חלק 76: המושלמת והצרוב

השורשים של הסכסוך נעוצים בתקרית שארעה לפני מאות שנים (איש לא יודע בדיוק מתי). באותה עת, פולארש, שהיה מיועד להפוך לראש הבוררים (השופט העליון שלהם ואחד מאנשי המפתח) ותוליאז שהייתה מיועדת להיות הנווטת הראשית (זו הנמצאת בקשר עם ה"אי" והמכווינה אותו) היו מאוהבים זו בזו ועמדו להכריז על התמסרות מוחלטת (הכרזה ששווה לנישואים מונוגמים - דבר מאוד נדיר אצל דרי הרקיע שהם בד"כ בעלי תפיסה פוליגאמית חופשית).

את פולראש כבר הכרנו, הוא היה אותו פולראש רק צעיר בכמה מאות שנים (וכמו שאחת הבדיחות המפורסמות עליו היא שכבר בתור תינוק הוא לא היה בוכה אלא אומר לאלו שטיפלו בו - "במטוטא מכם, אם תועילו ברוב טובכם להאכיליני במעט חלב או דבר מה דומה לכך, שכן רעב עז תקף אותי...", אבל זה היה החלק הראשון של הבדיחה, לאחר שמישהו היה אומר אותה, מישהו אחר היה עונה לו - "מה פתאום! אתה מגזים זה בכלל לא אמין, שפולראש ידבר בצורה כל כך לא מנופחת וכל כך נמוכה ודלה ללא שום פאתוס? - עזוב לא מאמין...").

תוליאז היתה הפכך הגמור ממנו. רזה בגובה כ-1.60, שיער כסוף, עור שחור, עיניים כתומות, תווי פנים נאים. במקור הייתה דרת רקיע צחקקנית וקלילה, אופטימית חסרת תקנה, בעלת חוש הומור בלתי שביר כמעט (על העולם ועל עצמה) ומעט פרואה, אך אם זאת יכולה להיות עקשנית ודעתנית מאוד, בקיצור, התאמה מושלמת.

כבר מגיל צעיר הם נמשכו זו לזו. ברגע שהפכו להיות כשירים לסיורים (וזה היה בגיל צעיר יחסית לדרי רקיע כי שניהם היו מאוד בוגרים לגילם), החלו מסיירים יחד. התקופה הייתה מסוכנת וסוערת ויחד הם עברו סכנות רבות שרק הגבירו וחישלו את אהבתם. הצלקות שעל גופם היו שריד לקרב משותף נגד לטאברק עצום מימדים - היא הגנה עליו בגופה. בזכות לחשים שהיו על שריונה היא ספגה את רוב הנזק ללא פגיעה אמיתית, אלא שידה הייתה חשופה. וכשהיא הניחה אותה על ראשו כדי להגן עליו מפני קרן החשמל, היא נכוותה בזרועה ולצערה לא הצליחה לחסום את כולה וכך חלק מפניו נכוו. לאחר התקרית הזאת הוא החל מכנה אותה "מושלמת" ומאז הכינוי דבק (הוא כמובן קיבל את הכינוי צרוב....).

כולם ראו בזוג שידוך מושלם - לא רק שהם היו נאים, אוהבים ואהובים, מזה דורות רבים, ששני מיועדים לתפקידים כה נכבדים, לא הזדווגו והדבר נחשב לאירוע המסמל מזל רב (לפי המיתוסים, הזוגות שיסדו את הגזע היו כולם "בעלי התפקיד" = נוראנ-אט-טאנו - דרי רקיע שאוחזים באחד מהתפקידים כמו בורר, נווטת, דובר וכד').

אולם עננה שחורה קטנה התגנבה לרקיע האוהבים (שימו לב למשחק מילים - עננה - רקיע...). היו כאלה שלא אהבו את הזיווג, ולא רצו שהוא יתקיים - דר רקיע בשם פארטיאן שהיה מאוהב בתוליאז ואחותו רטיאן, שהייתה מאוהבת בפולארש. השניים זממו להפריד בין האוהבים. הם סיממו את תוליאז והביאו אותה למיטתו של פארטיאן. כמובן שהם דאגו שפולארש יראה אותה, עירומה במיטתו. הוא נעלב עד עמקי נשמתו ונדר לא לדבר עימה עוד. הימים ובשבועות הבאים היא ניסתה לדבר על ליבו (היא קמה עם חמרמורת ולא באמת ידעה מה קרה), אך לשווא.

