עלילות מסדר הדבש

קורותיה של מערכת משחק תפקידים בעולם דמיוני ושל חבורת גיבורים אמיתיים ושה"מ קצת פחות

שם:
מיקום: Israel

יום שישי, ינואר 26, 2007

אי הרקיע נהאולארמיראן (Nahularmiran)

עם הגיעם למקום משכנן, נאווי ופי לקחו את בני החבורה לראות את אביהן (וכפי שוילפריד הסביר להם על חברת דרי הרקיע, לא היה מדובר באביהן הביולוגי, שכן אין להם משפחות גרעיניות כמו אצל בני האדם). אבל לפני שאני אמשיך לתאר את הפגישה, אני אומר כמה מילים על אי הרקיע כפי שבני החבורה למדו מהשהייה הקצרה בו ומשיחות עם וילפריד, ששהה שם כחצי שנה לפני המפגש עם החבורה ועם פי ילידת המקום.

1. שם -

1.1. שם נוכחי - נהאולארמיראן (Nahularmiran). משמעות/מקור - לא ידוע.

1.2. שימוש - כך מכנים את האי תושביו, כמה קהילות דרי רקיע אחרות המכירות אותו וכמה אנשים ברחבי העולם שבאו במגע עם תושביו.

1.3. שמות אחרים - ראהוט נהארדיש רומהאל (="אי זרם הרוח של ראהוט" - ראהוט הוא אחד מזרמי הרוח הידועים לדרי הרקיע שממפים זרמי רוח ממש כשם שאנחנו ממפים זרמי ים).

2. אקולוגיה

2.1. כללי -

האי הוא למעשה סוג של יצור קסום שמרחף בשמיים במהירות משתנה. יש לו תבונה כלשהי אולם היא לא אנושית ושונה מאוד מזו המוכרת לנו (לדוגמא, ככל הידוע, אין לו "מטרות" או "רצונות" או "רגשות" במובן האנושי) ולכן לא יודעים עליו הרבה. ההשערה המקובלת היא כי מדובר ביצור הנמנה על משפחת יסודני האוויר, אולם אין איש (לפחות על האי) שיודע זאת בוודאות.
ככל הידוע לדרי הרקיע הוא (כמו איי הרקיע האחרים) יצור עתיק וקדום שקיים מתחילת הזמן ועוד לפני בריאת העולם (פעמים רבות הם מתייחסים אליו ותופסים אותו כ"עולם" או "מישור קיום" בפני עצמו).

יש סוג מסוים ומוגבל של תקשורת איתו (ראה לעיל), אולם זו מסתכמת בבקשות עזרה ועצה (שלרוב אינן נענות) או בקשות לנוע למקומות מסוימים (שנענות לעתים יותר תכופות).

2.2. שטח

2.2.1. גודל - כמו כל אי רקיע הגודל של האי משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. מבחוץ הוא נראה כאי שטוח בצורת ענן בקוטר של 10 ק"מ וגובה של ק"מ. כשנוחתים על האי ונעים עליו, מבחינים שיש בו "כפלים" קסומים שמסתירים מרחבים גדולים יותר שיכולים להגיע לעשרות ק"מ (בכל הכיוונים - גם "פנימה" לתוך האי).

2.2.2. יחידות משנה -

כאמור, בתוך האי יש מאות רבות של "כפלים" שבהם יש תאי שטח בגדלים שונים כולם עשויים מחומר דומה לאי (ראה מיד). חלק מהם מקורים (מעין "מערות") וחלק פתוחים.

מסביב לאי הרקיע יש כמה מאות איי לוויין קטנים בקוטר של כמה עשרות עד מאות מטרים (אם כי גם בהם יש כפלים של מרחב מוסתר). איש אינו יודע את המספר המדויק.

2.3. טופוגרפיה:

מבחוץ הוא נראה כמישור שטוח. כל אחד מתאי השטח שנמצאים בתוך ה"כפלים" הוא מישורי. רוב הזמן האי נמצא בגובה של 7 ק"מ מעל פני הים (כמו שכבר ציינתי בעבר, מכיוון שזהו עולם שונה מעולמינו גם מבנה האטמוספרה שלו שונה. הלחץ האטמוספרי בגובה זה שווה בערך ללחץ בגובה 1000 מטר על עולמינו, כך שלמעשה אין הבדל גדול מבחינת התחושה בן אנוש או יצורים חיים אחרים עם ביולוגיה דומה). כמובן שהגובה יכול להשתנות.

2.4. גיאולוגיה -

כללי - האי עשוי מחומר שאינו מוכר בעולמינו. דרי הרקיע שעל האי הזה גם אינם יודעים להגדירו בוודאות (מבחינתם זוהי אדמה, וממש כשם שאנשים רגילים לא תמיד תוהים על מהות האדמה, כך גם הם). כשנוגעים בו בקצות האצבעות הוא דומה למשהו אוורירי ורך אבל כשדורכים עליו נראה שהוא מתייצב מתחת לכפות הרגלים ודומה בתחושתו לאדמה. מים עוברים דרכו, אבל לא נוזלים אחרים. אפשר לשתול בו צמחים שמרגע שתילתם אינם זקוקים למים או תזונה. ברגע שקורעים פיסה ממנו היא הופכת למים שנוזלים בחזרה אל האי (גם אם עומדים בשוליו ומנסים לשפוך את המים אל מחוץ לתחומי האי, באורח פלא הם פשוט נוזלים אל גוף האי, גם אם מדובר בתנועה כנגד כיוון כוח המשיכה).

מינרלים ומחצבים - בתוך האי יש מגוון של מתכות ומחצבים שונים ברמת זיקוק טהורה שלרובם יש תוכנות קסומות שמעבר למחצבים הרגילים של עולמינו (קלים יותר, חזקים יותר וכד'). הם לא קיימים בצורה שהמוכרת לנו ולכן אין "מכרות" - בתוך האי מופיעים מידי פעם נימים דקים של מחצבים (המזכירים בצורתם נימי דם). כאמור הם מופיעים ברמת טוהר שאינה מצריכה שום עיבוד ראשוני (מה שנקרא - "ישר לנפח...").

2.5. הידרולוגיה - מכיוון שהאי מרחף מעל גובה העננים הוא לא חשוף משקעים. באי יש מספר ברכות מים שנובעות ממקור קסום כלשהו.

2.6. אקלים - מחוץ לאי האקלים משתנה בהתאם למיקום הגיאוגרפי בעולם (רוב הזמן כשהוא בגובה 7 ק"מ יש סביבו רוחות עזות וקור של מינוס עשרות מעלות). על פני האי ובתוך האזורים המוסתרים ב"כפלים" של האי, האקלים הוא דומה לאביב ים תיכוני במשך כל השנה.

2.7. צמחייה - על פני האי אין צמחים מלבד צמח ה"טאלון" שנראה כמו מחוש שיוצא מהקרקע ועליו פקעת עגולה בצבע לבן והידוע בערכו התזונתי הרב ובטפלות טעמו. יש כמה גנים בכפלי האי, שמטופחים על ידי דרי הרקיע ובהם מגוון צמחים מאזורים שונים בעולם.

2.8. פאונה - על פני האי אין יצורים חיים מלבד דרי הרקיע. מידי פעם מגיעים אליו שוכני רקיע אחרים או יצורים שגרים על פסגות גבוהות שהאי עובר לידן - רמכי רוח, גריפונים, מנטיקורות, יסודני אוויר מסוגים שונים, דרקונים, ענקי רקיע ועוד (כמו שאפשר להבין אין הרבה יצורים שהם פוגשים, אבל המעטים שכן הם מאוד חזקים ועלולים להיות מאוד מסוכנים).

3. אוכלוסייה ותרבות

3.1. מספר וחלוקה לגזעים וסוגים -

יש גזע תבוני אחד על האי - 306 דרי הרקיע (שהוא תת גזע אלפי). לדרי רקיע יש את כל המאפיינים של אלפים, בהבדל אחד - צבע עורם שחור (ואני חזור שוב - אלה לא האלפים האפלים של מו"ד הקלאסי. אני גם מזכיר אלמנט אחד ייחודי לעולמי - יש להם 4 אצבעות כמו לכל האלפים אצלי).

3.2. כלכלה -

3.2.1. כללי - לדרי הרקיע יש צרכים מעטים - פיסיולוגית, מערכת העיכול שלהם יעילה פי כמה מאות מזה של יצורים אחרים ולכן הם זקוקים לכמות מזערית של מזון ומים להתקיים, ותרבותית, הם רגילים לחיות בצנעה. בשל המבנה החברתי (ראה לעיל) אין להם כסף, ואת כל מה שהם צריכים הם מכינים בעצמם או אחד לשני (יש להם תפיסה חזקה של יצירת ונתינת מתנות זה לזה) או מקבלים מהמסחר החיצוני.

3.2.2. מזון - תושבי האי, כמו כל בני מינם, ממעטים לאכול וניזונים מצמחי גנים קסומים הגדלים על האי, מעט ציד של עופות מגביהי עוף (שמשמש גם כספורט וגם כסוג של אימון בלחימה) ומזון שהם מקבלים ממסחר עם קהילות של יצורים תבוניים אחרים (בעיקר תבלינים ומשקאות אלכוהוליים).

3.2.3. מסחר - כאמור מתנהל מסחר עם יצורים תבוניים מחוץ לאי אחת לכמה שנים. במהלכו הם נותנים מחצבי רקיע ובתמורה מקבלים סחורות אחרות (בעיקר מזון ומוצרי תעשייה קלה - בדים, כלי נשק ועבודה, שריונות וכד'). שוב, בשל הצרכים המועטים שלהם, המסחר הזה מועט ונעשה על ידי מספר דרי רקיע בודדים מקרב הקהילה שמנוסים בכגון אלה.

3.2.4. מלאכה - אין "מלאכה ותעשייה" במובן המקובל בחברות אחרות. דרי הרקיע הם מאוד מוכשרים ביצירת חפצים שונים עם אלמנטים קסומים (בעיקר דברים טרוויאליים לצרכי יום יום - תכשיטים ובגדים משני צבעים, כלי אוכל בעלי צורה משתנה, סירים המחממים את האוכל בתוכם, בשמים בעלי ריח משתנה וכד'). כאמור את הרוב הם יוצרים בעצמם או מעניקים כמתנות אחד לשני.

3.2.5. תחבורה - התחבורה על האי מתבצעת ברגל או על גבי מרכבות קסומות, מרחפות נטולות גלגלים הרתומות לגריפונים (ראה לעיל) שיכולות לשאת 2-5 אנשים בגודל אדם (כמו מרכבות מלחמה מהעת העתיקה בעולמנו, רק ללא גלגלים).

3.2.6. אנרגיה - בשל האקלים הנוח בתוך חלקים גדולים מהאי אין להם כמעט צורך באנרגיה לחימום, ובשל ראיית הלילה שלהם, והשימוש הנפוץ באצמעי תאורה קסומים, אין להם צורך בתאורה. מכיוון שהם אוכלים כזית ומרבית האוכל שלהם (שממילא מורכב מצמחים) אינו מבושל אלא חי, כבוש, או מומלח אין להם גם צורך באנרגיה לבישול.

3.2.7. חיות עבודה - יש להקה של גריפונים שחייה על האי. בכל פעם שעולה הצורך, ה"דובר" (ראה לעיל) ניגש ללהקת הגריפונים ומשכנע כמה פרטים להירתם למשימה (בד"כ להירתם למרכבת רקיע).

3.3. חברה -

3.3.1. כללי - המבנה האנושי המקובל (יחידה גרעינית של משפחה - "אבא אימא ילדים..." ומעליה יחידות משפחתיות גדולות יותר וכד'), אינו קיים אצל דרי הרקיע. החברה שלהם היא מאין קומונה שיתופית במובן האוטופי של המילה (מה שאצלנו בני האדם ניסו לעשות אבל מעולם לא באמת הצליחו...) - מין חופשי, רכוש משותף וכד'.

3.3.2. יחידת גרעין - הדבר הקרוב ביותר למשפחה אצלם הוא מושג ה"הורה" וה"אח הבוגר"- לכל דר רקיע צעיר יש אלף בוגר שאחראי על גידולו וחינוכו (בחלק גדול מהמקרים זהו אחד ההורים הביולוגיים אולם לא בהכרח) עד הגיעו לבגרות. בד"כ לכל "הורה" כזה יש שניים שלושה "ילדים". הבוגרים ביניהם משמשים מאין "אחים בוגרים" לצעירים יותר.

3.3.3. ריבוד חברתי - יש שוויוניות כמעט מוחלטת בין האלפים (כאמור קומונה כמעט אוטופית...). ההיררכיה היחידה היא בין "הורים" לילדיהם לפני גיל בגרות, אולם גם היא לא נוקשה. יש כבוד רב ל"נושאי המשרות" (ראה לעיל) אולם גם כאן אין מדובר בהיררכיה שלטונית של ממש. יש גם איזו שהוא סוג של ריבוד לפי כישורים חברתיים ("המקובלים" וה"פחות מקובלים") אולם גם זה מאוד מוגבל יחסית.

3.3.4. ממשל וחוק -

זו קהילה דמוקרטית כמעט לחלוטין הפועלת לפי עקרונות מוסריים של טוב (חסד ורחמים, עזרה לאחר, אהבת הזולת, הימנעות מאלימות עד כמה שאפשר וכד') וכמעט נטולת בעלי תפקידים וסמכות (מכיוון שאין כמעט מגע עם העולם החיצון, אין צורך ב"שירות חוץ" וצבא מסודר. מכיוון שיש מעט מאוד סכסוכים, אין צורך בבתי משפט, מכיוון שאין "כלכלה אין צורך בגובי מס וגזברים....או חוקים כדי להסדיר את הכל.....).

למקרים קיצוניים יש כמה "נושאי משרה" שנבחרים אחת לתקופה באופן ספונטאני על ידי הקהילה (כשאחד מת, ברור לכולם באיזה שהוא אופן מי יירש אותו, לעולם אבל לעולם אין מחלוקות - תמיד ברור מי האלף המתאים והוא לוקח על עצמו את התפקיד). יש כמה כאלה -

3.3.4.1. הבורר (אר-ראמשאפ)- זה שמגיעים אליו כל הסכסוכים שלא מיושבים, מעטים ככל שיהיו, בד"כ אלף עם ידע משפטי רחב, אישיות ישרה ומעוררת אמון ויכולת פישור וגישור (כיום זהו פולראש הצרוב - מנהיג אחת משתי הקבוצות באי, ואביהן של פי ונאווי).

3.3.4.2. הנווט (אוק-קוהורלורהון) - אלף המסוגל לתקשר טלפתית עם האי ולכן מסוגל לבקש ממנו לשנות כיוון ולבקש עזרה ועצה (כיום זוהי תוליאז ה"מושלמת"- מנהיגת אחת הקבוצות באי).

3.3.4.3. המפקד (איל-לירשים) - האלף בעל כישורי ההנהגה הצבאיים הטובים ביותר. הוא נבחר רק בתקופות מלחמה.

3.3.4.4. הדובר (אמ-מאגראנאש) - אלף שמסוגל לדבר עם הגריפונים ולשכנע אותם להירתם למשימות שונות (כיום משמש בתפקיד ראטנוסוואמרין בן תוליאז).

3.3.4.5. השגריר (אנ-נאמראשאקאל) - אלף שמסוגל לשאת ולתת עם אנשי אזור מסוים ובעל קשרים שם. נושא התפקיד נבחר אד-הוק ומשתנה בהתאם לאזור איתו הם סוחרים (יש כמה אלפים בוגרים שהם בעלי קשרים במקומות שונים בעולם ומכירים את הלשונות המדוברות שם ולכן משמשים מידי פעם בתפקיד זה, הבולטים הם פולראש הבורר, תוליאז הנווטת ותוקילור הכחושה).

3.4. יחידות פוליטיות -

באופן מאוד לא טיפוסי, מזה כמה מאות שנים, הקהילה מחולקת לשתי קבוצות יריבות, שוות בגודלן שאינן מתערבבות זו אם זו - ראמשאפ אנ-נאם (Ramshaf an-nam ="אנשי הבורר") וקוהורלורהון אנ-נאם (Kuhurlorhun an-nam = "אנשי הנווטת"). אומנם אין שם מצב של מלחמת אחים (שהוא אסור על פי חוקיהם וזר לתרבותם), אבל יש פילוג ויריבות קשה בת מאות שנים.
שתי הקבוצות לא מזכירות את הקבוצה השנייה או את הסכסוך ומקורו (במידה רבה בגלל המבוכה העמוקה מכל העניין שהוא זר לגזע) וכך נוצר מאין טאבו והדחקה של כל העניין.

3.5. תרבות -

3.5.1. אוכל - בעיקר מזון צמחוני (פירות שורשים וירקות), שנאכל חי, כבוש או ממולח או לאחר אידוי או צלייה מהירים. לעיתים נדירות אוכלים חלבונים מהצומח - בעיקר ביצים ומעט מאוד בשר. האוכל מתובל מאוד בעדינות אבל במגוון עצום (תוצאה של הגישה לכל סוגי התבלינים בעולם). המשקאות האהובים על דרי הרקיע הם ליקרים של פירות ויין ענבים, אותם הם מעדיפים לקנות מאשר לייצר.

3.5.2. שפה -
שפת אימם היא אלפית של דרי רקיע - אחת מ- 4 הלהגים האלפיים שונים. כמו שאר הלהגים גם זה של דרי הרקיע הוא טונאלי מוחלט - יש אוצר מילים מאוד גדול ודרך הגיית המילים והמשפט קובעת את משמעותם המדויקת (הזמן, הנטייה, הגוף, תפקיד המילה במשפט - כולם נקבעים על פי הגובה והטון בו נהגית המילה). כמובן שחלק מהצלילים הם מעבר לטווח השמיעה/הגייה של בני אדם. אין "כתב" במובן האנושי - האלפים יותר מציירים מאשר כותבים. כל אלף מצייר אחרת את דבריו, ויש להם יכולת על טבעית כלשהי להבין את הכתוב, למרות שהוני מטקסט אחד למשנהו.

