץ ברוחב וגובה של כ-6 מטר. ממנו יצא גשר עפר שכיסה את החפיר והמשיך לדרך מרוצפת לבנים החוצה את קרחת היער הבוצית עד גבולה המערבי (שוב, כדי לרצף דרך רחבה באורך של חצי ק"מ היה צריך כמות עצומה של לבנים צרופות....).

במרכז המבנה כולו (בתוך החומות), עמד עץ ענק שהתנשא לגובה של כ-100 מטר. קוטרו כ-20 מטר. והיו עליו מבני עץ תלויים וחצובים בתוכו. ככלל בגובה של כל 15 מטר הייתה מרפסת עץ תלויה עליו. מענפי העץ השתלשלו סולמות חבלים שהיו ברוב היום מגולגלים ורק בעת הצורך הורדו למטה לצורך טיפוס.

בתוך המצודה, בצמוד לחומה הדרומית היו 5 מבני עץ בגודל של 30 על 30 כל אחד וגובה 10. כמו כן היו שם מספר כלובים עם ציפורים טרופיות צבעוניות מכל מיני סוגים.

המבנה היה מצויד ושמור היטב - על כל מגדל הייתה באליסטרה קטנה, ולאורך החומות הוצבו רובי קשת כבדים על חצובות, מוכנים לירי. עשרות שומרים סיירו כל הזמן על החומות המגדלים ומרפסות שעל העץ (ששימש ככל הנראה כמצודה פנימית למבצר).

לאחר שתצפתו על המקום עוד כמה ימים, הסתבר שסה"כ המצודה מכילה כ-200-250 פרטים. מתוכם כ-50 יצורי סרע-בורקחאד (יצורים גדולים מעט מבני אדם שנראים כהכלאה בין דוב לבני אדם, חמושים באלות וגרזינים ונושאים מגיני ענק, תיאור יגיע בהמשך, 50 לוחמים שנראו כבני אדם עם דם לא אנושי (אוזניים מחודדות, פנים גסים מהרגיל, עיניים אדומות, עור מעט אפור ומחוספס יותר), וכ-50-100 עבדים, רובם בני אדם אבל בהם כמה גמדים והוביטים (ואני יודע פרנג'ין, אני משכתב קצת את ההיסטוריה, אבל אם היית לומד היסטוריה בכל הרבה שנים כמוני, היית יודע, שזה רק מעיד על מידת המקצועיות והאיכות שלי כהיסטוריון....).

סדר היום של המצודה היה קבוע - בבוקר היו השומרים מעירים את העבדים והם היו קמים למלאכותיהם - טיפול בציפורים, הכנת אוכל לאנשי המצודה, מתוך הציד והמזון שנאספו בג'ונגל ועיבוד של חומרי בישום ותבלין שנאספו אחת לכמה זמן בג'ונגל (קליפות של עץ קינמון, זרעי וניל, פלפל שחור, אגוזי מוסקט, שורשי זנגביל, זרעי אניס וכד'). כל הזמן הזה היו השומרים מאבטיחים את המצודה ומידי פעם עורכים סיורים בג'ונגל שמסביבה, לצורכי אבטחה, ציד ואיסוף מזון ותבלינים.

הערה לגבי העבדים - כפי שהבהרתי לחבורה, עבדות היא דבר טבעי ומקובל בעולם והיא חלק אינטגראלי מכלכלתו. עבדים הם קודם כל כוח עבודה כלכלי. היחס לעבד משתנה מתרבות לתרבות ואדון לאדון. בניגוד לעבדים במחנה הסרע-פצדים, לא נראה היה שהעבדים סובלים מיחס רע במצודה. הם קיבלו מזון, ומים כפי צורכיהם. אפשרו להם לנוח כמות סבירה של שעות והם לא סבלו מהתעללות מיוחדת נפשית או גופנית. רובם נראו ככאלה שנולדו לתוך עבדות, וקיבלו את מצבם בהשלמה. אם כי עדיין היו עבדים, על כל המשתמע מכך....

רמכי רוח

בחודשים הבאים, אאורוס התוודע קצת יותר לרמכי הרוח ולהלן מה שלמד -

1. מקור/בריאה - לא ידוע בוודאות יש מספר אגדות -

1.1. ברכתה של שינמאג (Shinmag).

שינמאג, אלת הקור הגשם והעננים ואהובתו של אקורמרון אל הרוח, חיפשה מאז ומעולם דרכים להשיג את אהובה ההפכפך והמהיר מאוד. האגדה מספרת שבכדי להשיגו היא בראה לעצמה בהמת רכיבה שתהיה מהירה כרוח.

לשם כך היא פנתה אל מויאסנהדאו (Moyasnhadau), אדון הסוסים לעזרה. היא ביקשה ממנו שלפני שהוא מזדווג עם שתיים מנשותיו, הוא ישאף ענן קור מיוחד שיצרה לשם כך והוא הסכים. בדרך זו נולדו לו שני רמכים - זכר ונקבה. שינמאג לקחה אותם איתה לארמונה בשמיים וברכה אותם בשלל ברכות, היא גם העניקה להם ענן קסום ענקי, עליו יוכלו לגור בבטחה ובאושר. בתמורה היא ביקשה שיסכימו להירתם למרכבת העננים שלה בכל פעם שתזדקק לכך והם ניאותו.

הפעם הראשונה בה נזקקה להם הייתה כשאקורמרון עזב אותה והתרחק ממנה במהירות. היא זימנה את הרמכים, רתמה אותם למרכבתה ודלקה אחריו. כשהשיגה אותו ראתה אותו מתהולל ומחזר אחר אחרות. שבורה ופגועה, היא עזבה את המקום. בשובה לארמונה, היא שחררה את הרמכים וברכה אותם שלעולם לא יאלצו להירתם ולהיקשר, ולנצח ינדדו חופשיים בינות העננים חופשיים מכל עול ואדון חיים בשלום ובשלווה.

שני רמכים אלה היו אבותיהם של כל רמכי הרוח. עד היום האלפים מכנים את רמכי הרוח "טאלון שינמאג" (talun shinmg) - ברכתה של שינמאג.

1.2. יאשניר הציידת ואדון הסוסים.

יאשניר ידועה באהבתה לציד על האדמה ובשחקים. יום אחד, לאחר שגריפון מהיר במיוחד חמק ממנה, היא החליטה ליצור לעצמה בהמת רכיבה מהירה ויציבה במיוחד. היא התחפשה לסוסה יפייפיה ולקחה במרמה זרע מ"מויאסנהדאו", אדון הסוסים. לאחר מכן היא ניצלה את חולשתו של אקורמרון אליה (הוא חיזר אחריה מאז ומעולם, ממש כמו רוב האלים הזכרים...), ושכנעה אותו לנשוף לתוכה רוח סערה עצומה בעת שזרעה בתוכה את זרעו של מויאסנהדאו. מספר חודשים אח"כ היא ילדה את רמך הרוח הראשון.

1.3. התרמית של אקורמרון (Akurmaron).

אקורמרון, שנואש מסירוביה החוזרים ונשנים של יאשניר אליו, חיפש אחר המתנה המושלמת שבעזרתה יוכל לפתותה. הוא פנה אל אדוני החיות השונים, שהכירו אותה היטב כדי לברר מה יכול לשבות את ליבה ההפכפך. לכולם הייתה תשובה זהה - רמך שיאפשר לה לרכב במהירות ולירות מעל גבו את חציה.

אקורמרון שט בכל העולמות וחיפש אחר יצור כזה אך לשווא - הוא מצא יצורים מהירים מאוד, אך אלו לא התאימו לרכיבה ובמיוחד לא לירי בקשת מעליהם. הוא גם מצא יצורים יציבים, אך אלה היו איטיים.

בצר לו הוא פנה אל הדלמי (HEDELMY), אל החוכמה. הדלמי חשב רבות והציע לו להרביע סוסה אבירה, מבנותיו של אדון הסוסים. את הוולד מזיווג זה, אמר הדלמי, יש להרביע עם שינמאג, בת זוגו של אקורמרון. מהזיווג הזה לבטח ייוולד יצור שהוא מהיר כרוח, קר כקרח, קל ויציב כענן.

אקורמרון שמע בעצתו של הדלמי החכם. הוא הצליח להתגנב לעדרו של אדון הסוסים ולהרביע אחת מסוסותיו (לאחר שהתחפש לאדון הסוסים); כשהגיע שעת לידתה, הוא שילח סופת ברקים ורעמים עזה שהסתירה את השמש ובחסות החשיכה לקח את וולדה. את הרמך הנולד, ראבירהאר (Rabirhar), שלימים גדל והפך להיות סוסו של פטדרהורוון (ptdrahrvhon), לקח לארמונו בשמיים.

באחד הלילות, שאל אקורמרון את גלימת שינוי הצורה של נורונום (NORUNOM ) אל הגנבים ועטה אותו על ראבירהאר. בעזרת הגלימה, הלה שינה צורה לזו של אקורמרון וניגש למיטתה של שינמאג, האוהבת ששמחה לקבל את אהובה בכל זמן ועת (למרות יחסו הנורא כלפיה). כשהגיעה שעתה של שינמאג ללדת, אקורמרון הזמין את הדלמי החכם ליילד את אהובתו. הלה הרדים את שינמאג בקסמיו, יילד אותה ומסר את הוולד (שהיה רמך הרוח הראשון), לידי אקורמרון.

אקורמרון אץ עם רמך הרוח אל יאשניר ומסר לה את רמך הרוח כמתנה. אך יאשניר סירבה לקבל את המתנה, בתואנה שמדובר בדבר שמקורו בשקר ותרמית כלפי אישה אהובה. היא גם קיללה את אקורמרון - בקללתה גזרה על רמכי הרוח לשייט בין העננים לנצח, מבלי לציית לאדון השמיים והרוח, אביהם אקורמרון, אלא להיות חופשיים ואדונים לגורלם.

2. שמות - רמכי רוח, סוסי רקיע, אבירי הסופה, טאלון שינמאג.

3. מאפיינים ביולוגיים -

3.1. פיסיולוגיה - דומה לזו של סוסים מלבד כמה הבדלים משמעותיים -

3.1.1. אין לסוסי רוח שלד של עצמות, גופם כאילו מוחזק מעצמו.

3.1.2. גופם של רמכי הרוח (השרירים וכל האברים הפנימיים) עשוי מחומר קסום. אחת מתכונותיו המרכזיות היא האפשרות לחדירת אוויר דרכו. (חומר זה הוא שמחזיק את כל אבריהם הפנימיים).

3.1.3. אין לרמכי רוח ריאות. הם מקבלים אוויר מסביבתם. הוא חודר דרך גופם ונכנס היישר למערכת הדם שלהם.

3.1.4. מערכת העצבים שונה מזו של סוסים רגילים - אין להם עמוד שדרה, נראה שהחומר הקסום ממנו עשוי גופם, משמש כתחליף למערכת עצבים.

3.2. תזונה - מערכת העיכול שלהם מסוגלת לעכל גם חומרים לא אורגניים והם ניזונים בעיקר ממינרלים קסומים הנמצאים בענני רקיע (אם כי יש להם תאווה עזה לכל אוכל אורגני, שהוא נדיר מאוד במקומות מגוריהם).

3.3. רבייה - תהליך דומה לזה של סוסים בהבדל אחד - בעת ההזדווגות יש התמזגות חלקית של הזכר והנקבה (חלקים מגופם ממש מתמזגים זה עם זה). ההיריון נמשך כמו זה של סוסים ובסופו יש לידה דומה. מרגע הלידה עד לבגרות מלאה חולפים מס' חודשים בלבד.

3.4. תוחלת חיים - רמכי רוח לא מזדקנים ולא מתים מזקנה, אבל בשלב כלשהו בחייהם (לאחר כמה מאות שנים) הם תמיד יוצאים למשימה מסוכנת כלשהי ולא חוזרים (יש כי אלה מהם ששורדים את המשימה הטוענים כי הם עוברים תהליך מטאמורפוזי ועבורים לשלב קיום גבוה יותר).

4. חברה ואורח חיים -

רמכי הרוח חיים בקבוצות של כשלושים פרטים בהרמוניה יוצאת דופן. בד"כ יש זכר אחד שהוא המבוגר, החכם והחזק מכולם. כל עוד הוא חי, הוא היחיד המזדווג עם סוסות הקבוצה (נראה שלזכרים האחרים פשוט אין כל תאווה מינית כל עוד הוא בסביבה).