היא אף כתבה מכתב נוגע ללב והניחה אותו במקום המפגש הסודי שלהם (ראה מכתב 1). אך רטיאן עקבה אחריו לשם וכשהוא נכנס היא שמה לב למכתב והחליקה אותו מתחת לשולחן כך שלא ייראה.

בינתיים, רטייאן החלה מפתה את את פולארש ואחיה החל מתקרב אל תוליאז ומרעיל אותה נגד אהובה. באחד הלילות, כשפולארש נענה לבקשתה של ראטיאן "להישאר עימה בלילה כי היא חולה ובודדה" פאראטין הביא את תוליאז לביתם והיא ראתה את אהובה לשעבר יוצא מחדרה של האחות. היא כמובן שאלה אותו למעשיו, אך הוא שתק והלך למקום שלהם ושם הטמין מכתב משלו.

כשגמר לכתוב את המכתב והטמינו, יצא לביתו שם חיכתה לו רטיאן שהוציאה ממנו את הסיפור. כדי להפר כל סיכוי להשלמה, באותו לילה התחפש פאראטין לפולארש והתגנב למיטתה של תוליאז ושכב עימה. לאחר סיום המעשה הוא אמר כי עשה זאת רק כדי שלא יוכל להתמסר לה (כאמור כדי להתמסר צריך להתנזר שנה לפני) וכי אינו רוצה בה עוד.

מאותו רגע התלקח גם בליבה של תוליאז כעס, שהפך עד מהרה לשנאה עזה. היא באה למחבוא פעם אחת אחרונה והשאירה שם מכתב (כמובן שהמכתב הקדום הוחבא אף הוא על ידי פארטיאן) -

כמובן שהוא לא בא יותר למחבוא ולא ראה את המכתב (ראטיאן הסיחה את דעתו). מספר ימים אח"כ תוליאז שבה למקום וראתה שאין מענה. היא חתמה את המחבוא וזימנה יצור לשמור עליו. הכעס התלקח והפך לשנאה.....

חודשים מספר אח"כ, שניהם נדרו לשמור בחשאי על נזירות (בגלוי הם אימצו ילדים כנהוג בקרב גזעם). במשך השנים היריבות ביניהם הלכה וגדלה והפכה לאיבה גלויה. כשכל אחד מהם קיבל את תפקידו רם המעלה, הם החלו לריב זה עם זה על כל דבר ועניין. עד מהרה הם אספו סביבם מחנות תומכים. בשלב מסוים האיבה הפכה כה מרה, עד כי הקבוצות פרשו זו מחברתה של זו, ולא נפגשו אלא לצרכים רשמיים (תוליאז החלה בוררת בעצמה בסכסוכים של סיעתה, כשהיא נשענת על "המשפט הקדום של האי המרחף" - בו האי עצמו מחליט במשפט).

לפני 300 שנה התרחשה מלחמה קשה שבה נהרגו מרבית הבוגרים בין דרי הרקיע (כולל פארטיאן ורטיאן). כך נוצר מצב שרוב האוכלוסייה נמנית על אלה שנולדו לאחר הסכסוך ולכן אינם מכירים מציאות אחרת. המלחמה רק הגבירה את האיבה, כשכל צד מאשים את השני בהשתמטות וניהול לא נכון של הלחימה. טינתה של תוליאז אף גברה, משום שבמהלך הלחימה מת בנה הבכור נארהדרון, בעת שהגן על פולארש (היא טענה שהוא בנו של פולראש וכינתה אותו מאותו רגע ואילך - "פחדן, המקריב את ילדיו למען יחיה").

השנים הפכו את תוליאז לדרת רקיע רצינית ואפילו מעט מרירה (אם כי עדיין בעלת חוש הומור ואירוניה, גם עצמיים). ופולראש, נשאר פולראש אם כי רציני ועצוב עוד יותר.