שפה נפוצה אחרת בקרבם היא הלהג האלפי החמישי (שמכונה לעתים אלפית של בני אדם) - להג שהופשטו ממנו כל העיצורים והתנועות שפיהם של בני אדם לא יכול להפיק ואוזניהם לא יכולים לשמוע. הכתב שלו הוא עיצורי אלפאביתי קבוע (בניגוד לכתב האלפי הציורי המשתנה). זו שפה מאוד מעודנת ומאוד מדויקת ועשירה שפותחה על ידי אלפים ובני אדם משכילים לצורך תקשורת כתובה.

מכיוון שהיא מלאכותית, היא מאוד מדויקת, לוגית, סדורה וגמישה. בחלקים רבים של העולם היא משמשת כ"לינגווה פרנקה" של המשכילים, כמו האכדית במזרח הקדום, הסינית המנדרינית בסין הקיסרית, הלטינית באירופה של ימי הביניים והאנגלית בימינו (גם אלה שאינם אלפים - פעמים רבות בני אדם מלאומים שונים או אפילו גמדים וגזעים אחרים משתמשים בה כשפת תקשורת).
בנוסף לאלה דרי האי נודדים רבות בעולם וחשופים לאין ספור שפות אחרות. מכיוון שהם מאוד משכילים ושוחרי ידע, רבים מהם יודעים כמה שפות נוספות (פי ונאווי למשל יודעות גם להג סאטארי ואיתו הם תקשרו עם בני החבורה. פי יודעת גם נומית צפונית ולהג לורקי - אחת מהשפות של בני אדם בצפון הרחוק).

באופן מפתיע (או שלא), אין על האי כמעט דרי רקיע שיודעים את הלהגים האלפיים האחרים.

3.5.3. לבוש - לרוב יחפים (הם רוב הזמן על הקרקע הרכה של האי ולכן אן צורך בנעליים), לבושים טוניקות ושמלות פשוטות צמודות בצבע אחיד מבד דק (פשתן או משי). במסעות מחוץ לאי הם גם לבושים בגלימות פרווה או צמר עבות ומגפיים תואמים - הכל בהתאם לסביבה ולאקלים.

3.5.4. אומנות פלסטית וארכיטקטורה- רוב האומנות הפלאסטית מתמקדת במעין קאליגרפיה - ביטוי גראפי למוסיקה ומילים (שוב בשל חשיבות השפה). אין כמעט פיסול. אין ארכיטקטורה - דרי הרקיע גרים בתוך "תאים" שהם "כפלים" של מרחב על גבי האי.

3.5.5. שירה וספרות - כמו שאר האלפים גם דרי הרקיע מחשיבים את השפה, המוסיקה (שהן היינו הך אצלם) והאומנויות הקשורות אליה (שירה, סיפורת, נגינה, ריקוד, תיאטרון) כאומנויות עילאיות. המוסיקה האלפית היא מגוונת ומורכבת, יש בה אין ספור סולמות ומבנים והיא יכולה להישמע מאוד צורמנית לאוזן האנושית, או שמימית ושלא מהעולם הזה.

3.5.6. דת וקסמים - הם מאוד לא דתיים (אין שום אמונה דתית). יש אצלם מטילי לחשים מכל הסוגים (קוסמים, מכשפים, בארדים, דרואידים וכד').

3.6. היסטוריה -

מכיוון שאין רישום של היסטוריה באי, לא ידוע מתי נוצרה הקהילה (מבחינתם הם היו כאן מאז ומעולם) או על אירועים מיוחדים לפני יותר מ-700 שנה (הגיל של האלפים המבוגרים ביותר באי).

כאמור, לפני מאות רבות של שנים נוצר קרע בקהילה שבעקבותיו נוצרו שתי הקבוצות.
לפני כ- 300 שנה קהילת האי (על שני חלקיה), הייתה מעורבת במלחמה קשה נגד מכשף, ענק רקיע, שבה נהרגו מרבית הבוגרים בין דרי הרקיע. כך נוצר מצב שרוב האוכלוסייה נמנית על אלה שנולדו לאחר הסכסוך, ולכן אינם מכירים מציאות אחרת ואינם יודעים מה מקורו (מקור הסכסוך היה אף קדום למלחמה, אבל זו רק הגבירה את האיבה, כשכל צד מאשים את השני בהשתמטות וניהול לא נכון של הלחימה).

יום חמישי, ינואר 25, 2007

חלק 69: נכנסים - פי ווילפריד

הם ראו שתי דמויות ישובות ליד מרכבת קרב חסרת גלגלים, שרחפה מעט מעל פני הקרקע (אם אפשר לקרוא לפני שטח של אי הרקיע קרקע), והייתה רתומה לגריפון. השניים נראו מופתעים לראותם, ולפני שהספיקו להגיב, אאורוס וזנה' נחתו לידם, ופרנג'ין נחת אף הוא וחזר לצורתו המקורית.

השניים היו גבר ואישה (והם שוחקו על ידי שני שחקנים חדשים שהצטרפו זה מכבר לקבוצה)-

היא הייתה דרת רקיע יפהפיה, צעירה מאוד (אם כי מבחינת שנים "אמיתיות" הייתה כלל הנראה מבוגרת מהחבורה). גובהה 164 ס"מ (גבוהה יחסית לבני מינה) משקלה כ- 46 ק"ג (ממומצא לאלפיות אבל רזה יחסית לגובה). צבע עורה שוקולד (יחסית בהיר) צבע עינייה שחור-סגול. שערה שחור ארוך דק (אם נטייה קלה לקרזול) אוזניים: עדינות ומחודדות מעט, שפתיים דקות, אף בולט במקצת, עיניים גדולות, לחיים שקועות, גבות דקות. מבנה כתפיים צרות, חזה דק וזקוף, ידיים עדינות, אצבעות דקות.

היא הייתה יחפה ולבשה שמלה פשוטה ממשי בגיזרה צמודה וגבוהה בצבע טורקיז. בד השמלה היה דק, והיא כללה פיתוחים עדינים מורכבים ביותר של חיות (חלקן רגילות וחלקן קסומות - כמו גריפונים וחד-קרן). מעל השמלה עטתה גלימה פשוטה דקיקה ירוקה מבד לא מוכר. השער היה מעוטר בפרח לילך לבן. על צוארה הענוג הייתה שרשרת, על זרועה צמיד מתגלגל לאורך כל היד עשוי משריג של צמח כלשהו (בצבע טורקיז). היא הייתה מאופרת קלות - סומק קל בלחיים, עניים מאופרות קלות בסגול, שפתון עדין המעבה את השפתיים.

הוא היה ננס צעיר (שוב, ביחס לבני גזעו כמובן). גובהו 93 ס"מ, משקל 19 ק"ג, שיער חום, פאות לחיים חומות, אף נשרי, עיניים שחורות, אוזניים קצת בולטות ומחודדות. רזה אך נראה במצב גופני טוב. בעל זרועות חסונות. ידיים ואצבעות מחוספסות, של אדם שעבד שנים רבות בעבודות כפיים מכל מיני סוגים.

הוא היה לבוש בחליפת בגדי עור חומים וירוקים (חולצה, מכנסיים ועמיל קצר) שנראו מאוד נוחים ופרקטיים, מאוד מרופטים ומהוהים ומלאי טלאים, אך במצב מצוין (ואם אתם תוהים למה ההבדל בפירוט הלבוש בין שתי הדמויות - זה הכל עניין של מה השחקנים נתנו לי....).

בני החבורה הציגו את עצמם בשמותיהם כאשר אורוס לא מבזבז שנייה ומתחיל מיד לעשות עיניי לדרת הרקיע, ז'נה כמובן אומר משהו בנוסח "שלום, אני ז'נה!" ואז לפני שהספיקו להגיב - "תגידו, ראיתם במקרה תיק שנראה...." ורק פרנג'ין מציג עצמו ללא שום תוספות. שני האחרים הציגו עצמם כפיהג'יוהנה (בקיצור פי) ווילפריד (בקיצור ויל).

לפני שהספיקו להעמיק את ההכרות, הופיעה משום מקום דרת הרקיע שראו ממרחק. כעת יכלו להבחין בתווי פניה - הם היו יפים, ועיניה היו סגולות ורצדה בהם אש שובבה. היא הציגה את עצמה כנאהווילרהאן (להלן נאווי), אחותה הגדולה של פי. ומיד כשראתה את מצבו של אאורוס (שהיה עדיין חובש וחבול מפצעי הגולם), הציעה לו עזרה. פרנג'ין שאל אותה אם היא מסוגלת להטיל את המגילה שברשותם והיא השיבה בחיוב. פרנג'ין נתן לה את המגילה, היא הטילה אותה על הפאלאדין, ופצעיו התאחו ונרפאו מיד. הוא ירד על ברכיו ונשק לידה, ומעתה כל הזמן חיזר אחריה.

נאווי לא התרגשה ותפסה מיד פיקוד על המצב - היא אמרה להם שהם בסיור שגרתי ושהם חייבים לפגוש את אביה פולראש. הם לא התנגדו. אאורוס עלה שוב על "מהיר" (שהחליף מבטים מאיימם עם הגריפון, בנוסח - "בוא נראה אם אתה גבר, בוא, נראה אותך בוא...."), פי, וילפריד נאוילרן, ז'נה ופרנג'ין עלו על המרכבה המרחפת (היא הייתה מיועדת לארבעה אנשים בגודל אנושי, כך שהכילה את שתי דרות הרקיע הצנומות ואת הננס המונג וההוביט בקלות). הקבוצה התרוממה והחלה עפה לכיוון צפון. כשבדרך פרנג'ין מספר להם על מטרת בואם -

הוא סיפר בקצרה על המצפה (או לפחות את מה שהם יודעים על המצפה ומה שאירע לו) - איך במשך זמן רב שימש כמגן מפני איומים שבאו מהשמיים, ואיך לפני תקופה מסויימת משהו תקף את המצפה והרג באחת את כל יושביו, שהיו דרי-אדמה (אחד מתת הגזעי של ה"אלפים"). הוא המשיך לספר כי לפני כ-25 שנה, הגיע כוכב שביט, התנפץ אל תוך הגונגל, פגע במצפה עצמו (כלומר ביסודנים שהרכיבו אותו), ושיבש עוד יותר את פעולתו. בדרך, אותו כוכב שביט פצע קשות את הג'ונגל ואדונו, ויצר בו ביצה/אגם מעוותים שהתפשטו והחלו מעכלים את הג'ונגל ומאיימים להתפשט אל מעבר לו.

הוא המשיך ותיאר כיצד בני החבורה התחייבו בפני יסודני המצפה לתקן את כל הנזקים שנעשו להם ולג'ונגל, לטהר אותו וליישבו וכי כעת, לאחר שסיימו את מרבית המשימות הכרוכות בכך, הם מחפשים אחרי מי שיסכים ליישב שוב את המצפה (כמובן שכל הזמן ז'נה הפריע לפרנג'ין באומרו משהו בנוסח "כן אבל אתה שוכח את הדבר הכי חשוב - התיק שלי היה...." - כל פעם בהקשר לאירוע אחר...).

נאווילראן ופי אמרו להם כי הם צריכים לדבר עם אביה הבורר, ואולי הוא יוכל לעזור. וילפריד אמר כי הוא חושב שהם צריכים להיזהר ולא ליישב את המצפה. הוא הציג פרשנות שונה לחלוטין מזו של החבורה למידע שסיפרו - לדעתו, ייתכן מאוד כי יושבי המצפה היו מרושעים וביצעו חטאים ומעשים נוראים. התקפות עליהם היו למעשה עונש מוצדק ונורא מהשמיים. לדבריו, יש לשקול היטב, אם צריך באמת לשקם את המצפה וליישבו, שמא שוב תבוא על העולם מכה נוראה מהשמיים....

"מהיר" (שכל הזמן ריחף בצמוד למרכבה, ולו רק כדי להראות לגריפון שהוא לא פוחד, וכדי לאפשר לאאורוס שלא להתרחק יתר על המידה מהבחורות...), שלל לחלוטין את הפרשנות של וילפריד. הוא טען בתוקף כי הוא ובני מינו קשורים למצפה ולעבודת שוכניו מאז ומעולם, וכי הוא מתחייב שלא רק שלא מדובר במעשים מרושעים, אלא להפך במעשים שכולם טובים וטהורים (כמובן העובדה שסירב לחסוף את כל המידע שלו בתואנה, שמדבור במשהו סודי שאסור לו לדבר עליו, רק הגבירה את חשדו של וילפריד וחזקה את דעתו שפרשנותו היא הנכונה).

אאורוס סמך לחלוטין על דברי "מהיר" ואף הזכיר כי הוא חייב את חייו למצפה, וכי נאיל הטובה התמזגה עם יסודן האויר והוא לא מאמין שהיא הייתה מתמזגת עם ישות מרושעת. וילפריד אמר לו כי אולי יסודן האויר, רצה לרתום לרשותו אביר כמו אאורוס ולכן הסכים להחיותו. אולם אאורוס כבר היה עסוק בלהתחיל עם נאווי (שהעובדה שסירבה לו הייתה נס אלוהי בפני עצמו, ואולי הדבר הכי לא אמין מרשימת הדברים שוילפריד תיאר באוזניי במהלך ואחרי המפגש).

פרנג'ין התייעץ עם יוסי (יסודן האדמה במצפה איתו התמזג), וגם הוא שלל את התיאוריה, אם כי וילפריד ציין, שהוא חלק מהמצפה לכן אי אפשר לסמוך על דעתו.

דעתו של ז'נה היתה מורכבת - ברגע הראשון הוא קיבל את הרעיון של וילפריד בלהט - הוא אמר לחבורה - "אתם רואים, אמרתי לכם, כל זה שטויות במיץ עגבניות, יאללה בוא נעזוב הכל ונחפש א התיק שלי..." והמשיך לפתח את הרעיון בעוצמה רבה, עד לרגע שהבין שוילפריד לא מתכוון שהם ינטשו את משימת יישוב המצפה ויחפשו את התיק שלו. אז הוא התחיל תומך בגרסת ידידו פרנג'ין ("טוב, בסדר, זו באמת משימה חשובה ליישב את המצפה, אז בואו נגמור את זה כדי שנוכל להתפנות למה שאפילו עוד יותר חשוב....").

וילפריד לא השתכנע לגמרי, אך היה זה ז'נה שמצא את ההוכחה הניצחת וחתם את הויכוח- "במצפה פגשנו רוח של אחת מדרותיו והיא עזרה לי בחיפושים אחר התיק, והאמת שאם היינו מיד הולכים לאן שאמרה אולי היינו מוצאים אותו (וכשאמר זאת, נתן מבטים כועסים לעבר אאורוס), אני לא מאמין שמשהי שעזרה לי למצוא את התיק, היא משהי מרושעת....." גם על זה לוילפריד היה מה להגיד, אבל במקרה הזה לא היה מי שישמע.....בכך תם הויכוח (כשז'נה פונה לאאורוס ופרנג'ין ואומר להם - "אתם רואים, כשמדברים בהגיון אז אפשר לשכנע את הצד השני, זאת הבעיה איתכם שאתם כל הזמן משמיעים טענות מופרכות....").

לאחר מסע אווירי קצר הגיע החבורה ליעדה - מגוריו של פולראש, אביהן של פי ונאוי.

יום רביעי, ינואר 24, 2007

חלק 68: שינויים, פרידות ועננים

אנחנו מתקרבים למשחקים שרצים בימינו אלה (עד עכשיו תוארו בערך 30 המפגשים הראשונים וכרגע אנחנו נמצאים במפגש 39). בשלב זה של המשחק התרחש שינוי גדול במבנה הקבוצה. מסיבות שונות ומשונות שאינן קשורות למשחק עצמו, השחקנים ששיחקו את אאורוס, גונדולדן, בראדור ופלגטון עזבו. נותרו פרנג'ין וז'נה והצטרפו לחבורה שני שחקנים נוספים שישקחו את וילפריד ופג'יונה (אותם תכירו בקרוב מאוד). תוך מספר קטן של מפגשים וילפריד יעזוב גם הוא ויצטרפו שחקנים נוספים. בקיצור - שינויים.

במפגשים שאני עומד לתאר עכשיו, רק השחקנים של ז'נה ופרנג'ין השתתפו - יחד עם שני השחקנים הנוספים (של וילפריד ופג'יונה), כאשר אני שיחקתי את אאורוס לזמן קצר מאוד. כמו שתראו מיד המפגש התחיל בפרידה של כמה מהדמויות ששוחקו על ידי השחקנים שעזבו -

לאחר טיהור עץ החיים התמידית והצתת אש החיים בתוכו הפיקסים חזרו לשכון בג'ונגל (או כמו שז'נה אמר - "אתה מתכוון לשרוץ, אני פשוט לא מאמין?!, עד שנפטרנו מהיצורים המעצבנים האלה, אנחנו מתאמצים להחזיר אותם, וזה לא שהכל בסדר, וכבר מצאנו את התיק שלי, ויש לנו שפע של זמן או משהו........").

החבורה התמקמה ליד העץ והתאוששה מהקרב עם העקרב הענק. כעבור כמה ימים, הגמדים (כל ה-20, גם אלה ששרתו בזמנו את שד האש) באו לחבורה להיפרד ולעשות כמה ג'ובות אחרונות - הם אמרו לחבורה כי החליטו שצברו מספיק עושר ותהילה וכעת בכוונתם לחזור לעיר הולדתם בהרי נהארהן, הרחק בצפון מערב (מעבר לערבה ולמדבר). הם ניסו למכור לחבורה חלק מהדברים שהם מצאו במצפה ונתנו להם בזמנו (כחלק מהסכם הרחמים של אאורוס לתת להם את כל הגרוטאות שהקבוצה לא הייתה צריכה...). כמובן שהם מאוד "נעלבו" מכך שהחבורה לא קנתה מהם כלום...אבל בסופו של דבר, כשהבינו שאין טעם, חזרו לחייך ערכו חינגה גדולה ונפרדו מהחבורה בחום.