אין מאבקים ומריבות בין רמכי רוח, כנראה שיש משהו במבנה האישיות שלהם בשילוב עם יכולתם לתקשר בטלפתיה שמונע זאת. יש לעיתים מחלוקות לגבי דרכי הפעולה הנכונות בהתמודדות עם איומים חיצוניים (ציידים, יצורי אוויר עוינים וכד'), אך אלה נפתרות בצורה דמוקרטית.

אחת לכמה זמן, הזכר הבוגר (שהוא לרוב אביהם של רוב הרמכים האחרים בפרק זמן נתון), חש צורך לבצע שליחות בעלת חשיבות עליונה. לשם כך הוא יוצא למרחבים ועוזב את הקבוצה מלווה בכמה רמכים צעירים (רוב הזכרים וכמה מהנקבות) שעוזרים לו במשימתו (בד"כ משימה זו כרוכה בהקרבת חייהם, בכל מקרה הם לעולם לא שבים לקבוצה). זמן מה לאחר עזיבתו, הזכר החכם והחזק מכולם, מתוך אלה שנותרו מאחור יורש את מקומו.

5. תרבות -

למרות היותם יצורים תבונים, אין לרמכי הרוח משהו שניתן לכנותו "תרבות" במובן האנושי. את רוב זמנם הם מבלים בטיסה במרחבים במהירויות עצומות, תוך התבוננות ביפי הטבע ותוך שהם משדרים זה לזה תחושות ורגשות.

חלק 50: הוא קוסם

אחרי מות הדרקון, הדרואידית נגשה אליו, ועשתה פעולה כלשהיא שהחבורה לא ראתה מהי. בינתיים, בני החבורה טיפלו במי שהיה זקוק לטיפול מידי. לאחר מכן הם החליטו לנוע למאורת הדרקון, שם התכוונו לנוח (הדרואידית גם רצתה לבדוק את שלום המונג הזקן, לו קראה אביה). בדרך לשם, בני החבורה שוחח מעט עם הדרואידית. מכיוון שהיא ככל הנראה ידעה מי הם, הם לא הציגו עצמם. כשהם ניסו להוציא ממנה את שמה, לא נראה היה שהיא מבינה את המושג כלל. כששאלו "מה את?" אמרה "מונגית כמובן? לא רואים?". כמו כן היא התייחסה אל המונג הזקן כאל אביה, כך שנראה היה שהיא משוכנעת שהיא אכן מונגית.

בהגיעם לקרבת מאורת הדרקון, הדרואידית אספה את המונג הזקן ולקחה אותו אל מאורת הדרקון, בעוד החבורה כולה מתמקמת שם (גם למונג לא היה שם בשפה אנושית או דמוי אנושית, כדרכם של חלק גדול מהמונגים). החמוס הקטן ששמר על המונג, כל הזמן עקב אחריהם כשהוא נצמד במיוחד אל ז'נה, שהחל מתיידד איתו מאוד. בימים לאחר מכן, החבורה, נחה, התאוששה ובעיקר איכלה את החוויה (בעיקר בראדור, שסירב להאמין שהם הרגו דרקון והיה בטוח שמדובר בתרמית כלשהי).

בזמן הזה, הדרואודית סיפרה להם כי היא ואביה נשלחו על ידי הג'ונגל להודיע להם על המשימות שעליהם לבצע. לפני שהצליחו להגיע למצפה, הדרקון הירוק לכד אותם וכלא אותם במאורתו. הוא פצע אותם קשה ועינה אותם ארוכות. הוא הטיל עליהם לחשים משונים וסימם אותם בחומרים שונים. כך הצליח להביאם למצב תמיד על סף מוות ועילפון, שמנע מהם כל סיכוי לנסות ולברוח. במצבם זה הוא גם הצליח להוציא מהם באמצים שונים את המידע שביקש - המשימות הבאות של החבורה.

למזלם הרב, המונג הזקן קיבל חזיון על כל משימה בנפרד, ורק שאחת הסתיימה או הייתה קרובה לסיום, הוא קיבל מידע על הבאה. כמו כן הדרקון היה זקוק לדרואידית שתתרגם לו את דבריו (כדרכם של רוב המונגים, לא ידע לדבר כלל בשפת בני האדם - רק פרנג'ין והדרואידית יכלו להבין את שפתו המונגית, שהייתה מורכבת משירה, ריקודים, הבעות פנים, סימני ידיים וציורים). לכן הוא השאיר את שניהם בחיים כל כך הרבה זמן.

היא חזרה והודתה לז'נה, על שטרף את הקלפים והחליט ללכת למאורת הדרקון. היא אמרה כי המצב השפיע במיוחד על המונג אביה, שכן למונגים אין תפיסת זמן כמו של גזעים אחרים. מבחינתו, ההווה הוא כל מה שקיים. מושגי העבר והעתיד כמעט אינם קיימים אצלו. לכן כאשר הוא נמצא בכלוב "כרגע" מבחינתו זה מצב נצחי שיימשך עד אין קץ - מה שהביא אותו לכדי ייאוש ודעיכה רוחנית איטית ומלאת יסורים. רק מאמצי הדרקון הצליחו להשאירו בחיים אך גם אלה לא היו מועילים לאורך זמן.

לאחר שהסבירה זאת, היא הורידה מעל אצבעה טבעת עשויה עץ ונתנה אותה לז'נה - "זוהי מתנה צנועה, על שהצלת את אבי ממוות ביסורים ובטרם עת". בתחילה ז'נה לא הרגיש נוח לקחת את הטבעת, אולם הדרואידית עמדה על שלה והוא ניאות. כשענד את הטבעת חש מלא חיים יותר מבדרך כלל. הוא פנה אל הדרואידית, הודה לה היא המשיכה ואמרה "אנא, אם יש דבר כלשהו נוסף שאני יכולה לעשות כדי לגמול לך בקש ממני ואנסה לעשות זאת". ז'נה לא היסס וביקש ממנה לעזור לו למצוא את התיק שלו. כל הדמויות האחרות נאנחו עמוקות וסטרו לעצמם על המצח....אולם הדרואידית כרעה ברך, הרימה מעט את ראשה, כאילו היא מקשיבה למשהו ואז הסתכלה עמוק בעיניו של ז'נה ואמרה - "אני מבטיחה להקדיש את חיי כדי לעזור לך למצוא את תיקך".

בחיפוש יסודי שערכו במאורת הדרקון, מצאו עוד שיקויים ומגילות. רובם מעשה ידיו של אוטארפור (מה שגרם להם לנחש שהדרקון הירוק, היה שותף להריגתו של אוטארפור במהלך המלחמה בסרע-פצדים). והם חולקו בין בני החבורה. בראדור, שספר את האוצר עד המטבע האחרון, גילה שמדובר במליוני מטבעות והתחיל לחשוב על דרכים לקחת את כל העושר הזה. אך עד מהרה התייאש, שכן איש מהחבורה לא הקדיש לעניין מחשבה. יותר מכך איש מלבדו לא התרגש מהעושר הרב -

צריך לזכור שכולם גדלו בסביבה מבודדת שבה לכסף לא היה ערך. הם ידעו מה זה "כסף" מכל הסיפורים ששמעו מאז ילדותם, אבל מעולם לא באמת השתמשו בו, לא נזקקו לו, ומעולם לא ראו אחרים עושים בו שימוש כלשהו. ולכן באופן אבסורדי, לא באמת היו מודעים לערך העצום של האוצר שבידיהם. יותר מכך, למרות שהשחקנים ידעו בדיוק מה המשמעות של אוצר בסדר גודל כזה, הם שיחקו את "חוסר הכבוד לכסף" בצורה מעולה - בכל פעם שהכברתי בתיאורים על כמות האוצרות שיש שם, הם רק הסתכלו עליי במבט תמוה ובינם לבין עצמם אמרו - "חשבנו שבמאורה של דרקון יהיו אוצרות כבירים, זה כל מה שיש? כמה שיקויים, מגילות וקצת מטבעות מתכת ואבנים צבעוניות, איפה האוצר של הדרקון". הגדילו לעשות גונד שהציע לתת את הכל לגמדים ואז לשלם להם עוד כדי שאולי יסכימו לעשות מחלק מזה נשקים ושריונות, וז'נה שאמר "אבל לדרקונים אמור להיות אוצר עצום ופלאי מעבר לדמיון של כל בן תמותה, איפה האוצר האמיתי?, איפה כל ה...." (תשלימו בעצמכם.....).

בשבועות שחלפו לאחר מכן, המונג הזקן התאושש. באחד הימים הוא כינס את החבורה וביקש לדבר אל כולם (כמובן שהוא דיבר ב"שפת המונגים" כשהדרואידית מתרגמת). הוא הודה לז'נה על שהציל את בתו הדרואידית והעניק לו חליפת שריון דומה לזה שהוענקה בעבר לפרנג'ין ופלגטון (חולצת שרשראות עשויה מעץ קסום. חזקה ביותר ועמידה מאוד בפני מכות מחד, ועם זאת קלה גמישה ועדינה כך שאין ללובש אותה כמעט שום מגבלות תנועה).

הוא הוסיף ואמר כי בימים האחרונים נגלו לו שאר המשימות (ככל הנראה מכיוון שהדרקון חוסל ולא הייתה סכנה שהוא יגלה את כולן). למען הסדר הטוב והזיכורון, אני אפרט את כולן (כולל את אלה שכבר בוצעו) -

1. "השבת הגזלה לנגזל" - להשיב לגמדים את מאורותם שנשדדה על ידי שד האש. משימה שבוצעה (וכדי להיות הוגן לז'נה, אני חייב להשמיע את קולו - "מה בוצע" איך בוצע? - התיק שלי הושב לי? אתם רואים פה תיק? יש עלי תיק? - צחוק מהעבודה, זה מה שאני אומר, עד שאנחנו מקבלים משימה אחת באמת ראויה מה אנחנו עושים? הולכים ומבצעים את הדבר הלא נכון - חבורת גיבורים, שוחרי צדק וטוב ע'אלק.....").

2. "הושעת הנאמנים" - הצלת רמכי הרוח מאימת הענק משימה שבוצעה גם היא (או כמו שזנ'ה היה אומר - " מה בוצע? איך בוצע? אני נאמן לתיק שלי ולחבורה ועדיין לא קיבלתי אותו, צחוק מהעבודה זה מה שאני אומר? לא בוצע ולא בטיח'").

3. "גירוש שוללי החופש מהג'ונגל" - משימה שנמסרה מפי הדרקון. לגרש את, פונח', אריה מהדבר, שכיר חרב שהתיישב עם אנשיו במצודה שקנה מפקמד הארוך.

4. "הרס מבצר הפולשים" - הריסת המצודה של אריה המדבר.

5. "עקירת משולש הרוע" - הרג שלושת המכשפות וחיסול כל מלוויהן ועבדיהן.

6. "שחרור המגן" - לשחרר את הישות שמגינה על תא השטח בו גדלה החבורה מפני כניסה מהאוויר. המונג לא יכול היה לפרט באיזו ישות מדובר, אלא רק איך הם אמורים לעשות זאת - למצוא 3 דסקיות מתכת, עם רונות, הצפונות במקום חבוי בביתם ולשבור אותן.

7. "מציאת משכן חדש לאש החיים התמידית והבערתה מחדש" - המכשפות הרסו את עץ החיים התמידית של הפיקסים, לקחו את האש, הקטינו אותה לכדי ניצוץ והחביאו אותו במקום כלשהו. על החבורה למצוא את הניצוץ, למצוא עץ חדש שיוכל לשמש כמשכן ולהבעיר בו את אש החיים (ורק עכשיו, הקבוצה שמה לב פתאום שבאמת אין פיקיסים, אפילו שהתחילו לקרוא בקול רם "פודינג, פודינג" שום תגובה לא באה. היחיד שהצטער באמת היה אאורוס, שנדהם ואמר "מה זאת אומרת אין פיקיסים, לא יכול להיות שאין פיקיסים....". פרנג'ין קיבל את הבשורה לא בשמחה, אבל גם לא בעצב גדול, גונד היה אדיש לחלוטין, ז'נה שמח ואמר - "יש! נפטרנו מהיצורים המעצבנים האלה - אני אומר לכם, אנשים קטנים, פטפטניים שכל הזמן מדברים על שטויות חסרות ערך ותועלת, ומחפשים אחר דברים מגוחכים - בלתי נסבל!", ובראדור - בראדור אמר משהו בנוסח - "עד שהצלחנו להיפטר מהפיקיסים המסריחים האלה, נצטרך שוב להחזיר אותם? חיים, תגיד, אתה לא יכול למצוא לנו באינטרנט שה"ם אחר? איפה מצאת את השה"מ הזה? תגיד לי, איפה?").