כמובן שכמה ימים לאחר הבוררות, כל הסיפור התגלה. באופן מפתיע התגלה גם, כי כל הילדים של תוליאז ופורלאש מאומצים ולכן הם עדיין יכולים לבצע את נדרי ההאחדות שלהם (הם היו אמורים לא לשכב עם איש אחר במשך זמן רב, כדי להיות מסוגלים לערוך את הטקס, שהוא אירוע נדיר בחיי דרי רקיע, בין היתר בגלל שאין אצלם כמעט אקסלוסיביות מינית). כך בא אל סופי הסכסוך באי.

מיד לאחר סוף הפרשה התגלה גם סיפור אהבתם של נאווי וראטנוסוואמרין (הבן הבכור - המאומץ כמובן של תוליאז) - לפני כמה שנים, הם נפגשו במקרה, במהלך היתקלות עם גריפונים באחד הסיורים. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, אולם גם אהבה בלתי אפשרית כמובן. פי הייתה היחידה ששותפה בסדו העניין והיא יצאה במיוחד לסיורים עם נאווי (בתואנה שהן מלוות את וילפריד בסיורים באי), כדי שתוכל לפגוש בחשאי את אהובה.

זאת גם הייתה הסיבה שנאווי הייתה כל כך להוטה לפתור את הסכסוך, שכן זו הייתה הדרך היחידה לשמור על הקשר עם אהובה מהמחנה היריב. לאחר תום הסכסוך השניים הפכו זוג קבוע והחבורה למדה להכיר גם את וראטנוסוואמרין (או בקיצור ראטנו) ואת אחותו התאומה שאלימיאן שגם הייתה בסוד העניין -

ראטנו הוא דר רקיע, "צעיר" (בן 132), 1.62, אתלטי מאוד ושרירי, נאה מאוד, שיער שחור אסוף ועיניים כתומות. דומה לפולראש אבל עם הרבה פחות פאתוס ויותר קלילות וארוניה (קצת יותר אירוניה מאשר אימו ופחות נאיבי ממנה) .הוא כאמור הבן (המאומץ) הצעיר של תוליאז (בבת עינה שמסובב אותה על אצבעו הקטנה.). ומיועד להיות היורש של אימו.

שאלימיאן - הבת הגדולה של תוליאז ותאומתו של ראטנו (גרסא נשית שלו). דומה בדיוק אימה בצעירותה -צחקקנית, מלאת שמחת חיים, פלרטטנית, אופטימית ורומנטית בלתי נלאית, מלאת חוש הומור ואירוניה. הנפש התאומה של אחיה ראטנו.

בחודשים שלאחר נערכו טקסי ההתאחדות של פולראש ותוליאז ושל נאווי וראטנו. מיד אחר-כך התכנסה מועצת האי והסכימה פה אחד לקחת על עצמה את יישוב המצפה.

חלק 75: בוררות

לאחר ביצוע כל המשימות, פי הכריזה על בוררות חובה בין תוליאז המושלמת (זה כינויה) לפולראש הצרוב, אביה. היא תכננה את הכל בקפידה ולפי כל כללי הטקס - היא עשתה רשימה מפורטת של כל המוזמנים וסדר הצגתם, הזמינה רשמית את כולם והכינה מקום מסודר ומאורגן בו כולם יוכלו לשבת וכמובן נאום.

ביום שנקבע היא כינסה את כולם והחלה בטקס הארוך (רק הצגת סדר היושבים היה אמור לקחת יום שלם, למזלם של החבורה ז'נה פשוט זרז את כולם), בערב כולם התפזרו ולמחרת התכנסו שוב והבוררות התחילה (והאמת שזה היה לוקח עוד יום לולי ז'נה ופלאנק העצבני שכבר נמאס להם מה"שטויות של אלה שגרים בשמים" זירזו את כולם...).

היא נשאה נאום ארוך שבו סיפרה כמה חשובה האהבה והאחדות ואיך הם שרויים יותר מידי זמן במצב של מחלוקת. היא הזמינה את תוליאז להתחיל ולהציג את טענותיה. כמובן שהיא קמה בזעם ותוך התעלמות מופגנת מפולראש אמרה - "איך אפשר לדבר עם פחדן שמסתתר מאחורי ילדים כדי להציל את עצמו" אמרה וסירבה להגיד עוד (ופי לא לחצה עליה למרות שבסמכותה היה לעשות כן). אחר כך פי הזמינה את פולראש לשאת את טענותיו והוא אמר - "יש והבוגדנות התככנית כה גודשים את הסאה עד כי אפילו הסלחן שבנינו לא יאות למחול, כך הוא המאורע התלוי ועומד לפנינו" והתיישב.