רגע לפני שעזבו, גונדולן החליט שהוא מצטרף אליהם ונפרד מהחבורה. בשל הרקע המיוחד ואופי, גונד תמיד היה סוג של נטע זר בקרב החבורה, ולכן הצעד הזה לא הפתיע אף אחד. בני החבורה נפרדו ממנו בחום ואיחלו לו בהצלחה, וכשהוא התרחק והם הפסיקו לשמוע את צרחותיו של הגרזן, הם אפילו נשמו מעט לרווחה....

פלגטון הלך לבקר את אאולי, נימפת היער היפהפיה שלא הפסיק לדבר עליה מאז שובו. אם לומר את האמת, אף אחד לא ממש האמין לקיומה חוץ מאאורוס, שבשלב זה היה מוכן להאמין לקיומו של כל דבר, כל עוד הוא נקבה עם תווים אנושיים, אבל באופן אירוני (או לא אירוני). אאורוס היה היחיד מבני החבורה, שפלגטון לא היה מוכן שיתקרב אל אאולי, כך שלשאר החבורה היא נותרה בגדר סיפור מקסים שסיפר הסייר, לאחר שחזר משהייה בת שנה עם ה"קופים" (או כמו שז'נה שאל אותו, כבר באחד המפגשים הקודמים - "תגיד, מה עושים הקופים כשהם מרגישים בודדים, או כשקר להם?...." - ולמזלי, רגע לפני ששאר השחקנים התחילו לחגוג, אני התחלתי לדפוק על הראש ולצעוק -"תמונות רעות! תמונות רעות! צאו מהראש תמונות רעות!" וכשראיתי שזה לא משתיק אותם, מיד הבאתי מפלצת - אז הם הפסיקו - או במילים אחרות, מי אמר שלמשחק בשיטת מו"ד, אין יתרונות "רול-פליים" מובהקים?).

בראדור התמקם ליד העץ והכין תכשירים (כי בשלב זה היו לו רק 286 חומצות, ו-127 פצצות תבערה, אחרי שהחבורה בזבזה לו לפחות 8.... - ולכן הוא היה חייב לשקם את המלאי היקר, שחבורת ה-@#$% הבזבזנים גנבו לו, כדי לעשות דברים חסרי ערך כמו להציל את הפיקסים ה-@#$% או להרוג טרולים ושאר פעילויות שערוריתיות וחסרות ערך כגון אלה, שכל ילד יודע שאסור לבזבז עליהן דברים יקרים כמו חומצות במיוחד שהמלאי כל כך קטן......).

בעוד החבורה "שוברת את הראש" כיצד ליישב את המצפה, וכמו פעמים רבות בעבר, הישועה הגיעה מהשמיים - פרנג'ין, שמזה זמן רב ביקש מהציפורים לעקוב אחר תנועות לא שגרתיות בשמיים, שמע מהן, כי אי רקיע ועליו גזע שמכונה דרי רקיע (כינוי לאחד מתת הגזעים של האלפים) מתקרב לאזור (הם שמעו עליהם לפני זמן רב - עוד כשנלחמו בשאשא וחיפשו כסף רקיע, וכבר בעת מתן המשימה של יישוב המצפה, פרנג'ין סימן אותם כאחת האפשרויות לביצוע המשימה, וזו הייתה אחת הסיבות שהוא ביקש מהציפורים לתצפת על דברים שבאים מהשמיים, כלומר זה והפחד הלא ברור מפני מפלצות מעופפות כמו נגיד למשל....מאנטיקורות, שאני פשוט לא מבין, מה גרם להם לחשוש מפניהן - הרי זה לא שיש לי איזו אובססיביות עם המפלצת הזאת או משהו, אני סתם אוהב אותה......).

כאשר הציפורים דיווחו כי אי הרקיע מעליהם, אאורוס זימן את "מהיר" והושיב מאחוריו את ז'נה. פרנג'ין הפך לעיט גדול ויחדה הם המריאו לשמיים (אני מזכיר, כי אאורוס עדיין היה פצוע מפגיעתו של הגולם, והוא קיווה כי באי הרקיע יימצא מטיל לחשים שיוכל לרפא אותו, או לכל הפחות לקרוא את המגילה של אוטארפור - אחת מאלה שמצאו במאורת הדרקון, שתוכל לעשות כן). ערב קודם לכן פרנג'ין קיבל את אחת מתחושותיו המוזרות - הפעם הוא הרגיש כי אחד המפתחות למשימה נמצאות במקום מאוד קרוב אי הרקיע, שאף דר רקיע לו דרך בו למעלה מחמש מאות שנה.

בהתקרבם לאי הרקיע (שממש כמו האי של רמכי הרוח נראה כמו ענן) הם ראו שתי דמויות מתחבקות ומתנשקות, הם היו רחוקים ולא הצליחו להבחין בפרטים (חוץ מקיה, שבזכות חדות רייתה המדהימה, הייתה יכולה לתאר את תווי הפנים של דבורה שריחפה ליד הכתף של אחד מהם, אבל היא התעניינה יותר בדבורה ולכן לא הסתכלה על פרטים אצל האחרים....).

הם נראו כמו זכר ונקבה שנמנו על גזע דמויי אנוש, יפים, ענוגים (כמעט מלאכיים), עם אזונים מלוכסנות, שיער עדין ודק כמו קורי עכביש בצבעים לא טבעיים....(ואז ז'נה קטע אותי ואמר - "אז תגיד אלפים, למה אתה מסתבך...") - בקיצור למה להסתבך, אלפים.

צבע עורם היה שחור, וכמו שחזרתי והדגשתי בפני החבורה - לא! לא מדובר באלפים השחורים של העולמות של מו"ד, מדובר בגזע שמזכיר את האלפים הטולקינים, שיש להם פשוט צבע עור שחור. ואני מזכיר בפעם האלף שהעולם שלי הוא שונה במהרבה בחינות מעולם המו"ד הסטנדרטי, וזה אחד מהם( בכלל הגזעים בעולם שלי שונים בהרבה דברים אצלי - בעולם המקורי, זה שכתוב אצלי באין ספור קבצים ואוגדנים, אין הוביטים בכלל וגם לא אלפים במובן המו"די הרגיל, אבל אני לא אוהב למנוע משחקנים לשחק מה שהם רוצים אז כמו שאתם רואים, יש בחבורה הוביט ובקרוב יהיו גם ננס ואלפית....אבל על זה אולי בפעם אחרת).

האלפית (להלן דרת הרקיע) הייתה בגובה 1.55, ונראתה שרירית וחטובה (יחסית לדרי רקיע כמובן). בגלל המרחק והתנוחה, לא ניתן היה לראות את פניה רק ששערה ארוך וגולש בצבע כחול עמוק (והם ידעו שלא מדובר בצביעה....). היא לבשה שריון שרשראות מרהיב, עשוי מתכת כסופה מסוג לא ידוע, שהבליט את חמוקיה. הטבעות שהרכיבו את השרשראות היו מעשה מלאכת אומן, ויצרו תבניות גיאומטריות מרהיבות והן היו משובצות אבנים יקרות. היא חגרה פלשון אימתני. ועל גבה הייתה קשת קצרה ואשפת חצים.

השני היה זכר, 1.62, אתלטי מאוד ושרירי (שוב ביחס לדר רקיע), שיערו היה אסוף בקוקו והגיע עד המתניים. צבעו היה שחור מוחלט (יותר שחור משחור). הוא לבש גלימה שמתחתיה ביצבץ שריון דומה מסוגו לזה של האלפית אם כי פשוט יותר ומעוטר פחות.

כאשר דמותם התבהרה לחבורה, הם היו עסוקים בגיפופים לוהטים, אולם לפני שבני החבורה הצליחו להתקרב כדי להבחין בפרטים נוספים, הם נפרדו זה מזו, והביטו אל החבורה במבט מהיר. הזכר עשה תנועה כלשהי ושניהם נלעמו מעין.

החבורה המשיכה להתקרב והחלה לנוע במעגלים כדי לחפש אחר שתי הדמויות אולם לשווא. לאחר כמה דקות של חיפושים הם ראו....

יום שלישי, ינואר 23, 2007

חלק 67: מהם החיים בלי קצת פודינג

בני החבורה המשיכו במסע כשהם נושאים את פרגנ'ין ובראדור על כתפיהם. השניים התאוששו תוך כמה דקות וכעבור שעה קלה חזרו לפעילות רגילה. לאחר יום, החבורה יצאה מתא השטח. הם נפרדו מהעץ חי והתקדמו למקום שפלגטון הוביל אליו. כשהגיעו למרחק מה מהמקום פלגטון ופרנג'ין התקרבו אליו בחשאי כדי לסייר ולתצפת.

לרוע מזלם היצור שהיה שם היה חד עין במיוחד. הוא אומנם לא ראה את ז'נה, אבל הסייר לא היה מספיק חבוי כדי לחמוק מעיניו. לפני שהספיקו לשים לב הם הותקפו בידי יצור מוזר למראה.

הוא היה קטן (בגובה של פרנג'ין), ונראה כמו אדם ישיש מצומק ומגויד כמעט במצב של תת רעב. פרצופו היה מקומט ומעוות משנאה ועליו אניצי שיער לבן. עיניו בולטות ופוזלות ואדומות מזעם. פיו היה מלא שיניים רקובות, הוא לא היה לבוש דבר מלבד אזור חלציים מטונף. למרות מראו הקטן והמצומק הוא היה נמרץ ונע במהירות מפתיעה. בשתי ידיו אחז נשק מוזר - מוט עץ ארוך ובקצהו להב ארוך ומשונן שהזכיר מסור. (הוא נראה גדול מידי מכדי שיצור בגודלו יוכל להניפו כראוי ובכל זאת הוא הניף אותו במהירות וקלות וכפי שיסתבר מיד בקטלניות מדהימה).

היצור הביט בהם בעינוו הבולטות מלאות הטירוף, פיו החל מעלה קצף והוא הסתער עליהם בחמת זעם רצחנית תוך שהוא צורח בקול צרוד - "נשמות! נשמות!" ברגע הראשון פלגטון נחר נחרת זלזול, שלף את חרבותיו ונערך להילחם ביצור. אולם אז היצור הגיע אליו והוציא לו את כל הזלזול, כשהיכה בו במסור הענק שלו ופצע אותו קשה, כמעט קוטע לו יד. פלגטון השתתק אך לא נרתע. הוא ניסה להכות ביצור, אולם הוא היה מהיר וזריז וחמק מרוב מכותיו. כאשר כן הצליח לפגוע בו, חרבותיו החדות בקושי הצליחו לעבוד את עורו המגויד של היצור שהיה קשה כמתכת. ז'נה תקף את היצור מצדו השני בפגיונו אולם גם הוא בקושי פגע וכשכן פגע לא הסב לו נזק רב.

לאחר כמה דקות של קרב, היצור בקושי נפצע בעוד ז'נה ופלגטון נפגעו קשה. מה שחמור יותר הייתה המגמה - היצור פגע בהם באופן שיטתי במסורו בעוד שהם בקושי הצליחו לפגוע בו וגם כשכן, פצעו אותו קל בלבד. באותו רגע הם החלו שומעים קולות דומים לשלו וראו 4 יצורים זהים לו מתקרבים אליו, כולם צורחים כמוהו - "נשמות! נשמות!".

ז'נה ופלגטון הביטו זה בזה, אחזו בנשקיהם, נשמו עמוק, אזרו אומץ ו...החלו לרוץ כמו מטורפים לעבר החבורה, כשהיצורים המוזרים דולקים בעקבותיהם. בתחילה המרדף היה צמוד, שכן היצורים נעו באותה מהירות כמו ז'נה. בשלב מסוים פלגטון לקח את ההוביט על כתפיו והחל נע מהר יותר. בשנה בה בילה עם הקופים הוא למד לנוע מהר יותר מרוב בני האדם (ועוד יותר מהר בסביבה מיוערת), וכך תוך זמן קצר הם הגיעו לחבורה כשהיצורים במרחק מה מאחוריהם.
מתנשמים ומתנשפים הם סיפרו לחבורה מה קרה (וכשסיימו לספר מה ורדף אחריהם הגרזן של גונד צועק לו - "אוי יו יוי, איזה פחד 5 יצורים קטנים וזקנים עם מסורים רודפים אחרינו, או אני רועד - כוסיות!! כולם כוסיות! חשבתי, אולי הסייר יחיה שנה עם הקופים, אולי יפסיק להיות כוסית ויתחיל היות גבר! אבל לא! כולם כוסיות!!!).

החבורה הספיקה לעשות כמה הכנות קצרות - אאורוס זימן את סוסו ודרך את קשתו. פרנג'ין זימן היפוגריפים. ז'נה הטיל על עצמו לחש הגנה והסתתר מוכן לירות חצים. בראדור הפך לאיש מכונף והמריא לאויר, מטיל על עצמו לחשי הגנה. פלגטון התרפא מעט ונערך שוב ללחימה וגונד התיצב לידו.

כשהופיעו חמשת היצורים המוזרים והסתערו עליהם בחמת זעם החבורה תקפה ללא היסוס - היצור הקטן ראשון וכמה מטרים אחריו ארבעת אחיו. בראדור נעמד מעל הארבעה באויר ואש בוערת יצאה מבין אצבעותיו, היא ניתחתה על הארבעה והרגה אותם באחת. היצור המוביל התעלם מחבריו ותקף את גונד. הוא הפיל אותו במכה אחת (ואני לא חושב שאני צריך לפרט מה הגרזן אמר על זה), ואז פצע קשה את פרנג'ין.

המונג הפצוע ריפא את הגמד והשיב לו מעט חיים, מספיק כדי לשתות שיקוי ולהתחזק עוד יותר. בינתיים פלגטון הסתער על היצור מאחור ופגע בו בחרבותיו פוצע אותו עוד. היצור פגע שוב בפרנג'ין ועילף אותו. גונד המאושש, קם, אחז בגרזן בשתי ידיו והיכה בחמת זעם את היצור, פוגע בו קשות. אאורוס וז'נה תרמו את חלקם ופצעו את היצור עוד בחציהם. בראדור שריחף מעל הטיל עליו כמה לחשים רבי עוצמה, אולם היצור עדיין עמד. היה זה בוגלאגו שבסופו של דבר הרגו - קוטל הדרקון הסתער עליו בחמת זעם, הפיל אותו והרג אותו בנשיכה חזקה ששיספה את צווארו.

החבורה שבה לעץ ותצפתה עליו. היא גילתה כי הוא זהה לעץ אש החיים התמידית שנהרס על ידי המכשפות. לאחר כמה שעות של תצפית, ז'נה הציע שאולי גם לו יש מנהרות המובילות בסתר אל בסיסו, חיפש ומצא אותן. המבנה הפנימי שגילה הי דומה אף הוא לעץ הישן שהושמד - מבסיסו היה פיר צר שהוביל אל חלל גדול במרכזו, בגובה כמה עשרות מטרים מעל פני הקרקע. ז'נה טיפס בחשאי לאורך הקיר והציץ אל החלל בעץ. היה שם עקרב ענק - גדול יותר מסוס אבירים ענק. בית העוקץ שבקצה זנבו היה גדול מראש אדם וחודו היה ארוך ועבה מחרב דו-ידנית.

החבורה המתינה יום ונערכה - פרנג'ין חיסן את עצמו, את פלגטון וז'נה מרעלים ויחד עם גונד הם עלו בפיר שבתוך העץ אל מערת העקרב (הגמד סירב לקבל לחש הגנה לאחר שהגרזן שלו צרח לו, שאם הוא מקבל לחש כמו כל הכוסיות האחרות ולא עומד בפני החרק הקטן כמו גמד, הוא פשוט לא יפגע בכלום- והוא כבר עשה תרגיל כזה לגונד בעבר, אז הגמד ידע שהוא מסוגל לכך.....). ברגע שהגיעו אל תוך החלל בו שהה העקרב, פלגטון וגונד הסתערו עליו בנשקיהם. באותו רגע כמתואם מראש, בראדור ואאורוס נכנסו מהפתח מחוץ לעץ מעופפים והצטרפו לקרב. לאחר מספר סיבובים (בהם פלגטון ניצל מארס העקרב בזכות לחשי ההגנה של פרנג'ין) חוסל העקרב.

החבורה ביתרה את גופת העקרב וסילקה אותו מהעץ. לפי הוראותיה של אאולי, פלגטון הציב במרכז החלל הגדול שבעץ, קערה שהכין מבעוד מועד ומילא אותה מים קדושים. אחר כך לקח את הבקבוקון עם אש החים ופתח אותה מעל הקערה. הלהבה זינקה החוצה והחלה בוערת בועצמה רבה, כשהיא מרחפת כמה ס"מ מעל פני המים בקערה.

בעוד החבורה מוקסמת ממראה הלהבה המרחפת על המים (מלבד בראדור שחישב כמה שווה בקבוקון היהלום שבו היא הייתה), שמעה החבורה קול צפצפני גבוה מאחוריה - "תגידו, אולי יש לכם פודינג?....."

וכך, תמו שמונה המשימות, והחבורה התחילה להרגיש את הסוף, כאשר בשלב זה ברור כי הסוף של השהייה בג'ונגל נגמר גם הוא ואיתו פרק חשוב בחיי החבורה.

כעת נותר דבר אחד חשוב למצפה - למצוא מישהו שיישב אותו (וכמו שאמרתי כבר אלף פעם לבראדור - לא! הגמדים הזקנים, החמדנים והסנילים הם לא כאלה שיכולים ליישב את המצפה ולקחת על עצמם את האחריות לתפעל אותו, וגם לא הפיקיסים, וגם לא המונגים, ושרידי הסרעפצדים בפירוש לא באים בחשבון, וגם לא המנטיקורות........). לאחר מכן יוותר לחבורה רק להתייצב בפני אדון הג'ונגל ולהביס אותו במשחק החביב עליו.