8. "קיצוץ כנפי האכזר" - גירוש, או חיסול הדרקון הירוק - בוצע (למרות שלפחות שני שחקנים לא האמינו שזה באמת קרה).

את החודשים הבאים בילתה החבורה באימונים, התרגעות והתכוננות לעתיד. כל אחד בענייניו. לא אלעה אתכם בכל העניינים טכניים (התכשירים של בראדור ופרנג'ין, האימונים של גונד וכד'). שלושה דברים השתנו מהותית בסוף התקופה -

ז'נה רכש סופית את היכולת להטיל לחשי קוסם. גם עתה איש לא ידע בדיוק איך ולמה, אבל מתישהו במהלך הדרך הוא פשוט הצליח להגיע ליכולת הזאת (אני מזכיר לכולם, שמאז שהוא הגיע למצפה, הוא כל הזמן חקר מגילות שונות שהיו ברשותו ושמצא שם).

הוא גם כל כך התקרב לפלאנק, החמוס האמיץ, עד שזה הפך לחיה המלווה שלו. ממש כמו ז'נה, פלאנק היה פצצת אנרגיה שידו בכל ויד כל בו. כמוהו היה פטפן בלתי נלאה וחסר כל פחד, סקרן, קצת פזיז וחמום מוח. גם הוא מחשיב את הדברים הכי פחות צפויים ומתעלם מדברים שיקירים לכולם, מאוד מעצבן אך אם זאת מאוד חביב וכובש לב בדרכו המוזרה....הרגעים היחידים בהם אפשר היה לעקוב אחריו מבלי לקבל סחרחורת, היו כשישב על כתפו של ז'נה ושאף את עשן המקטרת שזה נהג לעשון, מסתכל כמהופנט בתבניות העשן המוזרות שההוביט כה אהב להפריח.

פרנג'ין רכש את היכולת להשתנות לחיות, בטווח גדלים מסוים למשך מספר שעות ביום. בשל היותו קצת יסודן אדמה, הוא יכול היה להפוך גם ליסודן אדמה קטן לאותו פרק זמן, בניגוד לדרואידים אחרים.

אאורוס, קיבל את היכולת לזמן את "מהיר" בעת משבר. הוא החל קורא לו "בוריאס" אולם ברשותכם אני אמשיך לקרוא לו "מהיר", והוא הפך למשענת איתן בעתות צוק ומשבר לקורת רוחו של האביר (ולמונית אווירית למורת רוחו).

חלק 49: כידוע לכל, לדרקונים אין נקודות תורפה

בינתיים, החבורה קיבלה את אזהרתה של הדרואידית (ציפור השיר הגיע לפרנג'ין ומסרה לו את הדברים). פרנג'ין שלח לה מסר משלו, שברגע שתתקרב לאזור, תודיע להם, הם יעשו הכנות לקרב ויתקפו.

אחר כך הוא העביר את המידע לחבריו בשפת הקרב הסודית שלהם (דרך אגב, לא יודע אם ציינתי זאת, אבל כבר בהיותם ילדים הם פיתחו שפה סודית שמשמשת אותם בפעילות. במשך השנים היא מאוד השתכללה שכן הנלפיד כל הזמן הצליח לפענח אותה, וגרם להם לשפר אותה עוד יותר...).

החבורה העמידה פנים שהיא ממשיכה במעשיה כרגיל והצליחה לאתר את הדרקון, שהסתתר במרחק מה ממנה. כשהגיעה ההודעה המיוחלת שהדרואידית קרובה, הם החלו לנסות ולהיערך לקרב בצורה כמה שפחות גלויה - כמה שיקויים נשתו, כמה לחשים הוטלו, בראדור משך על אחד מחצי רובי הקשת שלו את הרעל שמצאו בארגזו של הענק, פרנג'ין עשה הכנות לזימון וכד'. כמובן שלא היו להם יותר מכמה סיבובים לעשות זאת, עד מהרה הדרקון הבחין במהות מעשיהם, עשה הכנות משל עצמו והסתער.

הקרב היה קצר. החבורה התפזרה כמה שיותר מתוך מחשבה לנטרל את האפקטביות של נשיפת הדרקון. הוא נחת בקרבת החבורה, ליד בארדור ונשף עננה של גז חומצי ורעיל שהפילה את בראדור מחוסר הכרה על הקרקע והצליחה לפגוע גם באאורוס.האביר החל תוקף בחציו אך החטיא. גונד הסתער על הדרקן אך החטיא גם כן. בינתיים הדרואידית הפכה לטגריס ענק והסתערה על הדרקון מאחור וגרמה לו נזק רב. ז'נה ירה חץ מהמסתור, פגע ואז החל זוחל לעבר בראדור, מקווה לרפא אותו באמצעות שיקוי. בוגלאגו תקף את הדרקון גם הוא והסב לו נזק (וכשבוגלאגו פוגע, אז הוא מסב נזק). פרנג'ין זימן היפוגריף, שעט על הדרקון ופצע אותו גם כן.

הדרקון התנער מכל תוקפיו, התמקם בצורה שונה ונשף שוב, הפעם פוגע בגונד, הדרואידית, ז'נה בוגלאגו וההיפוגריף (להלן ה"צבא המעופף פרנג'ין"). ז'נה נפל פצוע קשה, כל השאר ספגו את הפגיעה מבלי ליפול. אאורוס וגונד תקפו שוב אך המשיכו להחטיא, הדוראידת שינתה צורה, וקראה את אחת מהמגילות שז'נה נתן לה במאורת הענק הענק. באורח פלא פציעהם של כל בני החבורה ובני בריתם נסגרו, וז'נה ובראדור התעוררו מעלפונם, אך לא הספיקו לעשות הרבה מלבד לחש אחד בודד של בראדור שפגע מעט בדרקון. בוגלאגו תקף ופגע שוב, פרנג'ין זימן היפוגריף נוסף והצבא המעופף שלו המשיך לגרום נזק רב לדרקון.

כעת שוב היה תורו של הדרקון לפעול, הוא זז שוב ונשף שוב, מצליח לפצוע קשות את הדראודית, גונד, ז'נה, בראדור, בוגלאגו, והצבא המעופף של פרנג'ין. אאורוס וגונד שוב תקפו והחטיאו. בראדור זז, הטיל לחש וגרם מעט נזק. ז'נה ירה אך החטיא. הדרואידית קראה מגילה נוספת ושוב כל הפצועים התרפאו. בוגלאגו נשך שוב אך החטיא, פרנג'ין זימן היפוגריף נוסף, והצבא המעופף שלו (כעת שלושה היפוגריפים) הקיף את הדרקון מכל עבר (מצדדיו ומעליו) והמשיך לקרוע את בשר הדרקון במקוריו וטפריו.

הדרקון שמר על קור רוחו, והחל תוקף פיזית את אויביו - הוא נשך במלתעותיו, חבט בזנבו ובכנפיו, קרע בטפריו...תוך שניות ספורות היו בראדור וז'נה מעולפים שוב על הקרקע, גונד הדרואידית ובוגלאגו פצועים קשה, היפוגריף אחד מת (ברגע שמת התפוגג אל תוך האויר), ושני האחרים על סף מוות. גונד ובוגלאגו תקפו והחטיאו. חץ אחד של אאורוס פגע. הדרואידית קראה מגילה נוספת ו...פצעי החבורה ובני בריתם נסגרו שוב באורח פלא. פרנג'ין זימן היפוגריף נוסף וכך שוב עמד צבאו המעופף על שלושה והמשיך לטחון את הדרקון (ולטחון תרתי משמע, כי הם הרי שרט בטפריהם וקרעו את בשרו במקוריהם....).

כעת היה הדרקון פצוע קשה, ולא היה צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שהוא שוקל נסיגה - מצבו הטקטי הקשה זאת מאוד - הוא היה מוקף מכל עבר בהיפוגריפים, גמד זועם, כלב זועם לא פחות, כל תנועת בריחה הייתה מאפשרת להם אין סוף התקפות, כשהוא לא יכול להגיב. כמו כן, ההיפוגריפים יכלו לרדוף אחריו גם לאויר (ולפי מיטב ידיעתו, פרנג'ין היה יכול לזמן עוד יצורים); אאורוס יכול היה לירות ולפגוע ממרחק רב, וכך גם בראדור שיכול היה לשלח בו לחשים רבי עוצמה ולפגוע בו קשה מטווח גדול. גם הדרואידית יכולה הייתה להפוך ליצור מעופף ולרדוף אחריו (וכמו שראה בתחילת הקרב, עוצמתה של זו מהרגע שהשתנתה ליצור חי גדול הייתה רבה - מה שהוא לא ידע שהיא כבר איבדה את היכולת לעשות זאת באותו יום.....) וכדי להוסיף לכל הצרות של הדרקון ז'נה, כפי שהוא ידע היטב מהתצפיות שערך על החבורה, היה קשת לא רע גם כן (במיוחד כשהוא צולף מן המסתור)....

מאידך גם מצבה של החבורה היה לא מהמשופרים - המגילות של הדרואידית נגמרו, וכפי שהדרקון הוכיח, הוא יכול היה לעלף, להרוג ולהביא את רוב הסובבים אותו לסף מוות תוך סיבוב אחד בלבד, ואז להרוג את כולם בסיבוב הבא. לפרנג'ין לא נותרו זימונים ואחד ההיפוגרפים שלו עמד להתפוגג, הדרואידית לא הייתה יכולה להפוך לחיה שוב, וכל עוד הדרקון עמד במקום ותקף, בראדור לא הצליח להטיל לחשים כלשהם, ויכולתו של אאורוס לפגוע בו, כשהוא מוקף בצורה זו, נפגעה מאוד....

בסופו של דבר הדרקון החליט לעמוד ולהילחם, האם היה זה מתוך שיקול טקטי קר (נכון או מוטעה), או מתוך גאווה גרדה? או אולי מתוך שניהם? הם כנראה לעולם לא ידעו, אך זה מה שקרה - הוא פצע אנושות את ז'נה ובראדור פעם נוספת, הרג היפוגריף נוסף שהתפוגג לאויר, ופצע קשה את הדרואידית, את גונד, את שאר הצבא המעופף של פרנג'ין ואת בוגלאגו (שנפגע הפעם קשה במיוחד).

היה ברור שהחבורה לא תוכל לעמוד בסיבוב לחימה נוסף, אך גם הדרקון היה פצוע קשה. כעת הגיע תור החבורה להכות, כשכולם מבינים שזה עכשיו או לעולם לא - אאורוס נשם עמוק, התפלל למונתאו כיוון את חצו הראשון ו...החטיא, החץ השני פגע, אך לא הסב נזק רב, גונד הצליח להחטיא פעם נוספת, הדרואידית ריפאה את ז'נה, היפוגריף אחד פגע והתפוגג (משך הקסם נגמר), השני פגע גם הוא, אך הדרקון נשאר בחיים.

הכל נראה אבוד - סיבוב של התקפות הדרקון היה הורג בלי כל ספק את גונד, הדרואידית, ז'נה, ההיפוגריף הנוסף (שגם כך היה מתפוגג בסוף הסיבוב) ובוגלאגו ומותיר רק את פרנג'ין מרוקן מלחשיו ואאורוס בחיים. נראה היה שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר שהוא כן נעשה גרוע יותר - לקראת סוף הסיבוב, גופו של הדרקון התרחב, ונראה שהוא מתכונן לנשוף, במצב בו היו ממוקמים כולם, נשיפתו הייתה ממיתה את כל מי שעמד סביבו ועוד מעלפת את פרנג'ין ופוגעת קשה באאורוס (וככל הנראה עם מעט מזל - לדרקון כמובן - מעלפת גם את אאורוס).