פי הסתכלה בשניהם, בלעה את הרוק ואמרה "אתם מסרבים לדבר, אתם מסרבים להגיב? אני לא אאלץ אתכם לעשות משהו שאתם לא רוצים, אבל בודאי שלא תסרבו לקרוא בקול את המכתבים הללו", אמרה ונתנה לפולראש את המכתבים של תוליאז. תוליאז התחילה, קוראת את המכתב, לאחר כמה שורות היא החלה נחנקת ולא הצליחה לקרוא, היא ביקשה מדר רקיע צעיר (שהחבורה הכירה מיד, כזה שהתחבק עם נאווי ביום המפגש) לקרוא במקומה והוא עשה כן. כאשר סיימה שקט השתרר באולם וכולם הביטו בפולראש, וציפו שיקרא, אך הוא עמד שם, בוהה במכתבים (שבנתיים קרא בשקט) ובפעם הראשונה בחיו (ואלה חיים מאוד ארוכים...), הוא לא הצליח להוציא הגה בפיו - הוא הושיט את המכתב לנאווי והיא קראה אותו בקול.

השקט נמשך עוד כמה שניות, ואז התפרצו כולם בצעקות, ורק תוליאז ופולראש עמדו דוממים, והסתכלו לראשונה מזה מאות שנים זה בזו.

פי השתיקה את כולם בתקיפות שהפתיעה גם אותה ואמרה - "פולראש הבורר, האם זהו כתב ידה של תוליאז הנווטת?" פולראש אישר בהנהון. אז היא פנתה לתוליאז - "תוליאז הנווטת, האם את בטוחה שזהו כתב ידו של פולראש אבי?" והיא כמובן הנהנה. "אם כך" המשיכה פי "זו הייתה טעות! טעות טראגית, זאת ההחלטה שלי, אי הבנה, פשוט אי הבנה, ואני לא מוכנה לזה, אני לא מוכנה שאהבה כל כך גדולה תאבד רק בגלל אי הבנה אחת קטנה, אני פוסקת בזאת שאתם שניכם תעמדו בראש צוות מיוחד שיחקור את הפרשה, אתם תסרקו את האי, מטר אחר מטר, תסרקו את החלל בו נמצאו המכתבים, תשתמשו בכל יכולותיכם ויכולותיהם של דרי הרקיע האחרים כדי לרדת לפשר הדבר, לאחר שתסיימו אני אאפשר לכם לומר דברי סיכום ואז אומר את פסיקתי הסופית" ואז היא יצאה ברוב רושם מחוץ לאולם והתמוטטה מעולפת בזרועות נאווי שרצה אחריה.....

בימים הבאים אכן נערכו בדיקות וחקירות ובספו של דבר התגלה הסיפור המלא.

חלק 74: הקץ למשימות

בפני החבורה עמדו כמה משימות חדשות שהם היו צריכים לבצע, כדי להכריז על בוררות חובה בין שתי קבוצות דרי הרקיע, להשלים בינהן ולגרום להן ליישב את המצפה וכך להשלים את משימות המצפה.... כלומר זה מה שאני בתור מנחה חשבתי. לשמחתי הרבה פרנג'ין חשב אחרת. הוא החליט באומץ, שנמאס לו ממשימות (בכלל הוא היה בטוח שכדי לבצע את כל אחת מהמשימות שפולראש הציג אני אציב בפניהם עוד משימות...), ובנה תכנית עוקפת מנחה -

הוא החליט כי יהפוך את פי ל"בוגרת" שזכאית לזמן בוררות חובה (מה שלא היה קל כי לא ראתה עצמה כמתאימה כלל), לשם כך הוא דאג שהיא תעמוד בכל הקרטריונים (ואני מדגיש את המילה דאג ומיד תבינו למה) -

לרתום גריפון למרכבה - הוא שאל אותה אם היא שכנעה בעבר גריפון להירתם למרכבה, מכיוון שזה דבר שמתי שהוא כמעט כל דר רקיע עושה היא ענתה בחיוב, אבל לפני שאני ופי הספקנו להגיד משהו הוא פשוט "סימן וי" על המשימה ועבר הלאה.