יום שני, ינואר 22, 2007

חלק 66: זנב מכשפות

בלילה, במהלך המשמרת של ז'נה ופלגטון, בעוד הסייר מפליג בתיאוריה של אאולי, ושומע מההוביט עוד סיפורים על ההרפתקאות שלהם במהלך השנה בה חי עם הקופים, נשמע לפתע צחקוק מפתח הבית. פלגטון וז'נה הפנו את מבטיהם לשם וראו את השדון הקטן ממבוך הדבש, משרתן של המכשפות שאז בעבר, בזמן המלחמה, נתן להם נוגדים לרעל המכשפות בתמורה לשוקולד.

הוא ריחף באויר ליד הפתח, קרוב לתקרת המבנה, ולפני שהספיקו להגיב הוא הטיל לחש כלשהו, הביט בעיניו של פלגטון, צחקק ואמר לו -

"יש מישהו מאוד חשוב שמתקרב לכאן והוא עומד להיות מותקף על ידי תמסח. כדאי לך לרוץ לשם ולהצילו, מאוד כדאי לך..."

כמו אחוז כישוף (או יותר נכון לא כמו...אלא באמת...), פלגטון קם, שלף את חרבותיו ורץ במהירות אל מחוץ למבנה מתרחק לכיוון שאליו הצביע השדון.

ז'נה הצליח להעיר כמה מחבריו בבעיטות ולשלוף את קשתו. השדון ריחף קרוב לפתח וצחקק, הוא עשה עוד כמה תנועות בידיו ושילח אנרגיה כלשהי לפאלדאדין שרק החל מתעורר ועילף אותו באחת. החבורה החלה מתעוררת - גונד הרים את גרזנו, פרנג'ין זימן היפוגריף מאחורי היצור שתקף אותו, אך החטיא. בראדור קם, הטיל עליו לחשים רבי עוצמה, אחד אחרי השני הם נבלעו בשדה כוח שהיה סביבו ולא עשו שום נזק (כעת החבורה שמה לב כי הוא עטף בכמה שדות כוח מכל הכיוונים, וזו כנראה גם הסיבה לכך שההיפוגריף התקשה לפגוע בו). השדון הביט בפרנג'ין, עשה תנועה כלשהי בידו ואמר -

"איזה כיף שסילקתם את מה ששומר מלמעלה, עכשיו אני פשוט יכול לעוף פנימה והחוצה. הרבה יותר מהר ופחות מיגע, דרך אגב, יודע כמה שדונים צריך כדי להרוג מונג?"

וברגע שסיים, פרנג'ין החל מתפקע בצחוק מתגלגל וחסר שליטה, הוא אף נפל על הרצפה ופרכס מרוב צחוק, בקושי יכול לנשום. גונד ובוגלאגו הסתערו עליו, אולם, כל עוד היה באויר לא יכלו לעשות הרבה (גונד ניסה להשליך את גרזינו אך החטיא אותו כחוט השערה). בינתיים בראדור רץ לאאורוס והשקה אותו שיקוי ריפוי מחייה אותו מעט. ז'נה נעלם באחת מפינות החדר וירה מן המסתור, פגע אך לא הצליח לעשות נזק רב.

היצור נפנה אל גונד, אמר לו משהו בגמדית, וגם הוא קרס על הרצפה בפרכוסי צחוק בלתי נשלטים. ההיפוגריף המשיך לתקוף. הוא לא הצליח לחדור דרך שכבות ההגנה הרבות של השדון בכפותיו, אולם מקורו הצליח לפגוע ביצור החמקמק ולפצוע אותו. בינתיים אאורוס שוב היה בהכרה. האביר התרומם מעט, שילח שני חצים אל השדון ופגע באחד מהם. השדון לא נראה פגוע מאוד, אך נראה כי היה מופתע מעצם העובדה שנפגע כלל. הוא הפסיק לצחוק והחל צורח - "אז ככה אתם רוצים את זה, בכוח אתם רוצים למות, לאט וביסורים".

הוא מלמל כמה מילים ולפתע נעלם. ההיפוגריף המשיך לחבוט במקום בוא עמד קודם, דבר שגרם לחבורה לחשוד שהוא מריח אותו וכי השדון עדיין נמצא שם, בלתי נראה. אאורוס מיקד את מבטו, וחש באמצעות ראיית הפאלדין שלו את הילת הרוע של היצור שאכן נשאר באותה אזור, אולם החל נע לעבר היציאה חולף על פני ההיפוגריף. שניה לפני שיצא מחוץ לטווח הראייה שלו, האביר כיוון אליו חץ בודד, פגע בו והרגו.

בינתיים בחוץ, פלגטון המשיך לרוץ כמה דקות, אל תוך הביצות כאחוז שד (רק שבמקרה שלו זה ל היה"כ" - אלא בדיוק המצב...), כשלפתע, מתוך אחת השלוליות זינק אליו תמסח ענק. השניים נאבקו דקות ארוכות ולבסוף פלגטון חיסל אותו לא לפני שנפצע קשה מאוד. כשהתעורר מהלחש שהוטל עליו והיה מטושטש ומבולבל חזר לאחור. בדרך פגשו אותו חבריו שרצו לחפש אחריו. פרנג'ין ריפא אותו וכולם חזרו למבנה.

החבורה נשארה יום נוסף כדי לחבוש את פצעיה ואז התחילה במסע רגלי אל מחוץ לתא השטח/ביצה, הפעם מתוך מטרה לא לחזור אליו עוד. יעדם היה עץ גדול שאאולי סיפרה לפלגטון על מקומו, עץ שקיוו שיוכל להיות משכן חדש לאש החיים התמידית. במהלך המסע בביצות החבורה הותקפה בעוד כמה משוכניה - תמסחים וסרטני ענק.

התמסחים לא היוו בעיה מיוחדים אולם סרטני הענק התבררו כמסוכנים במיוחד, משום שהפרישו רעל מגע שהצליח לשתק את בראדור ופרנג'ין, לפני שהספיקו לפעול. אולם הלוחמים היכו ביצורים והרגו אותם במהרה (בין הגרזן של גונד, הזעם החייתי של פלגטון, מלתעותיו של בוגלאגו וחציהם של אאורוס וז'נה ,הם הפכו להיות יותר מסוכנים מרוב המפלצות באזור.... וזה לפני שאני מזכיר את לחשיו של בראדור, והקרקס המעופף של פרנג'ין...).

יום רביעי, ינואר 17, 2007

חלק 65: מלתעות, גרזינים וחומר נפץ

החבורה שהתה במשך כמה כמה חודשים בבית הישן בלב תא השטח, שכעת היה ביצה גדולה. מטרתה הייתה להשמיד את הגולם הענק שככל הנראה טמן בחובו את הדסקיות, שעליהם היה לשבור בשביל לשחרר את הישות ששמרה על תא השטח מפני חדירות אוויריות. בזמן הזה בראדור עמל על הכנת התכשיר האלכימי שהמציא - עיסה שדומה לפלסטלינה ובטיפול נכון מתפוצצת (מעין גרסא אלכימית לחומר נפץ פלאסטי). כמובן שהייתה לו כמות מוגבלת של חומרים ולאחר כמה חודשים הוא מיצא את המלאי ויצר כמה ק"ג מהחומר. במשך הזמן הזה ז'נה כתב כמה מגילות עבור פרנג'ין, והלוחמים השחיזו את חרבותיהם והמתינו.

במהלך התקופה הם הותקפו מספר פעמים על ידי תמסחי ענק שחוסלו בנשקי הלוחמים, ופעם אחת על ידי יצורים מוזרים, שנראו כמו אור צבעוני. הללו היו קטנים והפיקו מתוכם קרנים של אנרגיה לא ידועה ששאבה את כוח החיים של קורבנותיה. לא היה להם גוף ולכן נשקים פיזיים לא הועילו נגדם. אולם לחשיו של בראדור חיסלו אותם על נקלה.

בבוא היום החבורה התכוננה ללחימה. בראדור התחפש שוב לנלפיד באמצעות לחשי שינוי צורה ומיומנותו בתחפושות וירד בפיר. הוא ניגש אל הגולם, שלא זז והצמיד אליו את העיסה המתפוצצת וערך את ההכנות הדרושות. אחר כך נסוג לאחור. ברגע המוסכם פוצץ את החומר. רעש עז נשמע ופרנג'ין וגונד התקרבו לפתח הפיר. הגולם ספג נזק ניכר, אך עדיין עמד.

כשראה את פרנג'ין וגונד, הגולם התקדם לעברם, והמונג זימן כמה זאבי ענק שתקפו משני צדדיו. הם החלו לפגוע בו בשיטתיות. הגולם השיב מלחמה והרג אותם אחד אחרי השני, אולם פרנג'ין, מצויד במגילות שהכין עבורו ז'נה, המשיך לזמן עוד ועוד זאבים שכרסמו בגופו של הגולם, בינתיים ברדור הטיל לחשים שיצרו שכבת שומן דקה מחת לרגלי הגולם. הדבר גרם לא להחליק ונטרל חלק מיכולות הלחימה שלו. כשנראה היה שהוא מרוסק כולו ופגוע קשה, הסתער עליו גונד (שחוזק בעוד מועד על ידי פרנג'ין) עם גרזנו וריסק את רגליו במכה אחת. הגולם פשוט נחת על הרצפה באחת, כמו סלע כבד, כשעוד חלקים ניתזים ממנו, ושכב שם ללא תנועה.

גונד המשיך לנפץ אותו בשיטטיות ופורר את גופו, עד שמצא שם תיבת מתכת אטומה ועליה רונות שדמו לכמה מהרונות שהיו מקועקעות על גופו של הנלפיד. ז'נה לא הצליח לפתוח אוותה ואמר שהיא נמצאת מעבר ליכולתם לפריצה. גונד צעק - "מה לא יכולים לפתוח" (יחד עם הגרזן שצעק לו את זה ביחיד באוזן) ו.....- התיבה נפתחה...בתוך התיבה היו שלוש דסקיות דקיקות בקוטר עשרה ס"מ. הן היו עשויות מחומר לבן שהחבורה לא הכירה. הם יצאו מחוץ למבנה, עמדו תחת כיפת השמיים ושברו את הדסקיות.

בשנייה הראשונה השתרר שקט מוזר, הרוח לא נשבה, ומי הביצה שהקיפה אותם קפאו לחלוטין כמשטח חלק. ואז השמיים החלו מקדירים. מסביבם, במרחק של כמה ק"מ החלה נוצרת מערבולת אויר אימתנית. האויר הסתחרר מהר יותר ומהר יותר. באופן פלאי במקום שהם עמדו (שהיה בערך במרכז תא השטח), האויר לא נע כלל. לאחר כמה שניות הם חזו במערבולת אויר עצומה שהייתה כה מהירה עד כי נראה שיצרה קיר של ממש (היא הייתה סוערת וגדולה יותר אפילו מיסודן האויר במצפה). ואז בחליקיק שניה, המערבולת התרוממה, החלה מתנקזת לנקודה כל שהיא מעליהם, נשאבה לתוכה ונעלמה. בני החבורה עמדו כמה דקות המומים והסתכלו בשמים, לפתע החלו רואים ציפורים גדולות עפות מעליהם. כך ידעו שמשימתם הושלמה.

כעת נותרה עוד משימה אחת להשלים את השמונה - למצוא מקום ראוי לאש החיים התמידית שפלגטון הצית ולהציבה שם. כמה מבני החבורה כבר חשבו שזו המשימה האחרונה וראו את הסוף (או כמו שבראדור אמר "סוף סוף נסיים את כל המשימות של המצפה המסריח הזה, אם הייתי יודע שזה ככה לא הייתי מבקש ממנו כלום - גם לא להחיות את הפאלאדין..."). אלא שפרנג'ין הזכיר להם כי גם אחרי שמונה המשימות עדיין צריך ליישב את המצפה ולהתיצב בפני אדון הג'ונגל.

יום שלישי, ינואר 16, 2007

חלק 64: הצתה מאוחרת

לאחר שיצא החוצה, התכונן פלגטון לטיפוס חזרה. באופן אירוני, הטיפוס מעלה היה קל יותר מהטיפוס מטה - הוא הכיר כבר את התוואי, והיו לו אין ספור יתדות, חבלים, מוטות ומאחזים שהכין והציב בדרכו למטה.
כאשר יצא בסופו של דבר, הוא אץ חזרה לאאולי שחכתה לו בקוצר רוח דומה לשלו. היא שמחה לראותו והתנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות לא אופייניים לבנות מינה הביישניות בדרך כלל. פלגטון סיפר לה את קורותיו ופניה התקדרו. כששאל מדוע, אמרה כי מתי שהוא בעתיד הקרוב הוא מחויב לצאת למסע ארוך צפונה בכדי לשים את יסודן המים בים. היא הביעה את חששה שלאחר המסע הארוך הוא ישכח אותה ולא ירצה לחזור. דמעה ירדה מלחיה והיא הרכינה את ראשה כשאמרה שהיא כבר מתגעגעת אליו.

בלי למצמץ ולהסס, פלגטון מחה את דמעתה והרים את ראשה ביד אחת ואחז בידה השניה. הוא הביט בעיניה והבטיח כי אין מדבר, נהר, או ים בעולם הזה, או מחוצה לו שיפרידו ביניהם. היא התמוססה סופית ומאותו רגע הפכה שלו לנצח (או כמו שז'נה אמר כששמע את הסיפור - "טוב, 20 שנה עם הפאלאדין! אפילו דיקט היה הופך לדון ז'ואן שרמנטי....").

כעת היה על פלגטון להשלים את המשימה ולהצית את הניצוץ שהיה בידיו. הוא שאל את אאולי כיצד ניתן לעשות זאת. היא אמרה שיש כמה אפשרויות, אולם כולם כרוכים במסעות ארוכים. הדרך המהירה ביותר היא למצוא את שד-האש ולהצית את אש החיים בעזרת אחת מלהבותיו. היא ידעה לספר כי שד האש, הוא מקור רשע וכי הוא נכנס לג'ונגל רק בגלל הנזק שעשה כוכב השביט. לדבריה אבני האש הם חלקים מהשביט והוא זקוק להם למעשה אפל כלשהו.

פלגטון נפרד מאאולי בשנית ויצא לחפש את שד-האש, שוב מלווה בעורב הלבן, ובברכתה של אאולי. לא היה לו קושי למצוא את השד, שכן העקבות שהותירו הוא ומשרתיו הגמדים בעת המעבר מהמשכן הישן (שגזל מהגמדים), היו ברורים ונותרו בשטח זמן רב לאחר שנעשו. אחרי מסע קצר הוא הגיע למאורה החדשה של שד האש (זו שנמצאה עבורו על ידי החבורה). הוא ביקש מהעורב הלבן שיטיל עליו לחשים שונים (בין היתר הגנה מחום), למקרה שיתפתח קרב ונכנס לתוכה.

המקום היה מערה תת-קרקעית עצומה ובמרכזה ברכת לבה בה שהה שד האש (הגמדים לא נראו בסביבה). כמו בעבר הוא היה עסוק כל הזמן בטיפול בחפץ שבו שיבץ את מה שכינה "אבני האש". פלגטון פנה אליו בדברים, אולם השד התעלם ממנו בתחילה ואחר כך החל מתגרה בו ומקלס אותו ואת חבריו. אני לא אכביר במילים, אבל בסופו של דבר התפתח קרב - פלגטון הוא אולי יותר שקט ופחות בולט מאאורוס, אבל כמוהו הוא חסר סבלנות לרשע מחד, ומצד שני, שלא כמו האביר, אין לו שום מגבלות של "כבוד" או "קוד" התנהגות שמונעים ממנו לשבור תשניים לרעים מתי ואיך שבא לו.....

הקרב היה ארוך וקשה ובמהלכו השד כרך את זנבו סביב הסייר וכמעט והצליח להטביע אותו בברכת הלבה. רק בזכות לחשיה של אאולי הוא ניצל מכוויות קטלניות (החום היה כה רב עד כי למרות הלחשים הוא ניזוק ממנו לא מעט). אולם באף רגע הוא לא שמט את חרבותיו, וזעמו החייתי היה חם וקטלני מכל אש. בתבונתו הרבה, הוא ביקש מהעורב שיקפיא את להבי חרבותיו והם גרמו נזק רב לשד. בסופו של דבר, רגע לפני שהוכרע הצליח להרוג את השד.

למרות שהיה בתוך ברכת הלבה והמשיך לספוג נזק מהחום ולמרות שהיה פצוע קשה, הוא לא יצא החוצה מחשש שגופת השד תתקרר. תוך סיכון עצמי הרב הוא הוציא את הבקבוקון עם ניצוץ אש החיים מתיקו והכניס אותו אל תוך גופתו של השד. בשבריר שנייה היא ניצתה באור נגוהות. פלגטון זינק החוצה ובשארית כוחותיו זחל אל מחוץ למערה, שם המתין לו העורב הלבן וריפא אותו בלחשיו.

לאחר שהחלים מעט, הוא חזר אל אאולי. שם חיכה לו הינשוף הענק של המונגים עם המסר לחזור אל החבורה. הוא נפרד בצער מאאולי תוך הבטחה כי יבקר אותה בהקדם האפשרי וטס על גביו לפגוש את החבורה.

יום ראשון, ינואר 14, 2007

חלק 63: כחול בינוני וחום זעיר דוקרני

פלגטון המתין יום ולילה ויום נוסף מחוץ למערה ולנהר התת-קרקעי עד שירפאו פצעיו מהקרב עם הטרולים. לאחר שנח מספיק, הטיל עליו העורב הלבן שוב לחש שיאפשר לו לנשום ולנוע מתחת למים, והפך את אבזם חגורתו למקור אור שיאיר בחשכה הכמעט מוחלטת ששררה שם. פלגטון נכנס אל מערת הטרולים שמתחת למים והחל חוקר אותה. לאחר כמה עשרות מטרים, הוא הגיע ליציאה נוספת שהובילה אל נהר תת קרקעי עצום שמילא לגמרי מערה בקוטר של כמה עשרות מטרים. הזרם היה חזק והסייר היה צריך לחתור בכל כוחותיו כדי לא לאבד שליטה. לאחר שעות רבות של חיפושים הוא הגיע למסקנה שנהר זורם קילומטרים רבים לכל כיוון (כיוון הזרימה היה צפונה).