עיניו של הדרקון ברקו מתחושת הניצחון הקרב, שקט השתרר בג'ונגל. אך על נצחונו של הדרקון העיבה רק עננה קטנה אחת - בוגלאגו, וכדרכם של עננות, היא התפתחה לסופה של ממש - הכלב האמיץ, זינק על צווארו של הדרקון, כאילו משום מקום, נעץ את שיניו בצווארו ושיסף את גרונו בנשיכה אחת חזקה יותר ממה שהוא דמיין שהוא מסוגל לה.

וכך מת הדרקון.

חלק 48: מאורת הדרקון

הכיוון הכללי היה ידוע, אך לא המיקום המדויק. החבורה החלה לנוע לצפון מערב וכעבור כמה שבועות של מסע מאומץ הגיע לאזור הכללי עליו דיברה הרוח הבארדית. החבורה הבינה שהיא בכיוון הנכון, כאשר שמה לב שככל שהיא מתקרבת אליו, הם נתקלו בפחות ופחות סימנים לטורפים גדולים ומפלצות חזקות, סימן מובהק שיש מי שדואג להרחיק כאלה מהאזור, אם בעצמו או בעזרת שמו בלבד....

לאחר עוד כמה ימים, כשהג'ונגל הפך שקט באופן חשוד הם עצרו. פרנג'ין שוחח עם כמה חיות קטנות, והללו מסרו לו בלא שום קושי את מקום המאורה המדויק, שאכן היה בקרבת מקום. בהתייעצות קצרה הוחלט לא לחרוג מהנוהל הרגיל - ז'נה נשלח לסייר בחשאי, כשהוא מצויד במגוון שיקויים ומגילות, ויכולותיו הועצמו על ידי פרנג'ין.

כעבור כעשר דקות, ז'נה הגיע למאורת הדרקון. ממש כמו ביתם הישן וכמו המשכן של אוטארפור, המאורה שכנה בתוך שרידים של עץ מת. היה זה עץ גדול במיוחד בקוטר של כ-40 מטר וגובה של כ-60. באחד מצדדיו היה פתח גדול וחשוך, ללא דלת או שער.

ז'נה טיפס על עץ גבוה וניסה להסתכל פנימה, אולם, לא הצליח להבחין במשהו מיוחד. אחר-כך תצפת זמן מה על האזור וכשלא קרה כלום התקרב עוד קצת. לאחר זמן נוסף, התקרב בזהירות עד פתח המערה והציץ פנימה. הוא ראה שהדרקון איננו ונכנס בזהירות, תוך שהוא מצליח למצוא ולפרק מספר מלכודות קסומות (כלומר להפעיל אותן ולהתחמק מהנזק שלהן....).

בתוך המאורה, ראה ערמה של מטבעות מכל סוג ומתכת אפשרית (זהב, נחושת, כסף, ברונזה, אלקטרום...), בתוכם צצים מידי פעם יהלומים, אבנים יקרות ותכשיטים. בסיס הערמה היה בקוטר של כ-10 מטר, והיא התנשאה לגובה של מספר מטרים בכמה מקומות (ולא, אי אפשר היה "לראות בבירור את המקום בו רבץ הדרקון עליה...." - מאוד לא נוח לישון על מטבעות מתכת ותכשיטים).

בחלק המערבי של המאורה, משתלשלים ממהתקרה, בגובה של כ-15 מטר, היו שני כלובי עורבים. הם היו עשויים חומר מתכתי שכמוהו ז'נה לא ראה מעולם ונעולים במספר בריחים ומנעולים. בתוך אחד מהם היה מונג זקן, שכוב על רצפת הכלוב, לא זז. גם מהמרחק הזה ניתן היה לראות בברור שמצבו הבריאותי בכי רע.

בכלוב השני הייתה דמות מוזרה מאוד שבמבט ראשון נראתה כאילו יש על ראשה ברדס עליה. מתארה היה אנושי (שתי גליים וידיים, ראש...). גובהה כ-1.55. היא הייתה גוצה ושמנמנה. לבושה בלויי סחבות מלוכלכים בצורה שלא תתואר. הם היו עשויים מאין ספור טלאים מבדים שונים, נוצות, פיסות צמר, פיסות פרווה, קליפות עץ, עלים, בוץ, קורי עכביש, הפרשות של חיות....כל חומר אורגאני אפשרי שניתן להעלות על הדעת. במבט שני ז'נה הבחין שהיא לא מכוסה ברדס כלל וכלל - על ראשה הייתה אדרת שיער שגלשה עד מער לכתפיה. השיער היה סמיך, סבוך ומלא בעלים, נוצות וסתם פיסות בוץ, לכלכוך וטינופת. הוא היה כה עבות, עד כי הסתיר כמעט לגמרי את תווי הפנים של היצור. הדבר היחיד שניתן היה להבחין בו, מבעד לשיער, היה נצנוץ של זוג עיניים בורקות. מסביב ליצור חגו כל הזמן מאות יתושים, זבובים ופרפרים.

היצור (להלן הדרואידית הכוניפה, או הדוראידית, או הכוניפה), פנה מיד לז'נה, ובקול פעמונים, נשי נמוך וערב, שהיה ניגוד גמור למראה והריח הלא נעימים אמרה -

"אתה בודאי ז'נה, אני שמחה שהגעת, אבי גוסס, אם לא נשחרר אותו בקרוב מהכלוב הוא ימות. אמור לי מה עליי לעשות ואעזור לך"

ז'נה לא התבלבל ולא איבד את עשתונותיו. אני לא אפרט את כל הדרך הטכנית שבה חילץ את השניים מהכלובים, רק אומר שזה היה מאוד קשה ומסובך, וכרוך בזריזות ידיים וגוף, מיצוי כישוריו עד תום ובהפעלת כמה מילכודים, כה קטלניים שאפילו ז'נה חמק מהם רק בעור שיניו....

לאחר שהשניים שוחררו מכלובי העורבים וירדו אל הקרקע, הדרואידית ניגשה מיד אל המונג והחלה מטפלת בו. ז'נה שראה שגם היא לא במצב בריאותי תקין לגמרי, נתן לשניים כמה משיקויי הריפוי שלו ובזמן שהיא מטפלת במונג, ערך סקירה מהירה במאורה.

באופן בלתי סביר לחלוטין, ובחדות עין מדהימה, הוא הצליח לגלות ארגז נעול שהיה חבוי עמוק בתוך ערמת המטבעות. לא ניתן היה לחלץ את הארגז, ובקושי לפתוח אותו, אך לאחר מאמצים מרובים ז'נה הצליח לנסר פתח קטן והכניס ידו פנימה. היו שם כמה מגילות והוא הוציא אותן. הוא לא היה יכול להבין את תוכנן, אבל זיהה את כתב היד, בלא שום ספק הם נכתבו בידי אוטארפור הכוהן המטורף שפגשו אי אז והיה בן בריתם תקופה מסוימת. מכיוון שלא יכול היה לקרוא את תוכנן, או להשתמש בהן נתן אותן לדרואידית. עיניה אורו והיא הטילה אחת עליה ואחת על המונג, מה ששיפר את מצבם באורח פלא (אם כי המונג עדיין היה במצב רע - ככל הנראה יותר תשישיות נפשית מאשר גופנית). את שאר המגילות טמנה בין חפציה ודיברה שוב -

"זמננו דחוק ידידי היקר, הצלת את אבי ממוות שאין נורא ממנו למונג ואני אסירת תודה לך. כעת עלינו למהר אל חבריך, שכן הדרקון אורב להם ברגעים אלה ממש"

ז'נה הרגיע אותה ואמר לה כי הדרקון לא מתכוון לתקוף עד שלא יבצעו את כל שמונה המשימות אך היא ענתנה בנחרצות -

"זה היה נכון עד להיום, אולם המצב השתנה. בחודשים שהייתי בשביו למדתי להכירו וללמוד קצת על תכניותיו. בהגיעכם לכאן הרגזתם אותו הרבה יותר מידי - הוא היה משוכנע שתפנו מזרחה אל מצודתו של אריה המדבר, ולכן עף לשם מבעוד מועד כדי להיערך במקום, למקרה שיצטרך להתערב. אך זה לא קרה. באופן מוזר, מה שהרגיז אותו יותר מכל דבר אחר, היה העובדה שהוא טעה בהערכה. הטעות גרמה לפגיעה בל תסולח בגאוותו. כשחזר לכאן היום והתברר לו שאתם בקרבת מקום הוא רתח מזעם. הוא ציפה שאתם תערכו סיור למאורה, אולם היה משוכנע שלפחות שניים יגיעו לסיור ושהם יפלו באחת מחצי תריסר המלכודות שטמן בה. בינתיים הוא התכוון לתקוף את הנותרים בהפתעה....עלינו להגיע אליהם כמה שיותר מהר"

היא הרימה את המונג על כתפה ולקחה אותו אל מחוץ למאורה. בזמן שיצאו החוצה, ז'נה ביקש ממנה לשלוח אזהרה לחבורה. היא שרקה משהו ובעודה צועדת, ציפור שיר קטנה נעמדה על ראשה. היא המשיכה לשרוק - כנראה משוחחת עם הציפור- ואז הציפור עפה משם. לאחר מספר שניות היא נעצרה ליד מחילה של חמוס שהייתה צמודה לסבך שורשים ענק של עץ גדול. שם, היא השכיבה בעדינות את המונג הזקן, שעדיין היה תשוש וחלוש, אם כי כבר היה בהכרה.

מיד לאחר שהשכיבה את המונג, הופיע במקום חמוס קטן ועצבני במיוחד, בעל המקום. הוא החל מדבר אל הדרואידית. באופן פלאי ז'נה הצליח להבין את השיחה (הוא לא הבין ממש את המילים, אלא יותר קיבל תחושה כללית לגבי המהות והתוכן) והרגיש סוג של קרבה ליצור הקטן. שמו (כך החליט ז'נה) היה פלאנק, והוא היה עשוי ללא חת, מהיר כברק, רהבתן, שנון וחסר פחד. בהתחלה הוא כעס על השגת הגבול, אך לאחר שהיא הסבירה לו במה מדובר, הוא נשבע לה כי יגן על המונג גם מפני הגדול שבדרקונים, ומשהו בנחישות וברצינות שבהם אמר את הדברים, שבו את ליבו של ז'נה.

לאחר שסיימה לדאוג למונג, התרוממה הדרואידית ואמרה לז'נה - "שלחתי להם את הודעת האזהרה, כעת עלינו להגיע לשם מהר ככל האפשר". לפתע זוהר משונה עטף אותה, צורתה החלה משתנה ותוך שניות היא הפכה לעיט ענקי. ז'נה עלה על גבה והם עפו לעבר החבורה.

חלק 47: השבת הגזלה

בינתיים, על אי הרקיע, בתוך מצודת הענק, שאר החבורה הייתה עסוקה בשלה. פרנג'ין חקר את הגן של הענק ומצא בו שלל פרות וירקות אקזוטיים שלא הכיר (מדובר בצמחים שאופיינים למזג אויר קר ויבש, כמו אלה של צפון אירופה בעולמנו כמו תפוחים ואגסים, אלא שלפרנג'ין שנולד וגדל בג'ונגל הטרופי, הם היו מוזרים מופלאים ואקזוטיים, ממש כשם שצמחי הג'ונגל היו לאירופאים הראשונים שגילו אותם).

כשאאורוס לא נמצא, האלמנטים, האיך נאמר בעדינות? "פחות מחויבים להבטחותיהם" של הקבוצה, החליטו לחקור את מצודת הענק לפני שהדרקון יגיע, כדי שלא יצטרכו לחלוק עימו את השלל.

וכך, גונד ז'נה ובאראדור צעדו אל מגדל הענק, שהיה צמוד לחומה צפונית של המצודה. כזכור, המדובר היה במגדל בן 4 קומות. המבנה היה רבוע, אורך ורוחב צלעותיו כחמישים מטר וגובהו כמאתיים מטר. לכל גובהו ורוחבו היו חרכי ירי, מוגנים בסורגים. הגג היה כיפה ועליה כלנוסאות מחודדות. השער לא היה נעול והשלושה נכנסו למבנה והחלו חוקרים אותו.