הובלת קבוצה לניצחון בקרב - פרנג'ין שאל את כולם, האם הם מסכימים שהייתה זו פי שהובילה אותם לניצחון פעמיים - פעם אחת בקרב נגד היצור הבלתי נראה, שהרגה בחציה ובפעם השנייה בקרב נגד הלטאברק, בכך שהפכה את כולם לבלתי נראים וכך הכינה את התשתית לבריחתו.

היא לא נראתה משוכנעת והחלה למחות ולומר שבאירועים האלה היא לא הייתה המנהיגה, אולם בני החבורה (בעידוד מאסיבי של נאווי - שגם רצתה בבוררות), הציפו אותה באמירות כגון - "די פי, אל תהיי כל כך צנועה, אנחנו היינו שם, את הצלת אותנו" או "תראו איזו מנהיגה! לא רק שהיא משכמה ומעלה בעת קרב, לאחר שוך הלחימה, היא קפידה לחלוק את התהילה עם כל פיקודיה, וכך לתת להם ביטחון עצמי - ממש אות מופת להנהגה..." וגם "לא רק שהובלת אותנו, אלא ממש הצלת את חיינו, את הפגנת נחישות, קור רוח והחלטיות שהקרינו על כולנו והם אלה שאפשרו לנו לפעול כל כך ביעילות...."

מעבר לדבריהם, נאווי, פרנג'ין, ז'נה ווילפריד היו כל כך החלטים ותמימי דעים שהיא השתכנעה בסופו של דבר...ולפני שהיא תספיק לחשוב שוב ואולי לשנות את דעתה, פרנג'ין שוב "סימן וי" ומיד עבר הלאה.

מו"מ עם גורם חיצוני - כפי שנודע לחבורה, וילפרידי הצטרף לנאווי ופי בסיורים סביב אי הרקיע, במטרה להכירו ולחקור אותו. פרנג'ין שאל אותה אם היא הצליחה לשכנע את וילפריד להכין את האוכל באחד הפטרולים. כמובן שהתשובה היתה חיובית (לא שזה קשה במיוחד), ופרנג'ין חשב שזה עונה על הקריטריון של "מו"מ מוצלח עם גורם חיצוני לאי", אבל פי לא הסכימה לכך, וכאן נכנס קושי לא צפוי - הסתבר שפי הייתה משוכנעת שכדי להפוך באמת לבוררת עליה לעמוד במשימות "אמיתיות", את שני הדברים הראשונים היא קיבלה, אבל כאן היא לא הסכימה "לחפף". היא התעקשה על מו"מ אמיתי.

למרבה המזל, פרנג'ין היה מוכן גם לאפשרות כזו. הוא אמר לה כי אם הכל יתנהל כשורה, ודרי הרקיע יעזבו את האי ויעברו לגור במצפה, מישהו יצטרך לשמור על האי. הוא הציע לה שתדון בנושא עם אאורוס, הוא אמר לה בכובד ראש שזו תהיה משימה קשה, שכן אאורוס לבטח ירצה ללכת למקומות אחרים, ובשום פנים ואופן לא יהיה מוכן לעוף כל היום בשחקים ומידי פעם לבקר את דרות, כלומר דרי הרקיע במצפה.... (כמובן שהוא לא אמר דבר לאאורוס). אני לא אכביר בתיאורים - פי עשתה הכנות מרובות, הזמינה את אאורוס לשיחה ולאחר משא ומתן קצר השיגה את הסכמתו.

כל העניין היה כל כך קצר וקל שהיא התחילה לחשוד, אבל העובדה שאאורוס נשבע לה שלא ידע דבר ככשאלה אותו, וההסברים הנחושים של הקבוצה, שכנעו אותה ("זה פשוט את! את משכנעת בטירוף, מבט אחד בעינים שלך וכל אחד נמס ומוכן לעשות כרצונך, את נושאת ונותנת מלידה...").

לפתור סכסוך בין שני דרי רקיע, הייתה משימה קשה יותר. פרנג'ין רצה להסתפק באיזשהו סכסוך ילדות שהיא פתרה בין שני חברים. פי לא חשבה שזה ראוי. לאחר מחשבה היא הגיע למסכנה שעליה ליישב את הסכסוך המתמשך בין אביה לאחותה נאווי.