במשך הימים הבאים פלגטון נכנס שוב שוב לנהר התת-קרקעי וחיפש אחר ניצוץ האש אולם לשווא. למרות מאמציו הוא לא יכול היה להבחין בשום בקבוקון. המשימה דמתה למציאת מחט בערמה של שחת. בסוף היום, היה יוצא אל המערה שהובילה למערת הטרולים ושם נח ואכל, כשהוא ניזון מפרות שהביאו לו הבז שלו והעורב הלבן ומדגים שלכד בנהר.

לאחר כשבוע, בעת שצלל בנהר התת-קרקעי, ראה ממרחק 3 יצורים דמויי אנוש ששחו אליו במהירות. הם נראו כמו הכלאה בין אדם לדגי ברקודה. הם היו חמושים בצלצלים ורשתות, וברגע שראו את הסייר תקפו אותו בחמת זעם. הסייר שלף את חרבותיו והתמלא בזעם חייתי ועד מהרה השלושה צפו מתים. הוא ערך עליהם חיפוש אך לא מצא דברים מיוחדים מלבד נשק וציוד שגרתי, משהו בתוכו אמר לו כי מדובר בסיירים במשימת גישוש (בתור, אחד שיצא לאין ספור משימות כאלה בעצמו, הוא ידע להבחין בדברים הקטנים המאפיינים יצורים במשימות ממין אלה - ציוד קל מסוג מסוים, שארוז ונישא בצורה מסוימת, נשק מסוים, תנועה בצורה מסוימת וכד').

הוא הוציא את גופות היצורים מחוץ למים והתייעץ עם העורב הלבן. הלה אמר לו כי מדובר ביצורי-סרע כלשהם, אולם הם לא שייכים לאזור והוא לא ידע מאיזה סוג. כשבחן אותם שוב, והטיל כמה לחשים, הוא אמר כי במקור הם יצורי מים מלוחים וכנראה שוכנים בים הנמצא הרחק צפונה, מעבר לוואקפיר, ולכן מוזר מאוד שהם נמצאים כל כך רחוק דרומה. יותר מכך לא היה לו להוסיף. פלגטון אחסן את המידע במקום המתאים והמשיך בחיפושים.

לאחר שבוע נוסף, כששהה במים ראה לפתע תכונה כלשהי. משהו במראה ומרקם שלהם השתנה. הוא שלף את חרבותיו ואז שמע קול מוזר של לחישה באוזניו, קול שדמה במשהו לפכפוך מים, עם תבניות שלא הצליח להבין. לאחר זמן ממושך הבין שיש כאן יצור חי כלשהו שניסה לתקשר איתו ללא הצלחה. פלגטון יצא החוצה והתייעץ עם העורב הלבן. הלה אמר שלו שלפי התיאור מדובר ביסודן מים ואולי אפשר לבקש ממנו סיוע. הוא הטיל לחש על פלגטון כדי לאפשר לו לדבר עם היסודן, והסייר נכנס שוב אל המים ונע לנקודה בה פגש ביסודן.

מיד עם הגיעו למקום הוא שמע שוב את היצור, אלא שהפעם הצליח להבין את המילים -

"חום זעיר דוקרני, כחול בינוני דקור"

באופן מוזר ובלתי צפוי (אם כי במקרה של פלגטון אולי כן היה צפוי), הסייר שבדרך כלל לא היה חד מחשבה, הבין מיד מה אמר לו היצור וענה -

"אני מצטר שדקרתי אותך כחול בינוני, לא התכוונתי, חשבתי שיש סכנה ושלפתי את נשקי, לא אעשה זאת שוב". ואז הוא המשיך ושאל - "כחול בינוני אולי ראה בקבוקון זכוכית קטן עם ניצוץ?"

היסודן השיב - "חום זעיר דוקרני לא מובן"

ושוב פלגטון הפתיע כשהבין מיד שהיצור מדבר רק בתארים ולכן ניסח את דבריו שוב -

"חום זעיר דוקרני עצוב, לא דוקרני יותר" ולאחר הפסקה המשיך ושאל - "שקוף זעיר חם גלוי?"

אך לאכזבתו היצור ענה כי "שקוף זעיר חם לא גלוי"

פלגטון שקל את דבריו והציע ליסודן עסקה שלפי מיטב זכרוני נשמעה בערך כך -

"שקוף זעיר חם אבוד, חבוי. כחול בינוני שקוף זעיר חם לא אבוד, גלוי. חום זעיר דוקרני
שמח, מודה. חום זעיר - כחול בינוני חשוב."

כדרכם של יסודנים, היצור אמר בטון שאי אפשר שלא להבחין בעצב ובגעגועים שבו -

"כחול בינוני סגור, חסום, בודד. כחול ארוך מתוק לא אהוב, לא טוב. כחול רחב מלוח - טוב. כחול רחב מלוח רחוק רחוק. כחול בינוני חסום. כחול בינוני עצוב. חום זעיר דוקרני, לא חסום לא סגור. כחול בינוני מכווץ, קטן, רכוב. חום זעיר דוקרני נרכב. כחול רחב מלוח."

פלגטון הסיק מהדברים כי היסודן ("כחול בינוני") רוצה להגיע לים ("כחול רחב מלוח") אבל סגור בתוך הנהר (כחול ארוך מתוק) ולא יכול להגיע אליו. וכי בקשתו היא שמפלגטון (חום זעיר דוקרני) ישא אותו לים הגדול. לאחר שיתכווץ בדרך כלשהי שתאפשר לסייר לשאתו (כמובן שכדרכו הוא הגיע למסקנות הללו מכיוונים שהם לגמרי לא נכונים, אבל מה שחשוב הוא הרי מבחן התוצאה...). לכך, פלגטון הסכים מיד.

יסודן המים, לא המתין ליותר. הוא התרחק במהירות מדהימה ותוך מספר דקות הוא שב עם מספר מיכלים קטנים מכל מיני גדלים וסוגים שמצא לאורך קרקעית הנהר. רובם היו כלי חרס שבורים. בינהם בלט בקבוקן זעיר ושקוף מיהלום שהיה חם מאוד למגע. ברגע שפלגטון חייך ואמר שזה מה שחיפש, היסודן, כדרכם של בני מינו לא המתין, הניח שהעסקה בוצעה והתכווץ לתוך אחד הבקבוקונים האחרים שהיה שלם. פלגטון לקח את המיכל עם היסודן, טמן אותו בין חפציו ויצא החוצה.

יום חמישי, ינואר 11, 2007

חלק 62: טיפוסים ליליים

אאולריארים (או כפי שפלגטון החל מכנה אותה - "אאולי"), סיפרה לסייר על מה שאירע לפקיסים - איך המכשפות כיבו את אש החיים התמידית, הרסו את משכנה העד היסוד והחביאו את הניצוץ שנותר מהאש (החבורה כבר שמעה את זה מהדרואידית והמונג הזקן). היא הוסיפה כי הצליחה לאתר את מיקומו של הניצוץ, אולם היא לא יכולה ללכת לשם בעצמה שכן אינה יכולה לעזוב את הברכה שלה. לכן היא ביקשה ממנו כי ישיב את הניצוץ, יביא אותו לחבורה ויחד יציתו את האש. פלגטון הסכים מיד.

את שארית היום והלילה בילו השניים בשיחות ופלרטוטים (ועל זה יגיד לו אחר-כך ז'נה - "רגע, תן לי להבין, הייתם לבדכם כל הלילה, היא כמעט בלי בגדים, מתה עליך, ורק החזקתם ידיים ודיברתם כל הלילה? ואחר-כך אתה מתפלא למה כל הבחורות הולכות לפאלאדין?....").

בבוקר הם נפרדו. אאולי, שלחה איתו את העורב הלבן שלה כדי שיראה לו את הדרך, ואף העניקה לעורב את היכולת להטיל עליו כמה לחשים שיסייעו לו. הוא נשבע שישוב עד מהרה ונשק לה שנית. היא נשקה לו חזרה וקפצה למים במבוכה. פלגטון נאנח והמשיך להביט בדמותה במים בערגה, ורק לאחר שהעורב צרח לו באוזן הוא יצא לדרכו.

המסע נמשך כמה ימים. בתחילת הדרך העורב התייחס אליו בקרירות שנבעה ללא ספק מסוג של קנאה וחשדנות. אולם לאחר שתהה על קנקנו של הסייר האציל, הוא החל להיות ידידותי וחביב. כשפלגטון נזכר לשאול אותו לשמו הוא אמר בקול מבודח-

"שמי הוא העורב הלבן, אתה יודע למה?"

פלגטון, חד, ממוקד ונבון כתמיד, הביט בו בעיניים עגולות (וזה באמת היה ככה) ובתמיהה כנה שאל - "למה?"

העורב, שהיה כל כך המום מהתגובה ענה - "כי אני עורב ואני לבן....."

ופלגטון, שוב בשנינות האופיינית ובקול די מטופש - "אאאה" - כזהו הסייר שלנו - אולי לא תמיד מבריק, אבל "הלב שלו", כמו שליקאנו תמיד הייתה אומרת, בחום ומלטפת אותו בחיבה "הלב שלו רחב ועמוק יותר מנהר הוואקפיר"...וכשהיה מביט בה בתמיהה ועונה "אההה?" הייתה ממשיכה ואומרת לקול הצחוק של האחרים, בקול נחמד וללא שמץ של ציניות - "אבל ממש עמוק וממש רחב!" (ואני לא רוצה להגיד באיזו תדירות זו הייתה...).

כשהגיעו ליעדם העורב הלבן (וזו לא בדיחה זה באמת השם שלו...), תדרך את פלגטון במידע שאאולי אספה - הניצוץ שנותר מאש החיים התמידית, נטמן בתוך בקבוקון מיהלום, שנוצר במיוחד לצורך העניין. הבקבוקון הושלך לתוך נהר תת-קרקעי עצום מתוך תקווה שאוליי שם הוא יכבה. כדי להגיע לנהר מקרקע הגו'נגל, יש לרדת במערה ארוכה וצרה הנכנסת לעומק של כמה קלומטרים אל תוך האדמה. בתחתית המערה יש פתח כניסה לנהר. הפתח מוביל לעוד מערה, שנמצאת מתחת למי הנהר, משכנם של שלושה טרולים אימתניים. מעבר למערה זו זורם הנהר.

ראשית היה על פלגטון לרדת במורד המערה, שהייתה פיר כמעט אנכי, ללא הרבה נקודות אחיזה ומאוד חלקלק מזרימה תמידית של מים לתוכו (גם פני הסלע היו חלקים משנים של חיכוך וגם הזרימה התמידית של מים לא הועילה...). פלגטון היה מטפס מיומן עוד מילדותו, השנה האחרונה שעברה בקרב הקופים הפכה אותו לרב-אומן בטיפוס (והשחקן התאמן בטרקים בהודו בטיפוס הרים, במשך החודשים שלא שיחק.....), אבל אפילו בשבילו הייתה המשימה קשה ומסוכנת.

הוא בילה כמה ימים בהכנות קפדניות. הוא בדק חזור ובדוק את ערכת הטיפוס שגונד בנה עבורו. הוא הכין ציוד נוסף- חבלים ורתמות מצמחים מטפסים, יתדות עץ שגילף, פטישי עץ מאולתרים, מוטות בגדלים שונים, מזון לשהייה הארוכה וכד'. אחר-כך, ביקש מהעורב הלבן לערוך סיור אל תוך הפיר ולתאר לו עד כמה שיוכל את צורתו.

לבסוף החל בטיפוס כלפי מטה. אני לא אכביר בתיאורים ממושכים, רק אומר שזה היה קשה, מפרך איטי ומסוכן מאד. לא פעם עצר ונח על מדף סלע שמצא ונזקק לריפוי של העורב הלבן. הוא נאלץ לשתות כמה מהשיקויים הקסומים ברשותו וגמר כמעט לחלוטין את מנות התכשירים העשבוניים שקיבל מפרנג'ין. רק כעבור כמה ימים, כשהוא מותש, חבול ועייף, ראה פלגטון את סוף הפיר. הוא מצא מדף בסלע ונח בתוכו את הלילה, כשהעורב והבז שלו שומרים עליו (ואם לא הזכרתי עד עכשיו יש לו בזה מאולפת, שלצערי לא שיחקה תפקיד חשוב במערכה, כי השחקן מיעט להפעיל אותה...).

לאחר לילה ארוך של שינה, קם פלגטון בכוחות מחודשים. הוא אכל פירות טריים שהעורב הלבן הביא לו במיוחד וסנאי שהבזה שלו צדה עבורו באותו יום (וכן הוא אכל את זה חי וטרי, כמו שזה, בלי בישול - או כמו שפלאנק היה אומר על זה - בלי להרוס את כל הויטמינים.....). הוא שתה עוד מהשיקויים הקסומים והתכונן לקרב.

אחרי טיפוס קצר הגיע לתחתית הבור שהמשיך למערה אופקית. לא היה קשה למצוא את הפתח למערה של הטרולים. פלגטון תיעב טרולים מאז ומעולם והם נמנו על היצורים השנואים עליו ביותר. הוא ידע עליהם כל מה שאפשר לדעת. כך, הוא ידע כי הם יצורים ליליים וכי ביום יש סיכוי מצוין שיתפוס אותם ישנים במאורתם שמתחת למים. מצד שני הוא הכיר היטב את יכולת ההתחדשות שלהם וידע כי במים יקשה עליו להבעירם. לאחר התלבטות החליט על הפתעה.

העורב הלבן הטיל עליו מספר לחשים שחזקו אותו ומעל לכל אפשרו לו לנשום ולנוע בחופשיות מתחת למים (ככל הנראה הייתה לו יכולת "לאגור" כמה מהלחשים של אאולי הפיה ולהטילם במקומה). הוא התגנב אל תוך המערה וכמו שציפה מצא שם שלושה טרולים ענקיים ישנים אחד ליד השני.

פלגטון לא היסס, הוא עורר את החיה שבקרבו והסתער עליהם בחמת זעם. מה שהתרחש עכשיו הפתיע אפילו אותו - בשתי אווחות חרב מהירות הוא כמעט וחיסל את אחד הטרולים לפני שהספיק להתעורר, כשהוא כמעט חוצה אותו לאורכו. הנזק הרב העיר את הטרול באחת, אך מכת חרב נוספת, חצתה אותו לגמרי לרוחבו והרגה אותו לפני שהספיק להגיב או להבין מה קורה. שני האחרים החלו להתעורר ופלגטון פגע בראשון בראשו וחזהו של אחד מהם ופצע אותו קשה. כעת היו שני הטרולים ערים, אולם פלגטון נע בינהם במהירות הבזק והפלא בהם במכותיו. לפני שהבינו מה קורה, טרול נוסף היה שרוע מת, קטוע איברים וגפיים. הטרול השלישי הספיק לקום ולתקוף את הסייר. הוא פגע בו ופצע אותו, אולם הסייר אפוף הזעם לא חש כלל בפגיעה. בכמה מכות חרב מהירות הוא כרת את ראשו של הטרול השלישי, ביתק גופו באלכסון וכרת את רגליו.

תוך שניות היו שרועים שלושת הטרולים מתים, אולם כדרכם של טרולים הם החלו מתחדשים, ואיברהם הכרותים החלו נעים אחד לקראת השני במטרה להתאחד. פלגטון חיכה בדיוק לרגע זה. הוא אחז בחלקים השונים והטילם אל מחוץ למערה. אחר כך יצא גם הוא בזריזות, אסף את החלקים והטילם לשלולית שמן שהכין מבעוד מועד. הוא הצית את השלולית בעזרת אחד מתכשיריו של בראדור ושרף את שרידי הטרולים, מוודא את מותם.

יום רביעי, ינואר 10, 2007

חלק 61: היפה וה...סייר

מאז ומעולם פלגטון הרגיש מחובר לג'ונגל ולחיות שבו. מאז ומתמיד רצה ללמוד עוד עליהם. כבר בהיותו קטן נהג להתבודד תקופות ארוכות. כעת הוא ידע וחש כי זה לא מספיק. אם ברצונו ללמוד ולהיות חלק מהג'ונגל ולדעת איך לשאוב ממנו תעצומות נפש וגוף, עליו לנתק עצמו מכל סביבה של בני אנוש למשך לפחות שנה, ולחיות בקרב החיות. רק כך הוא יוכל להשיל מעליו את החסמים התרבותיים שהוטבעו בו מילדות והפרידו בינו לבין הטבע שכה אהב.

לאחר טיהור המצפה, ערב היציאה למשימה הראשונה מבין שמונה המשימות, חש פלגטון שהג'ונגל קורא לו. בסיוריו הרבים הבחין כי לאזור הגיעה להקה של קופי אדם. הוא הרגיש כי זוהי שעת כושר לממש את חלומו והחליט לעזוב את החבורה לזמן מה ולהצטרף לקופים ולחיות בקרבם.

כמובן שהמשימה לא הייתה קלה. בכדי להתקבל ללהקת הקופים, היה עליו להותיר מאחוריו את ציודו ויותר מכך רבים מסממני התנהגותו. בשבועות הבאים הוא התקרב ללהקה ובחן אותה. הם כמובן התייחסו אליו בחשדנות, אולם הוא הרגיע אותם בעזרת כישוריו כסייר מיומן, והמתין לשעת כושר לרכוש את אמונם. שעת הכושר הגיעה כאשר הלהקה הותקפה בידי טיגריס ענק. פלגטון הזהיר את הלהקה ועזר לה לברוח. כעת הבין שיוכל להתקרב אליהם מספיק בכדי לבצע את השלב הבא.

הוא ידע כי לעולם לא יורשה להיכנס לחברתם כל עוד לא יוכיח את כישוריו כזכר לוחם. באחד הימים, לאחר כמה קרבות אימון בין הזכר השליט לכמה מהצעירים , הוא ניגש לזכר השליט והתגרה בו ממש כמו שעושה זכר צעיר שמעונין ב"קרב אימון". הזכר השליט נענה לקריאת התגר והם החלו להתגושש.