כל קומה הייתה אולם ענק באורך ורוחב זהים לאלה של הבניין ובגובה של כ-50 מטר. בין קומה לקומה היה גרם מדרגות ענק.

הקומה הראשונה הייתה ככל הנראה מזווה. היו שם ארגזים עצומים עם מגוון מאכלים, בהמות ענקיות תלויות על אנקולים, נקניקים ובשרים מעושנים ומיובשים תלויים על חבלים, חביות של דקים מלוחים וירקות מוחמצים וכמה חביות שיכר משובח. גונדולן כמובן שלא חיכה לסוף הסיור ופשוט פתח את אחת מחביות השיכר וצלל לתוכה. ביד אחת אחז בחתיכת בשר מעושן ענקית, ביד השנייה החזיק בדופן החבית ומידי פעם צלל ושתה מלוא כרסו שיכר (היה זה המשקה האלכוהולי המשובח ביותר שטעם מאז מותו של לורמין, והשיכר הטעים ביותר ששתה מימיו - עד אז הוא שתה שיכר דלוח בילדותו בהרים, ומשהו שהגמדים בג'ונגל אלתרו מחומרים מקומיים, אבל מעולם לא שיכר של ממש).

הקומה השנייה, אליה טיפסו ז'נה ובראדור (או יותר נכון ז'נה טיפס אליה וחיפש מלכודות ובראדור נכנס רק אחרי שעה של חיפושים), הייתה כלל הנראה חדר אוכל. היו בה שטיחים עצומים שכיסו את הרצפה וכריות ענק. ומספר שרפרפים בגודל של שולחנות ועליהם מגשי מתכת עצומים עם שאריות מזון וכן כמה קנקנים וכלי אוכל ענקיים, שלא נראו שהשתמשו בהם יתר על המידה (כלומר בכלי האכול - המזלגות והסכינים, באוכל השתמשו גם השתמשו...).

הקומה הבאה הייתה ככל הנראה קומת המגורים/שינה. היה במרכזה מזרן עצום ממדים ועליו כריות ענקיות ושמיכות פוך.

הקומה העליונה נראתה כסוג של שחדר עבודה ולא נמצאו שם דברים מיוחדים מלבד אחד. באחת מפינות החדר, מוצנעת בין ארוניות, נתגלת תיבה ענקית נעולה וממולכדת. ז'נה הצליח כהרגלו לפרוץ את המנעול, להפעיל את המלכודת, אך להתחמק מהשפעתה. בתוך התיבה היו תכשיטים ומטבעות זהב מסוגים שהחבורה לא ראתה עד כה, חביונת של קוניאק מאוד משובח, אריג אזבסט גדול, גוש ענבר בגודל של כדורגל וקופסא קטנה, נעולה עם סמל של מספר כוכבים מחומשים אחד בתוך השני. בספר היו מספר מגילות, ספר לחשים ובקבוקון עם רעל לא מזוהה. בראדור וז'נה חילקו ביניהם את תוכן הקופסא הקטנה והחליטו לא לספר עליה לאאורוס. השאר נאסף על-ידיהם במטרה להתחלק עם הדרקון.

לאחר שאאורוס חזר מהסיור עם מהיר, הרמכים הורידו את החבורה אל פני הקרקע, ליד מאורת שד-האש. החבורה אמרה לשד האש כי היא מצאה את שביקש והוא ניאות לעבור למקום החדש, יחד עם 12 הגמדים משרתיו שעברו איתו. שם נמסרו לו אבני האש הנותרות.

אחר כך, החבורה חזרה למצפה וסיפרה על כך לגמדים שחזרו בשמחה למאורתם הישנה (הערת אגב, אני לא בטוח שזה היה מאוד חכם אסטרטגית, למסור משהו שהם לא ידעו כלל למה הוא משמש, לשד שהוא לא בדיוק יצור טוב ובלי לדעת מה הוא יעשה איתם. אבל מצד שני הם פתרו את העניין במשא ומתן וללא קרב, כך שאני לא התלוננתי וחוץ מזה, כל פעם שהקבוצה עושה משהו לא חכם אסטרטגית, זה פתח לעוד בעיות ומכאן לעוד הרפתקאות.....אז מי אני שאתלונן).

לאחר שהחבורה נפרדה מהגמדים, הופיע הדרקון. הוא הביע פליאה על זה ששרדו, ואמר משהו בנוסח "חבל, אם הייתי יודע שהענק כל כך חלש, הייתי הורג אותו בעצמי ולוקח את כל האוצר, טוב לא נורא, ממילא אני אקבל את החצי השני כשאני אהרוג אתכם...". אחר-כך הדרקון דרש את חלקו באוצר הענק וזה ניתן לו (רוב הכסף ואבן הענבר).

לבסוף הוא מסר להם את משימה מספר 3 מתוך ה-8 - "גירוש שוללי החופש מהג'ונגל". הוא אמר להם שהכוונה לגירוש שוכני המבצר של פקמד הארוך. בשיחה עם הדרקון הסתבר שפקמד כבר מזמן עזב את המקום ומכר את המצודה ליצור-סרע, לוחם כביר מהמדבר שמכונה "אריה המדבר". הוא הגיע יחד עם הכנופייה שלו, וכעת הם מאיישים את המבצר. פקמד הארוך כנראה כבר חזר לעמק הוואקפיר עם כל העושר שצבר. אמר הדרקון, לקח את השלל ועף משם.

החבורה נערכה באופן אוטומטי לקראת המשימה החדשה, אבל ז'נה לא יכול היה לשאת זאת יותר. הוא קם בכעס ופנה פנה לכל אחד מבני החבורה, כשהוא מאשים אותו בחוסר כבוד, חוסר יושר וזלזול בו ובכל מה שחשוב לו. כך, הוא אמר דברים הדומים לאלה -

"מאז שיצאנו להרפתקאות, פעם אחר פעם הלכתי בעקבותיכם, למקומות שאתם רציתם ועשיתי את מה שאתם חשבתם שצריך לעשות, בדרך בה חשבתם שצריך לעשותם. פעם אחר פעם אמרתם שזו הפעם האחרונה שזה קורה, ובפעם הבאה הולכים למקום שאני רוצה ועושים מה שאני חושב שצריך לעשות.

שנים שתקתי אבל אני לא אשתוק יותר. אאורוס, אתה נשבעת לי שאחרי המשימה של השבת מאורת הגמדים, תבוא איתי לאן שאני רוצה, מאז כבר ביצענו עוד משימה, ועכשיו אנחנו פונים למשימה שלישית?! נמאס לי, פשוט נמאס לי, זה בלתי נסבל שהדברים שלכם חשובים תמיד יותר ממה שחשוב לי. וחוץ מזה, מה? בכל פעם שמישהו יבוא ויטיל עלינו משימה נבצע אותה? ועוד דרקון מרושע? השתגענו? מה אנחנו פראיירים? כל מי שאומר לנו משהו אנחנו מיד עושים אותו? אנחנו משרתים של כל מי שבא ואומר "יש לי משימה עוברכם..."? ועוד דרקון מרושע?! אני לא מוכן לזה יותר! בגללכם איבדתי כבר כמה הזמנויות למצוא את התיק שלי. אני הולך למאורת הדרקון וזהו."

החבורה הייתה די המומה מהכעס והזעם שבו נאמרו הדברים, שלא היה אופייני לז'נה. ההוביט היה פטפטן ונודניק לא קטן ולפעמים גם פזיז וחמום המוח, אך תמיד חביב ונעים בדרכו המוזרה. לכן, הם לא כל כך ידעו מה להגיד. כרגיל, היחיד שלא היסס היה אאורוס. ישר והגון כתמיד, הוא הודה ששגה, שכן התחייב בפני ז'נה ללכת עימו למאורת הדרקון כבר בתום המשימה הראשונה, והנה עברו שתיים...בלי לחשוב פעמיים הוא הודיע שז'נה צודק ושהוא מצטרף אליו לאן שילך.

אני לא יודע האם זה קרה בגלל ההחלטה של אאורוס (שבשלב זה היה מנהיג החבורה), או בגלל דברי ז'נה, אבל החבורה כולה הלכה בעקבותיהם בלי להתווכח או לומר מילה (וזה מאוד נדיר שבקבוצה הזאת אף אחד לא מתווכח ולא אומר כלום...). כמובן שכל המהלך היה בלתי צפוי לחלוטין וטרף את כל הקלפים.

כך, התחילה שורה של אירועים לא מתוכננים, קצת הזויים אבל מאוד מאוד מהנים.

חלק 46: נאמן

אאורוס המשיך לרחף על "מהיר", רמך הרוח הלבן. הלה ביקש ממנו להתלוות אליו לסיור מסביב לאי, כדי לוודא שאין יותר גריפונים. הוא חשש כי כמה מהם הנמיכו טוס אל תוך הג'ונגל. אאורוס הסכים בשמחה והשניים החלו לעוף במהירות שהדהימה את האביר ומילאה אותו פליאה ואושר.

בזמן הסיור, "מהיר" דיבר איתו (במחשבותיו כמובן) וכך אמר -

"מאז היוולדי, הייתי החזק והמהיר מבין סוסי הלהק שלי. אבינו, "נאמן", מנהיג הלהק, סימן אותי כיורשו. אני שהסכמתי איתו כמעט בכל, וצייתתי ללא היסוס לכל בקשותיו, סירבתי לקבל זאת, שכן לא יכולתי להעלות על הדעת, יום בו לא יהיה איתנו.

אני יודע מה אתה חושב, כשאתה מביט בי ובאחיותיי - "אלו היצורים המרהיבים ביותר שראיתי מימי", ובכן, טעות בידך אביר אציל. לא היה יצור יפה ורב-הוד כמו אבינו "נאמן". וכשם שיופיו וחינו היו חסרי מתחרים, כך גם רוחב ליבו, עוז רוחו ונאמנותו לכל הטוב, הישר, והמכובד בעולמנו.

"נאמן" לא היה רק אבי. הוא היה לי אח בוגר ורע. מורה ומחנך ודמות מופת. כתף להישען עליה בעת מצוק וצרה ובן לוויה עליז לשמחה, עליצות וקלות ראש מהנה. מקור אין סופי לנחמה, חוכמה ועצה ובן שיחה נעים ומרתק. הוא היה ידידי הטוב והמסור ביותר עלי אדמות, ומקור לכל הטוב והנאצל שבי.

וכך, לא משנה כמה חזר ואמר, ולא משנה שמהר מאוד הפכתי ליד ימינו בכל דבר ועניין ולממלא מקומו בעת היעדרו, עדיין לא יכולתי לקבל את העובדה שיום אחד לא יהיה עימנו.

חייב אתה להבין, מסורת היא בקרבנו, יש לנו אב ומנהיג אחד - הטוב, החכם והאמיץ שבכולנו. עד שמישהו נזקק לו. הוא חש כי עליו לצאת למלא אחר משימה כלשהי, לוקח עימו מספר רמכים ויוצא ללא פחד או היסוס. תמיד מדובר במשימה כבדת משקל והרת גורל. תמיד היא מסוכנת. לרוב המנהיג מת במהלך המשימה, שכן הוא נאלץ להקריב את חייו. לעולם הוא אינו חוזר ממנה.

כבן נאמן לאבי וגזעי קיבלתי באהבה כל מסורת וחוק מלבד זה - לא משנה כמה אמר לי שאני הוא יורשו, לא הצלחתי להאמין שיום אחד "נאמן" לא יהיה עוד.

ואז בא הענק. אני חש כי אתה יודע מתי הגיע ועל המלחמה שאסר עלינו בהצלחה כה מרובה. אך אינך יודע מדוע היינו טרף כה קל עבורו - מאז שהמצפה חדל לתפקד, כמה ממטלותיו נפלו על כתפינו. כבודי מונע ממני לספר לך מה הן, שכן זהו סוד שנשבענו לא לספר לאיש, אולם השמירה עליהן מנעה מאיתנו כל יכולת להתקבץ ולתקוף את הענק. אני חושב שבאיזו שהיא דרך הוא גילה את הדבר וניצל אותו. הוא צד אותנו אחד אחד, פוגע בנו ממרחק בלא שיכולנו להשיב מלחמה ממש, משסה בנו את צבא הגריפונים שלו שמנעו מאיתנו להתקרב אליו.