סיפרתי על המראה היצוני של נאווי, כאשר החבורה פגשה אותה, אולם אז החבורה טרם הכירה את אופיה. אז כמה מילים עליה (ממה שהקבוצה הבינה לבד וממה שהיא ופי סיפרו לוילפריד ולאחרים) - בבסיסה היא צחקקנית, קלילה, ואופטימית מאוד. אביה רצה שהיא תירש אותו כבוררת ולא ראה בעין יפה את אופיה הקליל ולכן במידה מסוימת דיכא בה תכונות אלה. במשך הזמן היא הפכה למאוד צינית ואירונית (על גבול הסרקזם), אם כי נותרה בפנים רומנטית.

כמרד באביה היא הפכה להיות מאוד פרועה, במיוחד בחייה האישיים (רודפת מין - בלי הבחנה בן זכרים לנקבות), ומרבה להיות צינית וללגלג על המסורת (לעג שהוא כמובן רואה כחוסר כבוד ולכן כועס עליה עוד יותר בגללו). בקיצור המקרה הקלאסי של ילד בכור שלא עומד בציפיות אביו ומורד בו.

פי, שאהבה מאוד את שניהם, רצתה מאז ומעולם להשלים ביניהם וכעת ראתה הזדמנות פז. היא פנתה לאחותה והציע לה לפגוש את פולראש וללבן את הבעיות. בכל זמן אחר ייתכן ונאווי הייתה מסרבת, אולם מסיבה כלשהי היא הייתה להוטה שכל העניין יצליח (לחבורה זה היה די ברור - מכיוון שהיא אהבה מישהו מהקבוצה השנייה, וכל עוד הסכסוך עמד בין שתי הקבוצות, היא לא הייתה יכולה להיות איתו. לכן היא רצתה שהסכסוך ייפתר, והחבורה ופעולותיה נראו לה כמתנה משמיים עבורה ועבור אהובה).

פי הפגישה ביניהם. נאווי שיתפה פעולה והעמידה פני בת רצינית ומסורה ששבה מסורה - היא התנצלה בפני אביה על כמה אמירות פוגעות, הבטיחה ללמוד את החוק והמסורת ואפילו אמרה לו שהיא נוטשת את חיי האהבה הפרואים שלה לטובת התמסרות לדר רקיע אחד (זה לא היה שקר, היא באמת התכוונה לעשות זאת....). הוא כמובן נשבר (הוא הרי אהב אותה אהבת נפש ורק חיכה לצעד הקטן ביותר ממנה כדי לסלוח ולשכוח) וכך הסכסוך נפתר.

עכשיו נותרה המשימה האחרונה - לשכנע את האי לרדת, הייתה זו משימה קשה שכן האי היה בעל רצונות משלו. אפילו הנווטת שהייתה בקשר מתמיד איתו לא הייתה יכולה תמיד לומר לו לאן לנוע. למרבה המזל פרנג'ין ווילפריד מצאו "פרצה בחוק" - הם שכנעו את פי כי כל שעליה לעשות הוא לשכנע את אחד מאיי הלווין לרדת מעט. פי עלתה עליו וערכה מדטציה במשך כמה ימים. האי הסכים לרדת (ואם השחקנים היו חושבים קצת הם היו מגיעים למסקנה שגם אם היא הייתה פונה לאי הגדול הוא היה יורד כי......, אבל אויה אויה השה"מ המסכן וכל זה....).

חלק 73: אנחות

לאחר שחזרו למגורי האלפים, פי ערכה מסיבה לכבוד החבורה (היא תירצה זאת כמסיבת "ברוך בואכם", אבל האמת שהיא וחבריה לא היו צריכים יותר מידי סיבות למסיבה). היחיד שנהנה היה אאורוס שכל הזמן היה מוקף בכמה דרות רקיע יפיפיות (ולפני שאתם אומרים שוב את משפט ה"כל הבחורות במערכה שלך הן.."- אני מזכיר שהן סוג של אלפיות, ושבהגדרה בעיני בני אדם גם האלפיות פשוטות המראה ביותר יפות...).