הקרב לא היה קל, אולם פלגטון עמד בו בכבוד. הוא ספג פגיעות רבות, אך עדיין נותר עומד, ופגע כמה פעמים בזכר ואף הצליח להפילו על הקרקע כמה פעמים. לאחר שנראה שהזכר השליט בא על סיפוקו, הוא עשה סימן של השלמה וניגש לפלגטון ואחז במבושיו (סימן אצל כמה סוגים של קופי אדם לכך שהם מעוניינים בשלום). פלגטון היה זקוק לשליטה עצמית גדולה כדי לאפשר ל"גורילה" האימתנית, לאחוז במבושיו, אולם הוא התגבר על עצמו, הטקס הושלם ומעתה פלגטון הפך לבן הלהקה.

במשך השנה הבאה הוא חי איתם, ישן איתם, ברח כשצריך, צד ונלחם כשצריך, הציל חצי תריסר פעמים קופים בלהקה וניצל מספר דומה של פעמים על ידיהם. חושיו התחדדו מאוד, שריריו התפתחו, ויותר מכך הוא רכש את היכולת להיכנס להתקפי זעם שחיזקו את כוחו הגופני והנפשי. בסוף אותה תקופה כישוריו כסייר וכלוחם התעצמו עד מאוד.

לאחר תום שנה, הוא חש געגועים לחייו הישנים וצורך עז בחברה אנושית. הוא הרגיש כי למד את כל מה שיכול היה ללמוד לעת עתה מהחיות והג'ונגל והחליט לשוב לידידיו.

הוא הלך אל המצפה (שם הטמין את חפציו), אך הם לא היו שם. לפתע צמא אחז בו והוא שניגש למעיין "דמעותיה של נאיל " (ברכת המים הקדושים שיצרה רוחה של נאיל שהתמזגה עם יסודן האויר במצפה). כשרכן לשתות ממי המעין, הוא ראה תמונה מטושטשת נוצרת ומתהווה בו. הייתה זו תמונה של פיה שהביטה בו. היא נראתה שברירית וענוגה. הוא לא ראה את עיניה בחזיון המטושטש אך משהו בו אמר לו כי הן כחולות בהירות כשמיים תכולים. הייתה לה רעמת שיער שופעת בצבע כחול כהה עמוק. שהגיעה עד מותניה. היא לבשה אזור חלציים בלבד (שערה הסתיר את חזה). היה במראה שלה משהו קסום שהפך אותו לעוצר נשימה. פלגטון הביט בה דקות ארוכות כמהופנט לפני שהצליח לחזור לחושיו ולהתרכז במעשיה.

היא, הושיטה ידה וסימנה לו לבוא. הוא שאל אותה איך יגיע אליה, והיא הצביע מעבר לכתפו. הוא הביט לשם וראה עורב גדול מהרגיל ולבן כשלג, שונה מכל ציפור או עוף שאי פעם ראה, ממתין על אחד הענפים. כשחזר להביט במים, דמותה התפוגגה. פלגטון ניגש לעורב ולפני שהספיק לעשות דבר מה, היצור פתח את פיו ודיבר. הוא אמר לפלגטון שפיית הג'ונגל שראה במים מבקשת את עזרתו. פלגטון המוקסם נענה מיד והעורב אמר לו ללכת בעקבותיו.

לאחר כמה שעות של מסע רגלי מפרך, הגיעו השניים לברכה קטנה מתחת לעץ גדול במיוחד. לפתע שמע קול ענוג מהצד השני של הברכה, יוצא מתוך הסכך שלרגלי העץ. היה זה הקול הערב ביותר ששמע פלגטון מאודו, ועד אז ומאז לא שמע צליל יפה או ענוג יותר -

"שמי אאולריארים (aulyryarim), אני בתו של הג'ונגל ואני זקוקה לעזרתך, לוחם כביר"

פלגטון אמר לה ללא היסוס כי הוא לרשותה וביקש שתתגלה בפניו והיא ענתה -

"לצערי איני יכולה לעשות זאת"

כשפלגטון שאל מדוע ענתה -

"אני חוששת לגורלך. למראה שלי השפעה הרסנית על בני תמותה. כל בן אנוש החוזה בי ישירות, מוכה בסנוורין. במקרה הפחות גרוע הוא מתעוור, במקרה הגרוע ליבו מפסיק לפעום מעצם המראה. איני רוצה לסכן אותך לוחם אמיץ"

פלגטון ענה ללא היסוס (וזה אמיתי - זה מה שהשחקן אמר ללא שום היסוס)-

"תמורת שנייה אחת של הסתכלות בך, אני מוכן לחיות את כל חיי בעיוורון מוחלט"

והיא -

"בבקשה, אל תמשיך להפציר בי. אפילו הסתכלות בבבואתי עלולה לגרום עיוורן זמני - לשם כך שלחתי את ידידי המעופף, כדי שישמור עליך, עד שראייתך תשוב אליך לאחר שתחזה בדמותי במעיין. אומנם הוכחת כי יש לך תעצומות נפש גדולות, כאשר חזית בדמותי במעיין ולא קרה לך דבר, אך איני רוצה לקחת שוב את הסיכון, מראה ישיר אינו כמראה עקיף - הוא עלול להיות קטלני, לא אוכל לשאת את המחשבה כי הבאתי עליך את חורבנך רק בשל גחמה רגעית"

באותו רגע, פלגטון כרע על ברכו, הושיט ידיו לעבר הקול, הביט לשם במבט עז ואמר -
"זו לא גחמה רגעית, אני לא מאמין שיצור כה יפה וטוב יכול לגרום נזק למישהו שמעריץ אותו כל כך. וחוץ מזה, את חייבת להבין אפילו המוות אינו גרוע כלל אם הדבר האחרון שאראה לפניו הוא דמותך".

הוא שמע את נשימתה נעתקת ואז אנחה קטנה וענוגה שיצאה מפיה.

לפתע ראה אדוות גלים בברכה - כאילו משהו קפץ לתוכה. היא נעה לרוחב הברכה עד שהגיעה לצד בו עמד. ואז יצאה מתוך המים והתגלתה בפניו - היא הייתה עוד יותר מרהיבה מהבבואה במעיין - הייתה סביבה הילת זוהר שבאה מתוכה, עיניה היו עמוקות ואין סופיות, צבע עורה היה כצבע עץ הזית והוא היה עדין ונקי ומושלם.

ממש כמו שאמרה, הוא היה זקוק לכל תעצומות הנפש שלו כדי להכיל את יופיה מבלי להינזק ממנו. שניות אורוכות נאבק בעצמו, ואז ניגש אליה, כרע שנית לפניה, נשק לידה והציג עצמו -
"שמי הוא פלגטון וידידי מכנים אותי עין הנץ. אף פעם לא ראיתי משהו מרהיב יותר ממך. כעת לאחר שזכיתי לראות אותך, אין מאושר ממני בעולם. אני לא מפחד אפילו מהמוות עצמו, כי גם אם יבוא, ראיתי אותך, וזה מספיק לחיים שלמים ויותר....."

בפעם הראשונה בחייה (וזה הרבה זמן) נשימתה נעתקה והיא הייתה זקוקה לתעצומות נפש כדי לא להשליך עצמה לזרועותיו ולפרוץ בבכי של אושר. אבל, אחרי כמה שניות שהם הביטו זה בזה היא ביקשה ממנו בביישנות לשמוע את בקשתה. כשהם עדיין אוחזים ידיים, השנים התיישבו על הקרקע והיא שטחה בפניו את בקשתה.

יום ראשון, ינואר 07, 2007

חלק 60: התעוררות

החבורה ביצעה חיפוש מדוקדק בביתה הישן שכבר לא היה ביתה, אפילו בהרגשה. למרות הדברים של ז'נה למכשפות- אף אחד מהם לא חש קרבה כלשהי למקום או שייכות אליו. הוא נראה להם זר ומוזר, מרוחק עד אין קץ ולא קשור אליהם כלל. במובן כלשהו רק עכשיו, כשהם חזרו לנקודת ההתחלה אחרי שיצאו ממנה כמעט לפני 4 שנים להרפתקאות ונטשו אותו כליל לפני כשלוש שנים, הם הבינו והפנימו שאין זה מקומם עוד. אצל כולם קיננה התחושה כי בקרוב מאוד, עם סיום המשימות, הם יעזבו את הג'ונגלים ויצאו צפונה, ממש כשם שחלק מהם תמיד חלמו לעשות וכשם שהאחרים חשו שהם צריכים לעשות.

אולם כרגע הם היו כאן ועכשיו. ועליהם היה לרפא את המשותקים. לאחר חיפושים ממושכים הם מצאו כמה מנות נוגדן. אאורוס זימן את "מהיר" ועף איתו ועם פרנג'ין אל העץ-חי. הם יצא מתחומי תא השטח ואז המריאו לאי הרקיע והשקו את המשותקים. הללו התעוררו מתרדמתם מיד. לאחר כמה שעות של התאוששות בראדור פנה בדברים לדרואידית והמונג הזקן. הוא התנצל עמוקות בפניהם (לא ברור על מה) והבטיח להן פיצוי. ככל יותר מתוכן הדברים נימת הדברים הדהימה את שומעיו (במשך 5 דקות שלמות הוא קילל רק פעמיים, והרים את קולו רק פעם אחת, וסה"כ היה די נופת צופים). לא היה ברור לשומעים על מה הוא התנצל אולם נראה היה שהדוראידית מתעלמת מדבריו. הוא נתן לה את כסף הרקיע שמצאו אצל הענק. היא לקחה אותו נפרדה מפרנג'ין ואאורוס ואיחלה להם בהצלחה, וללא כל הסבר נוסף עלתה עם המונג הזקן על גבי הינשוף הענק ועפה לג'ונגל. זו הייתה הפעם האחרונה שהחבורה ראתה אותם.

למחרת ירדו כולם ונפגשו בבית הישן, מוכנים למשימה הבאה - שחרור השומר. בפעם הראשונה מזה זמן רב כל החבורה הייתה יחד. פלגטון סיפר את קורותיו בשנה האחרונה (אני אייחד לכך הודעות נפרדות) והם עדכנו אותו. לאחר מכן הם החלו לחפש אחר הדסקיות. חיפוש ממושך של יום שלם לא העלה דבר. גם חיפוש באמצעות לחשים שנועדו לזהות קסם נכשל בגילוי של דבר מה חדש.
בסופו של דבר פרנג'ין הפך ליסודן אדמה והחל נע מתחת למבנה. הוא גילה כי מתחת למבנה יש פיר הנכנס כמה עשרות מטרים אל עומק האדמה ושם יש חדר שמימדיו כקובייה שאורך צלעותיה שישה מטרים. בצד המערבי של החדר, בצמוד לקיר, עמד גולם ענק שנראה היה שעשוי מאדמה. כמובן שהחבורה מעולם לא נתקלה בכזה, אבל שמעה סיפורים ואגדות על יצורים דומים.

פרנג'ין נע במעלה הפיר בתוך דפנותיו, עד שהגיע למקום בו נמצאה הדלת הסודית ממנה ניתן היה להיכנס לפיר מהבית. גם עכשיו קשה היה לאתר את מנגנון הדלת ורק לאחר מאמצים רבים ז'נה הצליח לפרוץ אותו. מסתבר שדלת הסתרים, הפיר והחדר עם הגולם, היו מתחת לאפם במשך כל שנות ילדותם ובכרותם. את בראדור זה מאוד התמיה, אולם האחרים כלל לא התפלאו בהכירם את הנלפיד שבנה את הבית והביא אותם לכאן. אפילו ז'נה, שאומנם היה מעט מתוסכל, לא נעלב ולא לקח את זה אישית (כמו שקורה לפעמים במקרים של כישלון בתחומים האלה), הייתה זאת תזכורת לעוצמתו ויכולתו של הנלפיד, שתמיד הייתה כמה דרגות מעבר להשגתם, וגם כעבור מספר שנים עדיין נותרה כזו.....

כולם הבינו שהדסקיות מוטמנות היכן שהוא בחדר. מכיוון שפרנג'ין סרק אותו ואת קירותיו מכל כיוון אפשרי, המקום היחידי שנותר היה הגולם עצמו, והם הגיעו למסקנה שהדסקיות טמונות בתוכו.

כמה מהם ירדו לחדר, אולם ברגע שנכנסו אליו מהפיר, הגולם החל מתקדם ותוקף. מכה אחת בלבד שלו הספיקה כמעט להרוג את אאורוס שעמד בחוד. יותר גרוע מכך, נראה היה שהוא גורם פצעים שאינם נסגרים לגמרי. פרנג'ין הצליח לייצב את אאורוס הפצוע, אולם הוא נותר פגוע קשה, ורק מרפא בעל עוצמות גבוהות הרבה יותר יכול היה להחזירו למצבו הקודם (ברשות החבורה הייתה מגילה של אוטארפור שנראה היה שתוכל להושיע, אולם איש מהם לא היה מסוגל להטילה).

ז'נה הציע שבראדור ישנה צורה באמצעות לחשיו ויתחפש לנלפיד. הוא עשה כן וכאשר ירד לבור, הגולם לא זז ולא תקף. בראדור ניסה לתת לו הוראות, אולם הגולם לא הגיב. החבורה הגיע למסקנה שכנראה יש סיסמא כלשהי שאמורה להפעיל אותו (שכן לא מתקבל על הדעת שכל מי שיתחפש לנלפיד פשוט יוכל להשתלט עליו). לאחר לחץ רב הם הצליחו להוציא ממני שאכן יש משהו דומה, ושהוא נאמר באחת ההרפתקאות בעבר, אלא שהם לא תיעדו אותו (ולא! לא רשמתי את זה בבלוג, אז אין טעם לחזור אחורה ולבדוק..., אם כי עיון בהודעות העבר יכול לכוון אותם לכך). לאחר יום שלם שבו ניסו לחשוב על דרך למצוא את ה"סיסמא" (במשחק זה ערך כחצי שעה), הם החליטו לוותר ולנסות פשוט להשמיד את הגולם.

לאחר כמה נסיונות של פרנג'ין לזמן מפלצות שונות נגד היצור והתבוננות ביכולות שלו, התברר שהוא מעל ומעבר לכל יכולת התמודדות פיזית שלהם איתו - למרות גדולו היה קשה מאוד לפגוע בו, וגם כאשר פגעו בו, היה כמעט בלתי אפשרי לשבור את מעטה האבן שהגן עליו ולגרום לו נזק. הייתה לו יכולת לספוג חלק גדול מהנזק שנעשה לו. הוא היה חסין כמעט לחלוטין בפני לחשים, ובפני אנרגית אש, קור או חשמל. גם חומצה לא השפיעה עליו. מנגד, הוא תקף במהירות גדולה מאוד בשתי זרועותיו הכבירות והסב נזק רב, שלא התרפא. גם במקרה לא סביר של ניצחון, הוא היה פוצע כמה מהם בצורה שתהפוך אותם לחלשים ופגיעים ביותר, כמו המצב של אאורוס.

לאחר מחשבה ותכנון רבים הוחלט על דרך פעולה. אלא שלשם כך היו דרושים מספר חודשים והחבורה נערכה לשהייה ממושכת במקום שפעם היה ביתה, ושעתה כונה על ידיה - "משכן המכשפות" (ביטוי לעד כמה הם כבר לא הרגישו בבית במקום ובאזור כולו).

וזו הזדמנות מצוינת לעצור ולספר את קורותיו של פלגטון כל הזמן הזה.

יום חמישי, ינואר 04, 2007

חלק 59: קצר וקולע

גונד מסר את דברו של בראדור (שדיבר אליו באמצעות הטלפטיה של הרמכות) - המכשף אמר כי מונג זקן (לא זה המשותק) הופיע אצלו בחלום ואמר לו שהם יכולים לסייע לחבורה להילחם במכשפות ללא בני לוויתן. לדבריו הם יכולים לבצע טקס שבעזרתו יכניסו את ברדאדור וכמה בני לוויה - ידידים נאמנים לפי בחירתו, לחלומותיהן של המכשפות. שם בחלום הם יוכלו להתמודד עם המכשפות באופן ישיר. כמובן שמוות שם הוא מוות ודאי לשני הצדדים. בראדור הסכים, וביקש את אישור החבורה. הם הסכימו מיד.

פלגטון, היה אותו פלגטון - אמיץ, חזק, נחוש ואופטימי, אך עם זאת היו בו שינויים -נראה כאילו גופו שהיה חסון ממילא, התחזק והפך שרירי עוד יותר. הליכתו נעשתה גמישה וחתולית יותר משהייתה וחושיו נראו חדים יותר. בעיניו היה זיק של פראות זרה ומרוחקת שהייתה מאוד בולטת, מידי פעם (בעיקר כאשר חש בסכנה), גופו נדרך בצורה מעט חייתית ולא אנושי. למרות שהם לא ראו אותו שנה, הזמן לא היה מתאים לעדכונים הדדיים.

הוא אמר כי הוא נשלח על ידי הלאמפו המונגי של הדרואידית והמונג הזקן. הוא הגיע על גבי הדירפאן שלהם - ינשוף ענק (אבל ענק - יותר גדול מהדרקון- שחיכה במרחק מה מתא השטח), והוא אמור להביא אליהם את בראדור, כדי שיוכלו לבצע טקס כלשהו שחיוני ללחימה במכשפות - הוא לא ידע במה מדובר. כמובן שהחבורה הבינה מיד את ההקשר.

לאחר שתודרך במהירות על המצב המידי, החבורה כולה עפה על גבי "מהיר" והינשוף הענק אל אי הרקיע (מיותר לציין שפרנג'ין עף לבד - או כמו שפאלנק אמר - "שוויצר, אז מה אם הוא יכול לשנות צורה לכל מיני בעלי חיים? אני יכול להפוך לחמוס עצבני - הרבה יותר שווה, ואם אני רוצה לעוף אני תמיד יכול לקרוא לסוס הלבן של אאורוס, בלי לשנות צורה....."). פלגטון לקח משם את בראדור ובוגלאגו על גבי הינשוף הענק והפקיד אותם בידי המונגים ונשאר לשמור עליהם. החבורה המתינה על אי הרקיע לבוא הלילה והלכה לישון.