אבי הנהיג אותנו בדרך הטובה ביותר האפשרית. פעם אחר פעם הציל רבים ממוות תוך סיכון חייו שלו. הוא הרג עשרות גריפונים, ואילץ את הענק לסגת מספר פעמים מהאי בכדי להביא לו מפלצות חדשות. מספר פעמים הוא אף הצליח לפגוע קשה בענק וכמה פעמים החריב את מצודתו. אולם גם רגלו לא תמיד הייתה ארוכה מספיק בכדי להושיע. מידי פעם הענק הצליח לפגוע ואף להרוג כמה מאיתנו.

ואז הגיע היום הבלתי יאומן. אבי כינס אותנו ואמר כי מונתאו נגלה לו בחזיונו וסיפר לו, שעליו לאסוף כמה רמכים נאמנים ולתקוף את הענק במבצרו. תדהמה ירדה על הלהק, שכן כולם ידעו מה פירוש הדברים של "נאמן". רק אני שלא יכולתי לקבל את שהתרחש ולהסכים לו קטעתי אותו בפעם הראשונה בחיי ודיברתי אליו.

ראשית אמרתי לו כי זוהי משימת התאבדות, אך הוא רק חייך ולא סתר את דברי. אחר כך שאלתי אותו מה יהא על חובותינו המקודשות. הוא אמר כי חבורת גיבורים אצילה, הצליחה לתקן חלק גדול מהנזק שנגרם למצפה, ובשל כך אנו יכולים להתפנות מחלק ממשימותינו. לפני שהספקתי להמשיך, הוא ציווה עליי להישאר מאחור עם רוב הלהק להמתין לבואם של אותם גיבורים ובהם אביר אציל, אלוף של מונתאו, ויחד איתם לתקוף את הענק ולהכריתו.

לא ידעתי את נפשי מרוב צער, ובפעם הראשונה בחיי מחשבותיי כאילו עמדו מלכת. היה לי ברור כי בכוונתו להוביל התקפת התאבדות על המצודה, לפגוע בענק וגריפוניו, כדי שאנחנו, יחד עם אותם גיבורים נוכל לבוא ולסיים את המלאכה. אולם לא יכולתי ולא הצלחתי להסכים לכך. התחננתי בפניו שישלח אותי במקומו. כשסירב, אפילו הייתי מוכן להתפשר - "תן לי להוביל את ההתקפה, תן לי לבוא איתך" ביקשתי, מקווה שאם אעשה כן, ההתקפה לא תהיה משימתו האחרונה. אך לשווא.

כשיצא לקרב, מלווה בכמה מהמעולים שבלהק, הוא נפרד מכל אחד מאיתנו, ביקש שנסלח לו על כל טעויותיו וכי נזכור אותו תמיד לטובה. כולם ענו לו מלבדי. אולם הוא רק חייך אליי, ללא כעס או טינה ויצא לדרכו האחרונה.

השעות עברו, ואני שהייתי תמיד נאמן ללא סייג לאבי, פקפקתי בו. החלטתי שלא למלא אחר בקשתו והובלתי את הלהק אל מצודת הענק. כשהגעתי לשם, אבי ובני לוויתו כבר לא היו בן החיים. אולם כך גם חלק גדול מהגריפונים, ויותר חשוב, הענק עצמו ישב בפתח הביתן שבחצרו פצוע קשה.

הסתערנו בחמת זעם. פילסנו דרכנו דרך הגריפונים הנותרים אל הענק. בקרב שהתחולל נהרגו כל הגריפונים שהיו שם, אולם גם כל אחיי נהרגו מלבד נוקמת ושלווה. שכן הגריפונים נלחמו בתאוות רצח שאין כמותה והענק השליך עלינו את כדורי המתכת הקטלניים שלו. הסתערנו עליו, אולם הוא נכנס אל תוך הביתן וסגר אחריו את הדלת. הייתי כה מלא בתאוות נקם, עצב וצער ויותר מכך בכעס על עצמי, עד שלא ראיתי את המלכודת הברורה. פתחנו את הדלת לרווחה בפרסותנו ונכנסנו אל הביתן, נחושים להרוג את הענק. אך הוא לא היה שם. אז נסגרה עלינו הדלת מאחור, ואנו נלכדנו בתוך המבנה. כך היינו בעת שהגעתם....

עכשיו אני מבין את גודל טעותי וכולי מלא בושה וכלימה על שלא היה בי האומץ לקבל את צדקתו של אבי. "נאמן" צדק לאורך כל הדרך, אילו הייתי ממתין לכם ונעזר ביכולותיכם המופלאות, יכולנו להרוג את הענק וגריפוניו עם הרבה פחות אבדות. ואולי עוד כמה מאחיי היו נשארים בחיים.

וכעת יש לי רק בקשה אחת, אנא ממך אביר אציל, עזור לי לכפר על טעותי. איני יכול להשיב את הגלגל לאחור, אך אני יכול לשנות את דרכיי בעתיד. פיקפקתי באבי ובפטרונו מונתאו פעם אחת ולא הייתי נאמן לדרכם. הרשה לי לתקן זאת. בחודשים הקרובים, עליי להתמסר לחידוש הלהק שלנו, אולם לאחר שזה יקרה אני רוצה להעמיד עצמי לרשותך. בכל פעם שתמצא לנכון קרא לי, ואם מונתאו יאות להביאני אל המקום בו אתה נמצא, אחלץ מיד לכל צורך ועניין."

אאורוס, שהתרגש עד עמקי נשמתו מהסיפור, הסכים מיד. הוא היה כה לכוד בתוך הסיפור, עד כי לא שם לב שהם ירדו מתחת לעננים, ונכנסו לתוך סערה רבת עוצמה וכעת נעו איתה במהירות בלתי נתפסת. "מהיר" היה כה מהיר וקל תנועה, עד כי נראה שהתחמק מהברקים בעצמם. כשיצאו מהסופה, אאורוס ידע כי קשתו "חושלה ברוח סערה זועמת וקוצפת" כפי שנגלה לו בחזיונו. לאחר ש"מהיר" בא על סיפוקו כי אין גריפונים ברדיוס גדול מספיק. הוא שב עם אאורוס אל אי הרקיע.

חלק 45: גמדים וענקים

רמכי הרוח שראה ז'נה במרכז החדר, היו יצורים מרהיבים. בצורתם הכללית הם דמו לסוסים אבירים, בעלי תווים מושלמים. לעורם היה ברק לא טבעי, ורעמת ראשם וזנבם היו עשויים משערות עדינות יותר מקורי עכביש, שכל תנועה או משב אויר ולו גם הקלים ביותר גרמו להם לזוע כאדוות גלים. הם נעו בחן ונראה כאילו ריחפו באויר (מה שהסתבר כנכון). היו להם עיניים בעלי מבט עז ועמוק, והם השרו סביבם אוירת רוגע ונינוחות. אחד מהם היה לבן כשלג, ובעל רעמת שיער וזנב שהיו בצבע תכלת מאוד בהיר. שני היה חציו לבן וחציו סגול והשלישי שחור כלילה. שני האחרונים נראו פצועים.

כמובן שאת ז'נה זה לא הרשים במיוחד, הוא התחיל לכחכח בגרונו, אך לפני שהספיק הם הסתובבו, הביטו אליו (כאילו חשו בנוכחותו) והחלו מדברים ישירות אל תוך מוחו בסוג של טלפתיה. זה זכה להערת "וואו, מדברים בלי קול, איזה מגניב - שימושי מאוד למשימות התגנבות", אבל לא יותר מכך (ז'נה אתם יודעים, אם זה לא ארוך, גמיש וחזק ואי אפשר לשים בו דברים....). הוא כחכח בכל זאת ואמר להם משהו בנוסח -

"תגידו, ראיתם במקרה תיק שדומה ל...." וכעבור דקה לאחר שהם בהו בו במבטים לא ברורים (תחשבו על "הההאא??" טלפתי שהצטרף למבט), הוא נאנח והמשיך - "טוב, בסדר, באנו להציל אתכם ולהרוג את הענק. אבל אנחנו מאוד ממהרים כי התיק שלי לא פה, אלא במקום אחר, ואנחנו רוצים ללכת אליו כמה שיותר מהר, אז אם תוכלו לבוא איתי עכשיו, ונגמור את כל העניין הזה במהירות ונוכל לעבור לדברים חשובים יותר, זה מאוד יעזור".

רמכי הרוח, היו ידידותיים אך קצת חשדנים. הם הציגו עצמם והתברר שהרמך הלבן הוא זכר ושתי האחרות נקבות (לא היו להם שמות ממש, אלא יותר מושגים המתארים אותם. כינוי של הלבן היייתה תחושה של מהירות, ומכאן והלאה אתייחס אליו כאל "מהיר"; הרמכה השחורה תיקרא "שלווה" והברודה -"נוקמת"). כשז'נה סיפר על חבריו הממתינים לו בחוץ, ובמיוחד על אאורוס, הפאלאדין של מונתאו, נפלו כל חומות החשדנות וכאיש אחד השלושה, הפקידו את גורלם ביד הקבוצה והיו מוכנים לעשות כל שייאמר להם. ז'נה, הגה יחד איתם את התחלתה של תוכנית פעולה, ויצא שוב החוצה, לספר לקבוצה על ממצאיו ולהשלים את התיאומים ההכרחיים. כולם עשו את ההכנות הדרושות, החבורה התגנבה לקרבת המצודה והקרב החל.

ז'נה חדר פעם שלישית אל המצודה. הוא פתח את הדלתות הנסתרות, והרמכים יצאו משם בסערה, ואז הסתתר והחל לנוע אל שער המבצר, אותו התכוון לפתוח בעזרת הסיסמא, שהייתה הידועה לרמכים. הגריפון צווח, והענק החל להתעורר. תוך שניות הרמכים (שהיו מהירים כרוח סערה) הגיעו לקבוצה. אאורוס ופרנג'ין ריפאו את הרמכות הפצועות, ואז אאורוס עלה על גבו של "מהיר" ופרנג'ין ובראדור עלו על גבם של שתי הרמכות. תוך שניות הם היו באויר מעל המצודה מוכנים לתקוף את הענק.

(אנקדוטה קצרה לפני שאמשיך - בראדור, אמר לרמכה עליה רכב, "נוקמת", שמכיוון שהוא מציל את חייה היא צריכה להעניק לו משהו בתמורה. והיא אכן נתנה לו משהו בתמורה - לאורך כל הקרב היא נמנעה מלעמוד מאחורי מחסות כפי שרצה, ורק קירבה אותו אל הענק לקורת רוחה וצהלותיה של החבורה, שראתה סוף סוף מה יכול לעשות קוסם שממוקם היכן שהוא צריך להיות ולא היכן שהוא רוצה להיות....).

הרמכים המעופפים היו כה יציבים בתעופתם, וקראו את תנועותיהם ומחשבותיהם של רוכביהם, עד כי הם לא נזקקו לאוכף וארכובת, או לידע כלשהו ברכיבה. בניגוד למצב של רכיבה "רגילה", הם היו יכולים לפעול בחופשיות מלאה, בעוד הרמכים נעים במהירות עצומה ומבצעים תמרונים חדים. יותר מכך, הרמכים קראו את מחשבות רוכביהם ונעו באויר במהירות בגובה ובכיוון הרצויים (מלבד נוקמת כמובן, אבל גם זה נבע מקריאת מחשבות....).

הענק התעורר מצרחות הגריפון, רכס את נשקו ונערך להגנה. הגריפון החל נוסק מעלה לפקודתו, אלא שפרנג'ין זימן שני היפוגריפים שתקפו אותו משני צידיו והעסיקו אותו (בסופו של דבר הם חיסלו אותו בזמן קצר מאוד ונעלמו, כך שהגריפון לא היווה גורם משמעותי בקרב. אני חושב שבזכות ההצלחה המזהירה שלהם, מעתה והלאה, פרנג'ין החל לזמן בעיקר היפוגריפים, שהפכו להיות נשקו העיקרי ואימתם של אויבי החבורה, כפי שתראו בהמשך). בינתיים אאורוס ובראדור החלו תוקפים את הענק - אאורוס שילח בו את חציו, ובראדור את לחשיו. כל הזמן הזה, ז'נה התגנב לשער מתוך כוונה לפתוח אותו, כדי שגונד יוכל להיכנס.