ז'נה היה מעוצבן על שלא הרשו לו לעשן, ומכיוון שרצה לסיים את הכל ולהתפנות סוף סוף לחיפוש אחר התיק שלו. פרנג'ין רצה כבר לגמור עם כל העניין ולהתקדם וממש לא היה בראש של מסיבות. וילפריד כבר היה משועמם מהמקום, ומרוגז מאוד מהתנהגות תושביו הלא הגיונית, הוא כל הזמן התלונן על האוכל התפל (מעט האוכל שלא היה תפל, היה, איך להגדיר זאת....מעט - מכיוון שדרי רקיע אוכלים מאוד מעט, המנות שלהם מיניאטוריות - כמה נקודות על צלחת....).

בזמן המסיבה נאווי חזרה ואישרה את מה שהחבורה כבר ניחשה - המכתבים שנחתמו בשם "יאזי" היו אכן מכתבים של תוליאז, ראש הקבוצה השנייה.

במהלך המסיבה, וילפריד, ז'נה ופרנג'ין ביקרו שוב את פולראש וניסו לשכנע אותו להשלים עם תוליאז. אולם לפני שהם הספיקו להציג בפניו את המכתבים הוא פרץ לדבריהם ובתקיפות אמר כי הוא לא מוכן לדבר על כך. וילפריד אמר בעדינות דיפלומטית ראויה לציון, שהוא (פולראש) מתנהג כמו ילד קטן ומפגר ושנמאס לו (לוילפריד) מהמקום והוא רוצה להתחפף כדי לבדוק את הג'ונגל (למען האמת הוא רצה לעשות טיול רגלי בג'ונגל).

פרנג'ין ניסה להרגיע את המצב ולחזור ולבקש מפולראש ליישב את המצפה. פולראש חזר על עמדתו - הוא מוכן לרדת למטה אבל תוליאז (כלומר ה"היא" כפי שכינה אותה - הוא לא היה מוכן אפילו להגות את שמה), לעולם לא תסכים לדבר שהוא תומך בו, והוא אינו מוכן לדבר איתה ולשכנע אותה.

אולי בגלל הדברים של וילפריד ואולי בגלל אופיו ההגון הוא כן אמר שעל פי הנוהג של דרי הרקיע, הם יכולים להכריז על בוררות חובה, שבה שני הצדדים יהיו חייבים להגיע לדיון. לשאלת החבורה הוא ציין כי על בוררות חובה יכול להכריז רק "בוגר" - מישהו שעמד בכמה מבחנים ומשימות. לדבריו יש כיום רק כמה כאלה (הוא ביניהם) ולדעתו איש מהם לא יסכים להכריז על בוררות.

ז'נה שאל אותו מהם המשימות והאם הם יכולים לבצע אותם ובכך לקבל את הזכות לזמן בוררות חובה, הוא שוב השיב כי באף נוהג לא נאמר כי ה"בוגר" חייב להיות דר רקיע, ולכן הוא חושב שאם מישהו מהם יעמוד במשימות, תהיה לו הזכות לזמן בוררות חובה (הוא כל הזמן דיבר על זה בטון אקדמי וקר, היה ברור כי הוא אינו מעוניין שזה יקרה, כי אז הם כנראה יזמנו אותו לבוררות חובה עם תוליאז - דבר שלא רצה בו. מאידך, כפי שכבר הכירו אותו, הוא היה אדם ישר והגון ולא היה מוכן להתחמק משאלה ישירה או לשקר, גם אם פירוש הדבר שיקרה משהו שלא מוצא חן בעיניו).

לשאלת החבורה הוא פירט את המבחנים/משימות שיש לעשות כדי להפול ל"בוגר" -

א. לשכנע גריפון לשמש כבהמת רכיבה ולרתום אותו למרכבה.

ב. לשכנע את האי לרדת בגובה.

ג. להוביל קבוצה לניצחון בקרב.

ד. לנהל מו"מ מוצלח עם גורם חיצוני.

ה. לפתור סכסוך בין שני גורמים בין דרי הרקיע (ולא, אי אפשר היה לפתור את הסכסוך של
פולראש ותוליאז, זה טיעון מעגלי...).