תחושת הזמן הייתה שהכל קורה מיד. בני החבורה לא הספיקו להירדם ולפתע התעוררו במקום מוזר. התאורה הייתה כשל אור שמש ביום קיצי בהיר. הם עמדו על מישור לבן שנראה שממשיך לכל הכיוונים עד מעבר לטווח ראייתם, לא נראה שיש הבדל בין השמים לקרקע - הכל היה לבן, כאילו היו באולם סגור ענקי שלא ראו את קירותיו. הם לא חשו בשום ריח, אפילו לא זה של עצמם. הטמפרטורה הייתה בדיוק במידה הנעימה לכל אחד מהם. לא נשבה שום רוח במקום ולא נשמע שום קול.

מולם במרחק של כ-10 מטרים, עמדו שלוש דמויות שהיו ללא כל ספק המכשפות. במתאר הכללי הן נראו כנשים מאוד זקנות, אולם כאן נגמר הדמיון לבני אנוש. אחת מהן הייתה בגודל אנושי, שתיים אחרות התנשאו לגובה של 2.5 מטר. עיניהן היו בולטות ועגולות ואישוניהן כאישוני חתול (בצורה אליפסה). לקטנה שביניהן הייתה עין אחת בלבד שהקרינה רשע שאפילו הלא פאלאידנים יכלו לחוש בעצמותיהם..... עורן היה מחוספס ומתקלף ולכל אחת מהן היה צבע עור שונה - אחת ירוקה-כחולה (כצבע הים), אחת אדמדמה. והשלישית אפורה. הן היו לבושות בלואי סחבות מטונפות ולא היה ברור היכן מתחיל העור ונגמר הלבוש ולהפך. אפיהן היו ארוכים, פניהן מחוטטות ושערן דליל ולא מלא. הן נראו מופתעות מאוד, אולם ארשת ההפתעה התחלפה עד מהרה בחיוך מרושע שחשף מעט שיניים שבורות ורקובות.

אולם מזלה של החבורה שיחק לה והקרב היה קל הרבה יותר מהצפוי. תוך שניות כמעט כל בני החבורה תקפו בהצלחה עוד לפני שהמכשפות הספיקו להגיב - בראדור שילח בהם את לחשיו, פרנג'ן (שבאופן לא רגיל הצליח הפעם לתקוף לפני האויב), זימן היפוגריף ושילח בן את בוגלאגו, אאורוס פגע בשני חיציו, תוך שהוא מרכז בהם את כל הוד עוצמתו הקדושה וזעמו, גונד הסתער, אוחז בגרזן בשתי ידיו והיכה מכה אנושה את הקטנה וכמעט הפיל אותה על הרצפה על רקע צרחות עידוד של הגרזן ("ככה נלחם גמד! ככה נלחם גמד! אתה רואה, כשאתה תופס אותי בשתי ידיים ונלחם כמו גמד ולא כמו כוסית אתה פוגע! שחט אותן, חסל אותן, אתה גמד! לא כוסית! גמד!").

לפני שהמכשפות הספיקו להגיב, כמה מבני החבורה תקפו שוב. כשהן הצליחו להתעשת סוף סוף, הן תקפו ופגעו באאורוס ובבראדור שנפל מחוסר הכרה על הרצפה. הקטנה מיקדה מבטה בגונד והוא חש כי ניסתה התקפה רוחנית כלשהי, אולם הוא לא התבלבל הדף את התקפתה בקלות (או כמו שאחרים אמרו - "הוא פשוט לא הבין מה היא רוצה ממנו...."), היכה בה והרג אותה. שתי המכשפות האחרות היו כבר כה פצועות ומצבן כה נחות עד שהקרב הסתיים עד מהרה -פרנג'ין זימן עוד היפוגריף ויחד עם בולגאגו הם סגרו על אחת המכשפות - הכלב האמיץ נשך אותה, הפילה על הרצפה וההיפוגריפים סיימו את המלאכה. בינתיים אאורוס הרג את המכשפה השלישית בחציו.

למחרת החבורה התעוררה מהחלום. בוגלאגו ובארדור הובאו באותו יום אל אי הרקיע על גבי הינשוף הענק. ושאר החבורה הורדה למטה, שכן עדיין היה צורך לטהר את משכן המכשפות, ביתם הישן, שם קיוו למצוא נוגדנים לרעל ולבצע את המשימה הבאה שלהם - שחרור המגן.

החבורה החלה מתקדמת רגלית לביתה הישן. המסע בביצה היה איטי ומסוכן - הם היו צריכים כל הזמן לחפש אחד נתיב הליכה מוצק ובטוח. בכל סיטואציה רגילה הם היו צריכים כמה ימים כדי להגיע למשכן, אולם החבורה הזו לא רגילה כלל. פרנג'ין הפך ליסודן אדמה וסייע במציאת נתיבי אדמה מוצקה, ויחד עם כישורי הסיור והגישוש של פלגטון, שנראה שהשתפרו לאין ערוך, הם מצאו על נקלה דרכים בטוחות והתקדמו במהירות.

מכשול אחד הם לא יכלו לעקוף - הם הותקפו מספר פעמים על ידי תמסחים ענקיים, אולם תמיד פצעו אותם והבריחו אותם על נקלה (פלגטון היכה בהם בעוצמה ברבותיו, וגונד בגרזנו). לקראת הערב הגיעו אל המקום. הם פרצו פנימה ללא שהיות, בהנחה שהלחימה בזומבים הסרע-גורים תהיה קלה ומהירה (הם עדיין היו תחת הרושם שהם גדולים, לאחר ההצלחה המזהירה עם המכשפות). זה הסתבר כנכון ולא נכון - הם היו אויב קשה, אבל גונד תפס יום מצוין, ולנוכח צרחות עידוד של הגרזן פשוט הרג במכה אחת זומבי אחר זומבי ותוך דקה קצרה הקרב הסתיים והיעד היה בידיהם.

יום רביעי, ינואר 03, 2007

חלק 58: פגישה זה מכבר

העץ-חי שמח מאוד לראות את החבורה, כמובן שהוא היה בטוח שעברו רק מספר שבועות מאז שעזבו (ספירת הזמן שלו היא מאוד שונה משל בני אדם) וכמובן שהוא כל הזמן דיבר גם אל יצורים אחרים בסביבתו. הוא חזר ושאל על הנלפיד ואמר שהוא לא ראה אותו יותר מחודש וחצי והוא מתחיל להיות מודאג. החבורה הרגיעה אותו ושאלה אותו על המתרחש. כמובן שהוא לא ידע להגיד הרבה (הוא סיפר את הדברים הרגילים - משפחת עכברי השדה גדלה לאחרונה, הויכוחים עם הסנאי על הבלוטים המשיכו כרגיל וכד').

כאשר העץ העביר אותם מעבר לרשת קורי העכביש, המראה שנגלה להם לא מצא חן בעיניהם כלל. במקום הג'ונגל העבות שעזבו, היה תא השטח כולו ביצה טובענית, קודרת למראה. מידי פעם שברו את המראה גדמי עצים ענקיים, שנראו בתהליך ריקבון מתקדם.

כאשר עמדו על הצד השני, פרנג'ין יכול היה להפוך לעיט ולעוף בגובה נמוך (כאמור טיסה בגובה מסוים מעל תא השטח הייתה אסורה - או כמו שאמרתי להם אז, כמו בפעמים הראשונות שהם שאלו - "לנסות אתה תמיד יכול, רוצה?" - והשחקנים יגידו לכם שהמבט בעיניים שלי הוא מבט של שאשא כל פעם שאני אומר את זה, אבל אני מכחיש, אני בכלל לא שאשא, איך אפשר להגיד עליי דבר כזה? - אני הייתי נכנס למלכודת מטופשת כמו שאשא? או מת כל כך בקלות כמו שאשא? מוהאהאהאהא.....)

תא השטח לא היה גדול, ופרנג'ין יכול היה לתצפת מעל כולו במהלך הזמן בו נשאר בצורת עיט. הוא גילה כפר סרע-פצדי קטן בפינה הדרום מערבית של תא השטח - נראה שהייתה שם להקה קטנה בת כמה עשרות פרטים. כשהתקרב אל המקום שהיה ביתה של החבורה בעבר, הוא ראה שהוא עדיין עומד על תלו ואפילו שנוספו לו כמה חלונות ופתחים בגג.

כשהתקרב לבית, יצא מהפתח שלו גריפון ענק במיוחד והחל מסתער עליו. הגריפון נסק במהירות מדהימה והצליח לפגוע בפרנג'ין ההמום. פרנג'ין נמלט בעור שיניו מטופרי הגריפון ולאחר מרדף קצר, הלה חזר לבית ופרנג'ין חזר לעץ-חי.

החבורה המתינה יום והתייעצה. הם הגיעו למסקנה שהמכשפות השתלטו על ביתם הישן. הם ידעו כי הן יכולות לשנות צורה (אחת מהן עשתה זאת פעמיים במהלך הקרב איתה בזמן המלחמה), הם גם ידעו שיש להן משרתים סרע-גורים וענקים וכי הן מטילות לחשים חזקות. לבסוף החליטו שיש צורך במידע נוסף לפני שיגבשו תכנית.

למחרת אאורוס ערך סיור על גבי "מהיר", כשהוא נושא את ז'נה מאחוריו. כשהגיעו מעל ביתם הישן (להלן משכן המכשפות), "מהיר" הטיל לחש על ז'נה שאיפשר לו לצנוח קליל כנוצה אל גג הבית (אם תרצו - צניחת קומנדו שכזו - שהצליחה להוציא מפי ז'נה ופלאנק משהו בסגנון - "טוב בסדר, אז לסוס יש עוד כמה טריקים שאין לסוס רגיל, עדיין הוא סוס...."). בהגיעו לגג, התחבא והחל עורך סריקה. הוא נע בשקט ובזהירות (ואצלו זה מאוד בשקט ובזהירות), והצליח למצוא חלון דרכו יוכל להתגנב פנימה. הוא השתלשל אל תוך הבית כשהוא נתלה על התקרה, סקר אותו במבטו.

פנים הבית השתנה מעט. בעבר הוא היה מורכב מחלל מרכזי גדול שבדפנותיו כמה חללים טבעיים בעץ, שיצרו מעין "חדרונים". כעת מישהו שבר את כל "קירות העץ" והמבנה הפך אולם אחד גדול (או כמו שז'נה אמר - "היי, הרסו את החדר שלי, זה מה שקורה שעוזבים את הבית, אתה לא שם לב ומישהו הורס לך את החדר, ואיפה כל הדברים? בטח זרקו או מכרו אותם, הא! כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד! אפילו מכשפות זה כבר לא מה שהיה פעם, אתם יודעים כמה שווה אוסף הג'ולות שלי? ומה עם פיסות החוטים שאספתי במשך שנים, הון תועפות - ואנחנו רודפים אחרי אוצרות של דרקונים - אוצרות ע'אלק - חצי אינצ' של חבל לא היה שם....").

החלל עצמו היה מלא בחפצים מפוארים מהמאורה של אוטארפור - שטיחים עתיקים פרוסים על הרצפה ותלויים על הקירות, שלל כריות משי צבעוניות, שרפרפים מעץ משובח ועליהם טסי כסף וזהב ועוד כהנה וכהנה מותרות שהכיר מהמאורה של הכוהן הזקן (ועכשיו הם ידעו בוודאות מי השתתף בהריגת אוטארפור).

מסביב לחדר עמדו 6 זומבים סרע-גורים, זהים לאלה שליוו את המכשפה בה נלחמו לפני שנים. במרכז החדר, עמדו שלוש נשים יפהפיות. כמובן שלפני שתיארתי אותם הזכרתי לחבורה שלמכשפות יכולת שינוי צורה, והטלת אשליות חזקה, אבל הם כמובן סיננו כאיש אחד - "כל הבחורות במערכה הן....." - רק אאורוס חייך חיוך מטופש, סטר לעצמו, לא התעורר מהסטירה ושאל אותי אם להתחיל עם המכשפות יהיה מעשה שמנוגד לקוד הפאלאדין שלו....(כמובן שהרמתי גבה, נתתי מבט מאיים והתחלתי לומר משהו מתאים, אבל ז'נה הזכיר לי שהוא כבר שלוש שנים לא היה עם בחורה, ולאחרונה הוא צריך לעשות אמבטיות ספוג לבחורה יפהפייה שאסור לו לגעת בה, אז לא אמרתי כלום.....).

כל השלוש היו גבוהות וחטובות ולבושות, שמלות ערב מפוארות, בגזרה פשוטה וצמודה מבדים יקרים. אחת הייתה עם שיער אדום גולש עד כתפיה ועניים ירוקות, לבושה שמלת סאטן ירוקה תואמת לעיניה וענק עם אבני אודם על צווארה. השנייה הייתה עם שיער שחור אסוף בצמה שהשתלשלה עד למותניה. עיניה היו שחורות עמוקות, ריסיה ארוכים והיא לבשה משי לבן בוהק שהדגיש את עורה השזוף ושערה השחור וענדה צמידים מלאפיס לזולי. השלישית הייתה בעלת שיער בלונדיני אסוף כלפי מעלה. עיניה היו כחולות ושמלתה הייתה כחולה כהה כלילה משובצת בנקודות כסף. היא לא ענדה אף תכשיט. כולן היו יפהפיות מהממות. שלושתן נעצו את עיניהן המדהימות בזנ'ה, בצורה שאי אפשר שלא לשים לב אליה (חוץ מז'נה כמובן, שהיה כל כך לא רגיל לזה שמישהו רואה אותו כשהוא מנסה להסתתר, ששלוש פעמים שאל - "רגע, אתה בטוח שאני חושב שהן רואות אותי?!").

לאחר שנייה של שקט המכשפה הבלונדינית, פתחה את פיה ושאלה בקול, נמוך, ערב וענוג שהעביר בכל השומעים אותו צמרמורת- "למה לא נכנסת דרך הדלת הוביט קטנטן, זה מאוד לא מנומס להיכנס דרך החלון, ועוד בלי שהזמינו אותך, חבל (צקצקה בלשונה) כעת ניאלץ להעניש אותך, ואתה כל כך קטן וחמוד, אני מקווה כי תוכל לעמוד בעונש, זה יהיה כל כך חבל אם לא תוכל לעמוד בעונש, איך נשתמש בך אחר כך?....."

ז'נה כמובן לא חיכה שתמשיך הוא רק מלמל לעצמו - "חמוד מה! כן, כן שמענו אותך", ותוך שהוא מזנק החוצה דרך החלון צעק למכשפות בעזות מצח - "זה הבית שלי ואני אכנס מאיפה שאני רוצה מתי שאני רוצה, ואם יהיה מישהו שיעניש מישהו אז זה בעלי הבית שיענישו את מי שגנב אותו", באותו זמן הוא הרגיש את פלאנק הקטן חושב בעצבים- "לא צריך לברוח בוס, אני גומר אותן! לבד אני גומר אותן, אני בא מצד אחד אתה מהשני ואנחנו גומרים אותן, קדימה בוס, הן קטנות, אני לוקח שתים ואת הזומבים ואתה את השלישית, קדימה בוס....".

כשז'נה הגיע לגג המבנה הוא ניסה להתחבא באחד מפינותיו. בינתיים מתוך החדר נשמע קולה של המכשפה באותו טון ענוג, מחד אך מעורר חלחלה מאידך -"הוביט קטן, למה ברחת, זה לא מנומס לברוח, אתה יודע מה אנחנו עושות למי שמתנהג בחוסר נימוס?..." בינתיים בזמן שהיא מדברת, עלו על הגג מספר זומבים והחלו סוגרים על ז'נה באיטיות (וזה עורר תגובה של "מה?! הם שוב רואות אותי?! הכלבות! פעמיים באותו יום, מה קורה כאן? אני מזדקן, הכל התחיל כשאיבדתי את התיק, אני כל הזמן חושב עליו ולא יכול להתרכז - השבת הגזלה לנגזל, הא!! חבורת גיבורים שוחרי צדק ע'אלק, נו איפה האביר והמונית האוירית כמה זמן אני צריך לחכות...").

בשלב זה אאורוס הבחין בזומבים (באופן אירוני, ז'נה היה חבוי כל כך טוב שהוא לא ראה אותו כלל, רק כשהזומבים סגרו על ההוביט, הוא שם לב למיקומו). כשהבחין בו לבסוף, החל יורד עם "מהיר" כדי לחלץ את חברו. תוך שניות הוא היה על הגג וז'נה קפץ על "מהיר" שנסק מיד. לפני שהספיקו להתרחק, שוב הופיע גריפון מפתח המבנה והסתער עליהם. הוא הצליח לפגוע ב"מהיר" בטפריו וניסה לאחוז בו. אאורוס שקל האם להישאר ולהילחם (מה שז'נה ופאלנק רצו) או לסגת. חומרת פציעתו של "מהיר" חייבה אותו לכל הפחות לסגת כדי לרפאו וכך הוא עשה - "מהיר" החל מתרחק מהמקום והפאלאדין ריפא את פצעיו. הגריפון לא המשיך לרדוף אחריהם אלא חזר למבנה (היה לו ברור שאין לו סיכוי להשיג את "מהיר"...).

אאורוס שחש את הילת הרוע שהיוצאת מהגריפון, והכיר אותה - זו הייתה אותה הילת רוע של המכשפה שפגשו בזמן המלחמה. כעת היה ברור להם שהן יכולות לשנות צורה. השלושה (סליחה, ארבעה עם סופרים את פלאנק) חזרו לעץ-חי שם חיכו להם פרנג'ין, גונד ופלגטון. הגמד הגיע על גבי אחת משתי הרמכות שהטיסה אותו מאי הרקיע כדי לספר מסר חשוב מבראדור. פלגטון הסייר (אותו החבורה לא ראתה יותר משנה), נשא אף הוא מסר מפי הלאמפו המונגי של הדרואידית והמונג הזקן.