הענק, ראה שאין באפשרותו להתקרב אל התוקפים. ממחשבותיהם של הרמכים, שנקלטו במוחות החבורה, עלה כי הוא חשש מקרב פנים מול פנים איתם, במיוחד עכשיו, כשנוספו להם גורמים שהוא לא ידע את כוחם. לכן הוא החליט להישאר בתוך הכלוב ולהתמקד בצורת הלחימה החביבה עליו - הטלת כדורי מתכת (הכדורים היו קטנים מסלעים ענקיים טיפוסיים, אבל בשל היותם עשויים ממתכת, היו כבדים יותר וגרמו נזק רב יותר, הם היו מפוזרים לידו על הקרקע בעשרות.....כנראה מוכנים בדיוק למצב הזה).

גם בהיותו פצוע ובכלוב, עדיין היה הענק מסוכן ביותר. בזמן קצר ביותר הוא הצליח להשליך מספר רב של כדורי מתכת, במהירות, דיוק ועוצמה שהדהימו את החבורה (ורק כדי לסבר את האוזן כמה קשה להרשים אותם בירי מרחוק, אזכיר כי הם מסתובבים, עם קשת כמו אאורוס....). בתחילה הוא התמקד ברמכים של אאורוס ובראדור ואכן פגע בהם קשה, אלא שאאורוס ריפא את "מהיר" ובראדור נתן ל"נוקמת" שיקוי ריפוי.

כשהענק, ראה את יכולות הריפוי של הקבוצה, הוא החל מנסה לפגוע ישירות באאורוס ובראדור והצליח ביתר קלות (הם היו פחות זריזים ומוגנים מהרמכים, ולמען האמת גם פחות חסונים...). הוא הצליח להסב להם נזק רב, אולם למרבה המזל, בראדור ופרנג'ין עלו על רעיון מבריק - הם הטילו לחש שכיסה את כדורי הענק בשכבה דקה של שומן חלקלק. הפעם העובדה שקליעיו היו ממתכת ולא מאבן, עבדו לרעתו. הוא שמט חלק גדול מהכדורים שהרים בכדי לזרוק, וגם אלה שהצליח לאחוז, הוטלו בדיוק קטן הרבה יותר.

בערך בזמן הזה, ז'נה הגיע לשער ופתח אותו וגונד הסתער אל תוך המבנה. הענק, ראה בכך הזדמנות להיחלץ ממצב הביש (מה שהחבורה לא ידעה, שהוא היה ממש נואש, וחשב ביאושו לנסות ללכוד את הגמד חי, ובחסות בן הערובה, לסגת מהמקום). הוא תפס את נשקו, יצא מהכלוב ורץ אל הגמד. אאורוס ובראדור המשיכו להמתיר עליו אש משמים וז'נה החל יורה חצים מתוך מסתור על הקרקע ופוגע אף הוא בענק.

רגע לפני שהענק הגיע אל גונד, פרנג'ין זימן זאב שהסתער על הענק מאחור והסיח את דעתו. הגמד תפס את גרזנו בשתי ידיו והסתער, תוך שהוא צורח יותר חזק מהגרזן ביום עצבני במיוחד, הגיע לענק, חבט בו בגרזנו והרגו.

לאחר שוידאו כי הענק מת, ערכו עליו חיפוש, והתרפאו עד כמה שניתן מפצעיהם. לאחר מכן החבורה התפצלה כל אחד לענייניו.

חלק 44: קיפאון

הטיסה לגובה עשרה ק"מ ארכה כמה דקות בלבד, הדרקון נע בדיוק כמו שכתוב באגדות (כלומר אלה שהיו מוכרות לדמויות) - במהירות ובחן בלתי יאומנים ליצור בגודלו, או לצורך העניין בכל גודל שהוא. ככל שהגביהו עוף, האויר נעשה יותר קר ויבש ורוחות עזות יותר ויותר נישבו לכל כיוון. הקור והיובש הפריעו לרוב החבורה, שנולדה וגדלה כל חייה בג'ונגל החם והלח, מלבד גונד והגרזן, שקיבלו פרץ נוסטלגיה.

הערת אגב לכל מחפשי הטעויות ו"חוסר ההגיון במשחקי פנטזיה" (שזה כשלעצמו אוקסימורון, אבל על כך אולי בפעם אחרת) - בעולם שלי דלילות האויר שונה מאוד מזו שעל כדור הארץ וגם בגובה עשרה ק"מ, בני אדם ומקביליהם עדיין יכולים לנשום בחופשיות. כשהייתי ילד ובניתי את הפיסיקה של העולם, אפילו טרחתי וחישבתי במדיוק את הלחץ האטמוספרי ודלילות האויר (באותו זמן הייתי בחוג לנוער שוחר מדע לאסטרונומיה ואסטרופיסיקה במכון ויצמן, ומה זה התלהבתי מעצם זה שאני יכול לעשות את זה), ואם זכרוני אינו מטעני גובה של עשרה ק"מ בעולם שלי מקביל לגובה של ק"מ אחד בעולם שלנו, כך שאין הבדל גדול בתחושה. החישובים המדויקים קבורים איפה שהוא בארגז שאני לא בטוח שעדיין קיים. מכיוון שהיום אני מבין שזה חסר חשיבות משחקית, ולמזלי אני משחק עם שחקנים בוגרים שמבינים זאת, אז אין צורך בהם - בעולם שלי האטמוספירה היא כזאת, שבני אדם יכולים לנשום גם בגובה עשרה ק"מ...למה? - ככה!

ואם כבר הערות, אז עוד הערת ביניים - אני הייתי די המום מזה שהם הסכימו לסמוך על הדרקון. הייתי בטוח שהם ימצאו דרכים עם אהה...איך לומר בעדינות - קצת פחות סיכון. כמו למשל לחזור למצפה ולבקש מיסודן האויר שיביא אותם לאי המרחף, או להשתמש במגילות של בראדור ולחפש חיות מעופפות שיעזרו להם (הרי את פרנג'ין וז'נה גם עיט גדול במיוחד יכול היה לשאת)......אבל שחקני מו"ד ואסטרטגיה אתם יודעים (ולא חיים! אל תחשוב על זה אפילו!).

ולעניינינו - כעבור טיסה של כמה דקות הדמויות הגיעו לאי המרחף בשמיים. הדרקון הוריד אותם מעל גבו ונעלם.

האי נראה כמו משטח דמוי ענן בקוטר 12 קילומטר שמסתובב כל הזמן (קשה היה לאמוד את העובי שלו, מנקודת מבטם, שכן נראה היה שהוא כל הזמן משתנה). הוא היה עשוי כולו מחומר שהוא מאין ערפל חצי מוצק (למרות ניסיונותיהם החוזרים ונשנים להבין מה זה ולתפוס אותו הם לא הצליחו. בכל פעם שניסו לקרוע חלק מהאי, החומר כאילו התפוגג). האי היה מלא עקמומיות ושוחות בעומק לא רב. כמו כן נראה שאזורים מסויימים היה קיפול כלשהו של הזמן והמרחב, שכן הם נראו קצרים, אבל לקח זמן רב לחצות אותם. בשל החופזה לבצע את משימתם, הם לא עצרו לחקור (ואני לא אתבכיין הפעם, אלא אסתפק באמירה הזאת).

לאחר הליכה קצרה הם הגיעו לאחד מקצות האי. שם הם ראו מצודה שעשויה מאותו חומר והייתה ללא ספק מצודת הענק. המצודה הייתה מבנה רבוע ענק, מוקף חומה - כל אחת מצלעות החומה הייתה באורך 200 מטר וגובה של כ-50 ורוחבה הממוצע כ- 20 מטר. בכל אחת מארבעת פינות החומה היה מגדל - מבנה רבוע באורך ורוחב 20 מטר וגובה של 100 מטר (מבדיקה שיערכו יתברר שהמגדלים הם בעצם מלבנים חלולים ובתוכם סולם). במבט ראשון נראה היה שאין למבנה שער. כבר ממרחק אפשר היה לראות שבתוך המבנה חצר גדולה.

כאשר הגיעו למרחק של ק"מ בערך, החבורה החלה מתקדמת תוך הסתתרות והיצמדות לתוואי הקרקע (לא היה זה קשה שכן היו אין ספור "כיסים" של ערפל צמרי שניתן היה להתחבא בהם בקלות). כשהגיעו למרחק של כמה מאות מטרים מהמבנה, הם שלחו את ז'נה לסיור רגלי, ואת קיה (למי שלא זוכר - איית הצרעות, חדת העין של פרנג'ין) לסיור אוירי.

ז'נה טיפס על החומה ובחן את המתרחש (הטיפוס היה קשה, שכן החומה, שהייתה עשויה מאותו חומר כמו האי כולו, הייתה מאוד חלקה, וללא נקודות אחיזה כמעט) - בחצר היה "גן ירק" ובו ירקות מוזרים. במרכזו ביתן בגודל ברוחב וגובה של 20 מטר ולו דלת ענקית בגודל 8*8 מטר שהייתה נעולה מבחוץ בבריחים כבדים (זהו היה ככל הנראה הביתן בו כלואים רמכי הרוח). לצד הביתן עמד כלוב ענק ברוחב אורך וגובה של 30 מטר, עשוי סורגי מתכת בעובי של כמה עשרות ס"מ. צמוד לקיר הצפוני (הצמוד לקצה האי) נמצא מבנה עצום נוסף - מגדל עצום - מבנה רבוע באורך ורוחב של כ-50 מטר ובגובה 200 מטר עם חרכי ירי בקירותיו. גגו היה כיפה ועליה יתדות מחודדות.

על גג הכלוב עמד גריפון ענק ואצילי - יצור כביר, גדול כמעט כפליים מסוס רכיבה גדול במיוחד. חציו האחורי של גופו דמה לאריה (כולל רגלי אריה אחוריות וטלפיים), בעל פרווה צחורה כשלג והחצי הקדמי היה כשל עיט ענק ואצילי (כולל טפרים מעוררי אימה). צווארו וראשו גם הם היו כמו אלה של עיט לבן. מראשו יצאה עטרת נוצות מרהיבות, ובהן נוצת זהב שזהרה בשמש. הגריפון הביט לכל עבר בעצבנות, אך לא נראה שהוא חש במשהו מיוחד (הם מעולם לא נתקלו ביצורים כאלה, אך ידעו מספיק, כדי לנחש שיש להם חוש ריח מפותח, כך שז'נה נזהר שלא להתקרב יותר מידי לכלוב).

בתוך הכלוב, שוכב על הרצפה ישן, היה יצור שנראה כמו אדם עצום מימדים - גובהו היה כ-8 מטר והוא היה רחב בהתאם לכך. הוא היה לבוש בשריון שרשראות בצבע כסוף, ובידו האחת אחז בשרשרת עצומה עם כדור ברזל גדול פי שלושה מראש אדם בקצה, שמתוכו יצאו קוצים משוננים. על חגורתו היו כמה שקיקים (כמובן שבמונחים אנושיים מדובר בשקים גדולה). לצדו היו פזורים על הרצפה כדורי מתכת בגודל של ראש אדם. לפי הנחרות שהשמיע, שנתו הייתה עמוקה.

כשסיים לסרוק במבטו את החצר, ז'נה ירד והחל בודק את החומה. רק אחרי מאמצים רבים, הוא הצליח לגלות באחת הצלעות סימנים של שער. הוא חיפש שוב ושוב אחר מנגנון פתיחה, אך לא מצא. בסופו של דבר הגיע למסקנה שמדובר בשער קסום שנפתח באמצעות לחש כלשהו, כנראה בעזרת סיסמא כלשהי.

ז'נה שב לחבורה עם המידע, ואז בעוד הם דנים בנתונים ומנסים לגבש תוכנית חזר לסיור נוסף, הפעם בתוך המצודה עצמה. הוא חמק מעל החומה אל תוך גן המצודה והצליח להגיע עד לביתן. בזהירות רבה הוא סרק אותו מבלי שהצליח למצוא משהו מיוחד. הוא התכוון להמשיך למבנה הנוסף בצד הצפוני, כשמשהו בתוכו אמר לו לחפש שוב והוא התחיל סרוק את הקרקע שמסביב לביתן. לאחר חיפושים ממושכים, הוא הצליח למצוא דלת נסתרת ענקית, ברצפה הצמודה קיר הביתן. הדלת נמצאה בצד המרוחק לכלוב הגריפונים. כך שהיא היתה מחוץ לשדה הראיה של הגריפון השומר מעל הכלוב.