יום שלישי, ינואר 02, 2007

חלק 57: חתיכות ואבירים

בעוד המשותקים שוהים בבטחה על אי הרקיע, גונד, פרנג'ין, אאורוס וז'נה התקדמו על הקרקע. כשכל כמה ימים אאורוס מזמן את "מהיר" וזה העלה אחד מהם למעלה לטפל במשותקים, והוריד את זה שטיפל בהם בימים הקודמים. לאחר ההתנגדות הנחרצת של ז'נה, התנדב אאורוס לטפל בהם ראשון כדוגמא אישית (ואני יודע בדיוק, מה כל מי שהיה שם אומר עכשיו - "בטח דוגמא אישית, כבר שלוש שנים שהוא לא שכב עם בחורה, הוא היה כל כך נואש שהוא היה מוכן למשמש אפילו את הכוניפה....פאלאדין אציל ובעל עקרונות ע'אלק...."), אבל כ כ ה א נ י ז ו כ ר א ת ז ה - ומכיוון שאני השה"מ ואני אוכל מספיק חרא גם ככה, וזה הבלוג שלי (מי שרוצה שיפתח בלוג שלו ויכתוב את הדברים מנקודת מבטו - אני רק אשמח), אז ככה זה היה!

לפני שאני מתאר איך הדרואידית ה"כוניפה" נראית, אני חייב להפריך טענה שעלתה אז, על כך ש"כל הבחורות במערכה הן כוסיות" (במובן הטוב כמובן, לא במובן של הגרזן של גונד...). עד עכשיו, החבורה נתקלה במספר נשים בחייהם הקצרים- ליקאנו, באן, נאיל, אאורין, תאייזאנדים, פוילין, אחת מהמכשפות, והרוח הבארדית.

לליקאנו ופוילין היו פנים נאות (כדרכם של מי שיש לו דם אלפי), אך לא יותר מכך וגוף די רגיל למראה (ליקאנו, אף הייתה מאוד זקנה מה שהוריד עוד יותר מחזותה הנאה).

באן ונאיל הן בנות אנוש, נאות, אך בפירוש לא "יפות".

תאייזנדים היא הוביטית נאה (מאוד סקסית, אבל בפירוש לא "יפהפייה...").

המכשפה נראתה לרוב החבורה בלונדינית יפהייפיה, אולם ברור שזו הייתה אשליה, או אפקט של שינוי צורה. אני מזכיר שהשדון הקטן במבוך הדבש, משרת המכשפות, אמר, ש"יפות" הן לא היו.

הרוח הבארדית הייתה יפה, כדרכם של אלפים, אך בפירוש לא יפהפייה מהממת, מה עוד שגופה היה צנום מכדי להיות באמת יפה.

היחידה שאכן הייתה יפהפייה מהממת, כוסית עולם, פצצת על מדהימה ועוצרת נשימה הייתה אאורין.
כלומר הטענה ש"כל הבחורות במערכה הן כוסיות על" פשוט לא נכונה, אבל כמובן שזה לא עזר לי, כשתיארתי את הדרואידית כולם מלמלו שוב "כל הבחורות במערכה...." -

היא הייתה אישה בת אנוש בת כ-25 שנה, מטיפוס גזעי שדומה לעמים הסאטארים. גובהה היה כאמור 1.65, פניה היו יפהפיות, עיניה כחולות לא בהירות ולא כהות, צלולות כמי אגם נקי ועמוק, בשני לחיה היו גומות חן, פיה היה בשרני ואדום. שיערה היה שחור וחלק והגיע עד צווארה. הוא היה עדין ומשיי למגע, בצורה לא אנושית כמעט. עורה היה צחור כשלג ומושלם, רך ועדין למגע, כאילו מעולם לא נחשף לאיתני הטבע. צווארה היה ארוך וענוג כשל ברבור, גופה לא רזה ולא מלא, וחטוב מאוד (גזרת "גיטרה" קלאסית). אצבעות ידיה היו ארוכות וענוגות גם הן.

מעבר ליופי הפיזי, היא נראתה זוהרת, כאילו יוצא ממנה אור טבעי, שהדגיש עוד יותר את יופייה. כאשר מישהו הביט בה, הוא הרגיש חום מציף אותו, ולא יכול היה להסיר ממנה את עיניו (חוץ מז'נה ופלאנק כמובן שלא יכלו להסתכל עליה יותר משנייה....).

לסיכום, אחרי התיאור הזה כבר לא עזרו לי שום טיעונים עובדתיים, וגם אם הייתי מביא מכאן והלאה רק "מכוערות", זה לא היה משנה את דעתה של הקבוצה שנתקבעה - כל הבחורות במערכה שלי הן....אתם יודעים.

לצערו של אאורוס, היא הייתה משותקת והוא היה פאלאדין.....לשמחתה, זה לא היה בראדור שטיפל בה......

החבורה נעה במהירות לעבר תא השטח, משכנה לשעבר, שכעת היה משכנן של המכשפות ועושי דבריהן. במהלך המסע לא היו אירועים מיוחדים מלבד מספר היתקלויות עם יצורי ג'ונגל מפלצתיים - הם הותקפו בידי סוג של זאבי ענק; יצורים ענקיים בגודל סוסים הולכים על ארבע שנראו כהכלאה בין אריות לבבונים. שיבבתם משתקת (אם כי על זה אאורוס היה מעיר - מה משתקת, את מי משתקת? והגרזן של גונד היה אומר.....); ולטאות קטנות שהפיקו מתוך גופם אנרגיה חשמלית; על כל אלה התגברו די בקלות.

כאשר היו במרחק של שבוע בערך מרשת העכבישים שהייתה הגבול המזרחי של תא השטח, הם הותקפו על ידי מספר צמחים בעלי צורת מתאר אנושית ובגודל אנושי - גופם היה דומה לגזע עץ בצורה המזכירה פלג גוף של אדם, היו להם שורשים ששימשו כרגליים, והגזע העליון יצאו שני ענפים ששימשו כזרועות. קצה הגזע הסתיים בבליטה גדולה שמרחוק נראתה כראש, אולם לא היו להם עיניים, אוזניים, פה או אף או כל סממן אנושי אחר. הם נעו והתנהלו יותר כמכונות ולא כיצורים חיים. הם תקפו באמצעות קוצים שהיו בקצה ענפיהם והפרישו חומר ארסי שצרב את כל מי שנפגע על ידיהם.

על אף ההרכב המצומצם (או כמ שז'נה אמר - "וואו, אני לא רגיל להסתובב עם כל כך מעט אנשים, איפה הצבא הרגיל שלנו...."), הם הצליחו להתגבר עליהם בקלות - גונד טבח כמה עם גרזנו, פרנג'ין זימן את הקרקס המעופף שלו, והיחיד שהיה פחות אפקטיבי בלחימה היה ז'נה, אולם גם הוא תרם את חלקו (אאורוס היה באותה עת על אי הרקיע, מטפל במשותקים, או כמו שז'נה קינטר אותו - "משחק ברופא וחולה עם הדרואידית").

ביום למחרת, הם שוב הותקפו על ידי כמה כאלה, ושוב חיסלו אותם בקלות וכך גם ביום שלאחר מכן. לאחר הקרב השלישי, פרנג'ין החליט לערוך סיור בעקבות הצמחים המוזרים. בסיוע תצפית אוירית של אאורוס וקיה הוא גילה כי מקור הצמחים בעץ ענק שנראה כאילו הוא יצור חי.
הוא לא דמה כלל לעץ-חי שהכירו - הוא היה קטן הרבה יותר (פחות מ-60 מטר גובהו וקוטרו כ-15 מטר), והוא יכול היה לנוע (אומנם לאט אבל בעקביות, וללא הפסקה, כך שלאורך זמן הוא יכול היה לגמוע מרחקים די גדולים ביום). שרידים של גופות של חיות היו משופדות על ענפיו ונראה היה שהוא ניזון מהם בדרך כלשהי. גזעו וענפיו היו מכוסים בנוזל שמנוני אדמדם שחרחר - שהיה כנראה תערובת של דם קורבנותיו ושרף שהפריש (כנראה אותו חומר חומצי שהפרישו הצמחים הקטנים). לעץ היו חוטרים רבים. מידי פעם הוא היה משיל כמה מהם והם היו הופכים ליצורים בהם נתקלה החבורה. הם שימשו כשלוחות שלו והביאו לו טרף רב. בכל פעם שהשיל כמה, מיד צמחו לו חוטרים חדשים. כשאאורוס חש במידת הרשע שהוא מקרין, הם החליטו שלא לטרוח ולברר עם הוא תבוני אלא פשוט לתקוף.

מכיוון שלתקוף מהקרקע היה נראה רעיון גרוע מאוד (הם עדין זכרו מה העץ החי עשה לשאשא, ואפילו שהעץ הזה היה קטן יותר, זה עדיין היה חרוט עמוק בזיכרונם). לכן הם החליטו לתקוף בדרך שבה יש להם יתרון יחסי - מהאוויר. מכיוון שלעץ הייתה מידה רבה של חסינות מפני פגיעות חצים, הלחימה הייתה ארוכה ומייגעת - אאורוס וז'נה רכבו על גבי "מהיר" והמטירו חצים מהאוויר, בעוד פרנג'ין מזמן מפלצות קרקעיות שתוקפו את העץ וחוטריו מהקרקע.

ההתקפות נמשכו מספר ימים, כשבינתיים גונד (שהיה די חסר ערך בלחימה מרחוק) שוהה על אי הרקיע מטפל במשותקים (כשכל הזמן הגרזן צורח - "כוסיות!! כוסיות!! אוי פאלאדין בחורה ואני זורק סיכות מהשמים - תרד אליו ותחתוך אותו כמו גמד אמיתי יא חתיכת תירוץ כוסוני עלוב לגמד שכמותך, משחק לי באחות רחמנייה כשיש עצי רשע לגדוע- כוסית! זה מה שקורה שמסתובבים עם כוסיות! בסוף הופכים לכוסית!....").

לאחר כמה ימי מלחמת התשה, העץ חוסל ובערב החבורה חנתה על הקרקע כהרגלה. לרוע המזל, כמה מחוטרי העץ נותרו בחיים ותקפו את החבורה בהפתעה. הם הצליחו לפצוע כמה מהם וחוסלו רק לאחר קרב מתיש. בעוד הקבוצה מלקקת את פציעה, תקפו אותה מתוך החשיכה 6 סרע-גורים, ממשרתיהם של המכשפות. הם הצליחו לפגוע אנושות בגונד, אך פרנג'ין הפך לציפור ואאורוס זימן את "מהיר" ולקח את גונד הפצוע עליו והם נמלטו מהמקום (ז'נה היה באותה עת על אי הרקיע).

הם ניצלו את שארית הלילה לתעופה מהירה (אאורוס ממילא "בזבז" את הזימון שלו לאותו יום ופרנג'ין את שינוי הצורה, כך שהם החליטו לגמוע את המרחק שנותר). לפנות בוקר הם הגיעו לרשת קורי העכביש, שם נאלצו לנחות (אני מזכיר שיש שם משהו שלא מאפשר תעופה בקרבת או מעל תא השטח). הם התקדמו ברגל והגיעו אל העץ-חי ששמח לראותם וסיפק להם הגנה בזמן שנחו את היום שלמחרת.

יום שני, ינואר 01, 2007

חלק 56: תרעלה

לאחר סיום הריסת המצודה החבורה פנתה לחיסול המכשפות. לפי המונג הזקן והדרואידית, הן התמקמו בבית הישן של בני החבורה, בתא השטח בו בני החבורה גדלו. הם החלו להתקדם דרומה לעבר המקום, כשבינתיים הם שוקלים את צעדיהם.

זמן לא רב לאחר שיצאו לדרך, באחד הלילות הותקפה החבורה. הדבר התרחש בזמן משמרת של בראדור, הדרואידית והמונג הזקן. כמה חצים נורו מתוך החשכה ופגעו בבראדור, המונג, הדרואידית ובוגלאגו. החצים היו מורעלים והם הפכו משותקים. שאר החבורה ניצלה מפגיעת החצים.

למרבה המזל אאורוס התעורר מסיבה לא ברורה ובמקביל כמה מהחיות של הדרואידית החלו צורחות. ברגע שפקח את עיניו, אאורוס ראה את החצים מסביב, כמה מהנפגעים ויותר גרוע - ענק מסתער לעברם.

הענק התנשא לגובה 4 מטר והיה שרירי וחסון, ראשו היה מכוסה באדרת שיער סמיכה ומטונפת שכיסתה את פניו (בדומה לדרואידית - רק שמסביבו לא היו פרפרים - רק זבובים....). הוא לבש שריון עור וכיסוי חלציים ואחז אלה ענקית בשתי ידיו, מחגורתו השתלשל שק יוטה גס. נראה היה שהוא מנסה בכל הכוח שלא להשמיע קול, אבל זה לא כל כך הצליח (מפיו עלתה חריקת שינים מאיימת, וצעדיו הכבדים לוו ברחשי עלים וענפים).

אאורוס זימן באחת את "מהיר", ורגע לפני שהענק הגיע אליו הצליח לתפוס את קשתו ואשפתו. הענק תקף ופצע את האביר אנושות, בעוד שאר בני החבורה מתחילים להתעורר. מיד אחר כך אאורוס עלה על הרמך ודרך את קשתו, בזמן ש"מהיר" נסק ויצא מטווח ידו של הענק. היצור הזועם הוציא סלע משקו והטיל על האביר, אך החטיא (בעיקר בזכות זריזותו של "מהיר" - שכן אאורוס היה ללא שריון).

בינתיים, שאר החבורה התעוררה והחלה מתעשתת - ז'נה תפס את קשתו ונבלע בצמחייה, פרנג'ין התעורר ונערך לזימון הקרקס המעופף שלו, וגונד אחז בגרזן והסתער על הענק, פוגע בו קשה. הענק שב ואחז בגרזנו בשתי ידיו ותקף את גונד, מפיל אותו על הרצפה, פצוע וחסר הכרה. הוא המשיך להניף את אלתו והיכה את פרנג'ין פוצע אותו קשה (ושוב פרנג'ין ניצל ממוות רק בזכות החוסן הטבעי שהעניק לו יסודן האדמה).

כשגונד, בראדור, הדרואדית, המונג, פרנג'ין ובוגלאגו שרועים על הרצפה הקרב נראה נואש, אולם אז החלו אאורוס וז'נה להמטיר חצים על הענק. תוך שניות הם פגעו בו מספר פעמים והרגו אותו (לא לפני שהשליך עוד אבן אחת על אאורוס וכמעט פגע - ז'נה נותר כל הזמן נסתר מעיניו).

אאורוס ירד אל הקרקע והניח ידיו על פרנג'ין, מעניק לו כוח חיות. כשפרנגי'ן התאושש, הוא הצטרף אל הפלאדין לטפל בשאר בני החבורה הפצועים. מי שהיה מעבר ליכולת הריפוי שלהם היו בוגלאגו, הדרואידית והמונג הזקן - שלושתם היו משותקים. לא היה צריך בדיקת רעל מסובכת כדי לזהות את הארס - היה זה אותו חומר שהמכשפות השתמשו בו לפני מספר שנים, בזמן המלחמה, להרעיל את לורמין, ליקאנו והדירפאן של הלאמפו המונגי, בן בריתם של החבורה.

בניסיון נואש למצוא רמז כל שהוא שיסייע להם, ז'נה ופרנג'ין סרקו באופן יסודי את מקום המחנה וסביבתו. ליד המקום בו ישן כל אחד מהם, היה נעוץ, או מוטל על הקרקע חץ של רובה קשת, כאילו ירו עליהם והחטיאו, היו אלה בדיוק אותם חצים שפגעו בשלושת המשותקים. כל שמונת החצים, היו זהים - חצים רגילים שקצת מתחת לראשיהם היה שקיק עור זעיר. בכל אחד מהשקיקים הייתה שערה, פיסת עור, או פיסת בגד של אחד מבני החבורה (בחץ שפגע בבוגלאגו הייתה בשקיק שערה מפרוותו, בשקיק על החץ שהחטיא את ז'נה, תלתל משערו וכן הלאה).

בסריקה קצת יותר רחבה התגלה מקום מרבץ של המארב. היו שם עקבות של הענק ומספר סרע-לודים שנעלמו מזמן. ניסיון של פרנג'ין לעלות על עקבותיהם נכשל, סיור שערך אאורוס גילה שהם כנראה התרחקו כבר מעבר להישג ידה של החבורה (ואם אתם שואלים את עצמכם - "אך! איפה פלגטון?" - אז אני מזכיר שבאותו זמן הוא היה בירח דבש ועשה טראקים בהודו - או כמו שאמרתי לחבורה - "ירח דבש בהודו - סייר, או לא סייר?!").

בניגוד לפעם הקודמת (השיתוק של לורמין וליקאנו), הפעם היו בידי החבורה כלים טובים יותר להתמודד עם המצב (אם כי לא עם הרעל כשלעצמו). בזכות היכולת הטלפאתית של "מהיר", הם הצליחו לתקשר עם המשותקים (מהיר דיבר איתם והעביר את דבריהם לחבורה). לא היה להם מידע חדש למסור - הם סיפרו כי במהלך השמירה נורו עליהם מספר חצים והם הפכו משותקים.

החבורה הגיעה למסקנה שהדרך היחידה לרפא את המשותקים, ממש כמו אז היא להשיג את הנוגדן מהמכשפות, ומכיוון שממילא הם היו בדרך להתעמת איתן, לא נותר אלא להמשיך כרגיל. לגבי המשותקים, הוחלט כי "מהיר" יעלה אותם אל אי הרקיע, שם ישמרו עליהם הרמכות. בינתיים, החבורה תתקדם על הקרקע כשכל יום אחד ממנה (אאורוס, פרנג'ין, גונד או ז'נה) עולה למעלה, ונשאר באותו יום עם המשותקים ומטפל בהם (ועל זה אמר ז'נה כשפלאנק מחזק אותו "איכס! אתם תעשו אמבטיית ספוג לכוניפה, אני לא נוגע בה במקל, אני מוכן אפילו לטפל, בבוגלאגו אבל לא בה.......").