הדלת הייתה נעולה וממולכדת, אך ז'נה התגבר על קשיים אלה בקלות (הפעם הוא גם פירק את המלכודת, מבלי להפעיל אותה וזכה להערות בנסוח - "בטח, כשאף אחד לא נמצא לידו אז הוא לא מפעיל את המלכודת..."). הקושי העיקרי היה לפתוח אותה פיזית, שכן היא הייתה בגודל מתאים לענק, ולכן כבדה ביותר. בסופו של דבר, הוא הצליח להרימה מעט בעזרת מוט מתכת ולהחליק פנימה, כשהוא סוגר את הדלת אחריו. כעת היה בתוך תא אטום מתחת לפני הקרקע. חיפוש קצר העלה דלת נסתרת נוספת שהייתה נעולה אך לא ממולכדת. פתיחתה הייתה קלה יותר, שכן היה מדובר בקיר שפשוט החליק הצידה ופער פתח אל תוך הביתן. ז'נה עבר דרכו ונכנס לחלל הביתן שם ראה שלושה יצורים מרהיבים, שאי אפשר היה לטעות בזהותם - רמכי רוח.

חלק 43: דבר הדרקון

הדרקון לא חיכה לשאלותיהם ומיד פתח בדברים (כשהוא כל הזמן צוחק את הצחוק המקוטע והמעצבן שלו, שגם הפעם כמעט וחרפן אפילו את השקולים שבחבורה וכמעט גרם להם לתקוף, או כמו שכמה מהם אמרו - "זה כל כך מעצבן ששווה לבנות דמויות חדשות ורק לא לשמוע את זה שוב...") -

"יו איזה גיבורים שלחו לי?, במקום להילחם עושים עסקאות, מה יקרה שתגיעו למשימה השמינית ותרצו להרוג אותי? תנסו לשכנע אותי להילחם בעצמי תמורת משהו? לא גיבורים משהו, מזל שאני נותן לכם להתחזק, אולי אחרי שבעת המשימות הראשונות תהיו שווים קצת יותר"

הם נעצו בו עיניים אבל לא כל כך ידעו מה להשיב (מלבד אאורוס, שידע בדיוק איזה חץ הוא רוצה לשלוח בתשובה ולאן הוא רוצה לדחוף אותו וז'נה שרצה להגיד לו מה הוא חושב על מי שלוקח תיקים שאינם שלו.......), והדרקון המשיך -

"האמת, לפי סדר הדברים הנכון, הייתי צריך לחכות שתסיימו לגמרי את המשימה הראשונה. אבל במקרה היום נוצרה הזדמנות לבצע את המשימה השנייה ביתר קלות ובפחות סיכון. כמו שאתם נראים, אתם לא חזקים משהו וצריכים כל טיפת עזרה. האמת, גם במצב הנוכחי לא בטוח שאתם תצליחו, אם אני אחכה עד שתסיימו את העסקים עם שד האש...טוב אז בטוח לא תצליחו, תמותו במשימה, ולי אף פעם לא תהיה הזדמנות להרוג אתכם"

זה כבר היה קצת יותר מידי אפילו בשביל החבורה. אאורוס פנה אל הדרקון ובגסות רוח לא טיפוסית (הוא הרים את קולו מעט ואמר לפחות כמה משפטים בלי להגיד סליחה תודה או בבקשה אפילו פעם אחת!) - הוא דרש ממנו לגשת לעניין. הדרקון צחק והמשיך -

"חמום מוח הפאלאדין, זה טוב, אני לא אוהב לאכול פאלאדינים קרים, זה עושה לי צמרמורת בחניכיים, מכירים את זה שאתם אוכלים גמד חמוץ, או הוביט קטן ומפולפל, ואתם מקבלים צמרמורת כזו מבסיס החניכים, עד ל...טוב טוב בסדר הבנתי - ...בכל מקרה, אני באמת ממהר אז אגש לעניין, המשימה השנייה היא 'הושעת הנאמנים' -

בדיוק מעלינו בגובה של עשרה ק"מ יש אי רקיע ובו עדר של רמכי רוח - יצורים קסומים דמויי סוס, תבוניים, שחיים באיים המרחפים גבוה בשמים (קוראים לזה איי ענן, או איי רקיע, או משהו כזה). הם קשורים איכשהו למצפה, יש להם מן דת סודית כזאת, לא יודע, לא מכיר - אולי בגלל שזה סודי....

לפני עשרים שנה בערך, הגיע לאי הרקיע שמעל האזור ענק עננים מרושע בשם אנוקאלר (Anuklar) החירש, הוא ניצל את החולשה של המצפה כדי לתקוף את רמכי הרוח. בשלב ראשון הוא התיישב באזור והקים לעצמו מצודה. אחר כך הוא תקף את העדר של רמכי הרוח שגרו באזור בעזרת הגריפונים שלו. הרמכים השיבו מלחמה, אבל הוא היה בן זונה קשוח חזק ומנוסה, והוא ידע את נקודות התורפה שלהם ונלחם בטקטיקה של פגע וברח ולאט לאט הם התמעטו.

לאחרונה הם החליטו לצאת למלחמה גלויה בענק - אולי בגלל שהם נזכרו שהם אמורים להיות תבוניים. ממה שהבנתי היה למנהיג שלהם חיזיון שבו חבורת גיבורים בהנהגת פאלאדין אציל ורב עוצמה תבוא לעזרה. לא יודע למי הוא יכול להתכוון, זה שאתם קוראים לו אאורוס הוא אולי פאלאדין, אבל אציל הוא לא יכול להיות, כי אנחנו יודעים מה ההורים שלו ......"

בשלב הזה ז'נה וגונד היו צריכים לרסן את הפאלאדין (ושתבינו כמה המצב היה חמור - אפילו הגרזן של גונד לא אמר כלום). הדרקון חש שהוא קצת עבר את הגבול ומכיוון שהוא באמת לא היה מעוניין בקרב עכשיו, הוא מיתן קצת את הטון -

"ורב-עוצמה...נו טוב, אם הוא שרד את המצפה אז אולי הוא לא חלשלוש כמו שכל הזמן אמרתי, אבל רב עוצמה.....בסדר, שיהיה.... אחרי סדרה של קרבות גלויים, הרמכים חיסלו את כל הגריפונים חוץ מאחד (גם הם יכולים להיות מאוד קשוחים וחזקים כשהם נזכרים שהם תבוניים ומשתמשים במוח שלהם). הענק נפצע קשה, אבל גם הוא לא פרייאר. בסוף נותרו 3 רמכי רוח בחיים, והענק הצליח ללכוד אותם בטירתו.

עכשיו המצב הוא כזה - הרמכים פצועים, לכודים בתוך ביתן בגן המצודה. מבחוץ נמצא הענק, פצוע ואורב להם. הוא בקושי ישן, ובשעת השינה הגריפון שלו שומר עליו והוא סוגר עצמו בכלוב הגריפונים שלו להגנה. שני הצדדים מחלימים לאט. כמובן שהענק מחלים יותר לאט אבל יש לו עדיין הרבה כוח חיים.

וכאן אתם נכנסים לתמונה. המשימה השנייה שלכם היא להציל את רמכי הרוח. מכיוון שכרגע הענק נמצא במצב גרוע, אני מציע לכם, לעוף עכשיו. כשתגיעו לאי המרחף, תלכו למצודה ותתקפו את הענק כשהוא עוד פצוע. אחרי שתחסלו אותו, כלומר אם תחסלו אותו, תמיד תוכלו לרדת לקרקע בעזרת הרמכים...אני מזכיר לכם, אם תחכו יותר מיום יומיים, הענק יתחיל להתחזק ואז הסיכוי שלכם להתמודד מולו יקטן.

ורק כדי להראות כמה נחמד ונדיב אני, אם אין לכם דרך לעוף כדי לעשות את זה, אז אני מציע לכם עסקה - אתם תעלו על הגב שלי, ואני אקח אתכם לאי המרחף (לפני שתעלו, הפאלאדין יישבע כמובן שאתם לא תתקפו אותי כשאתם עליי). בתמורה לשירות התעופה שאני נותן לכם, אני מבקש רק דבר אחד - להתחלק באוצר שנמצא בארמון של הענק - יש לו שם תיבה עם כמה חפצים קסומים, חבל על הזמן שנים של איסוף......

יו איזה נדיב אני? הרי ממילא כשאני אהרוג אתכם אני אקח את הכל, אבל ככה אני נותן לכם את התחושה שקיבלתם משהו. ב'ואנה, אני באליסטרה שזה חבל על הזמן - גם יפה, גם רב-עוצמה, גם אצילי, גם תבוני וגם נדיב! צריך לחבר עליי שיר! מכירים איזה משורר או משוררת טובים שיכולים לחבר עליי איזה שיר? טוב אז מה אתם אומרים...בסדר בסדר, אני יודע אתם צריכים לדבר על זה....קחו שעה"

ואז הוא קם והתרחק כשהוא מלמל לעצמו (כל הזמן ממשיך לצחוק בצורה מעצבנת) -

"איזה גיבורים משעממים, אני מקווה שזה שיכתוב עליי את השיר, לא יכתוב עליהם הרבה, כי מי שיקרא, יירדם ולא יגיע את הסוף. או לפחות שיתאר אותם לא כמו שהם - חזקים, קשוחים, נלחמים ולא מדברים. חבל על הזמן איזה גיבורים קאצ'קס הביאו לי...."

מצב הדעות בקרב החבורה היה כזה -

גונד היה בעד לעלות למעלה ולכסח לענק את הצורה (הוא כבר יותר מידי זמן לא נלחם במשהו גדול, והגרזן לא דיבר איתו מאז שהם עשו הסכם עם שד האש במקום להילחם בו).

בראדור, הזיל ריר מהנקודה שבה הדרקון אמר "יש לו שם תיבה עם חפצים קסומים", והיה ברור שהוא בעד.

פרנג'ין היה בעד אם כי לא נלהב במיוחד (מבין כולם הוא היה המסור ביותר לעניין המשימות שנועדו לתקן את נזקי השביט, אם כי רצה לעשות דברים לפי סדרם, וודאי שלא אהב את התלות בדרקון).

ז'נה התנגד בתוקף כשהוא טוען ששוב הם גוררים אותו הרחק מהתיק שלו.

אאורוס התלבט, פרש הצידה והתפלל למונתאו לעזרה. התשובה שקיבל הייתה ברורה - הדרקון אולי מרושע, אבל בדבריו יש אמת והוא כנה בכוונותיו. רמכי הרוח זקוקים לעזרתם הדחופה. כל רגע הענק מתחזק ועלול להרגם. הדרך הנכונה היא לנסות ולהציל את רמכי הרוח עכשיו ואם יש צורך לעלות על גב הדרקון לשם כך. תחושתו הקודמת, שהדרקון אכן מעוניין שהם יבצעו את שבעת המשימות בהצלחה, ולכן יעשה ככל שביכולתו לעזור להם, ולא יתקוף אותם, כל עוד הם לא יתקפו אותו, גם היא התחזקה.

לכאורה, הפור נפל. היה רוב גדול לעלות למעלה. נותרה רק מכשלה אחת, איך מגיעים לשם - מלבד אאורוס, אף אחד מהם לא היה מוכן להסתכן ולעלות על גב הדרקון. מי שפתר את הבעיה היה בראדור, שהסכים להטיל כמה מהמגילות שמצא במצפה כדי להבטיח את שלומם במקרה של נפילה (היו ברשותו כמה מגילות של ריחוף במקום, ונפילה ממקום גבוה). הוא ופרנג'ין גם הסבו את תשומת לב החבורה, שכאשר הדרקון לוקח אותם על גבו, גם הוא לוקח סיכון, שכן סתם "להפיל" אותם הוא לא דבר טרוויאלי.

לבסוף החבורה הסכימה בתנאי אחד, הם יהיו מאובטחים לגב הדרקון בחבלים. הדרקון הסכים, אאורוס נשבע שלא יתקפו אותו באויר והם עלו על גבו ונסקו לשחקים.