המפגש (שכלל את כל האירועים מאז הגיעו פרנג'ין וז'נה לאי ופגשו בוילפריד ופי) הסתיים באנחות -

אנחת ייאוש קורעות לב של וילפריד - "מי אלה היצורים הילדותיים המעצבנים האלה? ומה אני עדיין עושה פה?!"

אנחות לא פחות קורעות לב של פי "אחח כמה רומנטי, אבי השקול, ההגיוני והעצור היה מאוהב בדרת רקיע עד כי היה מוכן להתמסר לה. רק בגידה מעוררת חלחלה הפרידה בינהם - כה טראגי כה עצוב כה, כה....אחחחח....".

אנחה עוד יותר קורעת לב משתי אלה של פרנג'ין - "עוד משימות?!?!"

ואנחה שלידה כל השאר נשמעו כשקט, במבוך שכל המפלצות ברחו ממנו לאחר ששמעו שדרקון מתקרב, שיצאה מפיו של ז'נה - "מתי כבר נתחיל את המערכה האמיתית - לחפש את התיק שלי!! מה קורה פה?! כבר יותר מחצי שנה אני מחכה שהקמפיין הזה יתחיל לרוץ ואנחנו עדיין תקועים בטיזר, איפה מצאתי את המנחה הזה איפה?.........".

חלק 72: הכרות מחשמלת

לאחר קריאת המכתבים, החבורה הגיעה מיד למסקנה שמדובר בראשי שתי סיעות האלפים - פולראש הצרוב (אביה של פי) או ותוליאז הנווטת. לגבי פולראש הם היו בטוחים שזה כתב היד שלו (פי ונאווי, בנותיו הכירו את כתב ידו היטב). לגבי תוליאז, פי אמרה לנאווי - "טוב את יכולה לברר בקלות עם הכתב שהוא של תוליאז, את יכולה לדבר עם..." ונעצרה כשנאווי נעצה בה מבט גוער ואמרה - "כן אני יכולה ואני אעשה זאת, ועכשיו בוא נחזור כולנו..." ולפני שמישהו הספיק לומר משהו יצאה מהחדר.

בדרך חזרה הם עצרו למנוחה וליבנו עוד את העניין, הם הגיעו למסקנה שכנראה פולראש ותוליאז היו אוהבים בעבר הרחוק ומישהו סכסך ביניהם, ודאג לסתיר את המכתבים מעיניהם. בזמן שהם מדברים, כשויל החל מנסה לשאול את נאווי איך היא מתכוונת לבדוק אם כתב היד הוא של תוליאז, נאווי כחכחה בגרונה, אמרה שהיא חייבת לסייר בזמן שהם נחים, קמה עלתה על המרכבה והתרחקה מהמקום (האמת שכולם הבינו מה קורה - היה ברור להם שהיא נפגשת עם דר הרקיע שראו אותה מתחבקת איתו כבר ביום הראשון ושכנראה הוא שייך לקבוצה השנייה...).

השיחה נמשכה, והדמויות/שחקנים התמקדו פחות באירועי היום ויותר בשיחת הכרות בין פי ווילפריד לז'נה ופרנג'ין - וילפריד התברר כננס סקרן ביותר, ונראה היה שנמאס לו מאי הרקיע ושהוא די להוט לרדת למטה אל הג'ונגל ולחקור אותו, הוא אף הוציא את יומנו ומידי פעם שז'נה או פרנג'ין היו מספרים משהו מעניין, רשם אותו.

לפתע, בעודם מדברים, הבין וילפריד מדוע יש צורך בסיורים - יצור מעופף ענק הגיח כאילו משום מקום. גופו היה דומה בצורתו לזה של נחש ענק באורך כמה עשרות מטרים, אך הוא היה מכוסה בנוצות צבעוניות. ראשו היה גם דומה לראש לטאה בהבדל אחד - היה לו מקור אימתני בקצה ראשו המוארך ושתי זוגות עיניים - מעל המקור ומתחתיו שנראו כאילו הן מאפשר ראייה של 360 מעלות. המקור היה כחול, ארוך ורחב וניצוצות חשמליים הקיפו אותו. לאורך גופו היו שלושה זוגות כנפיים, מוטת כל זוג כשישה מטרים. הוא עף בשמים במהירות עצומה, מתמרן בזריזיות בלתי מתקבלת על הדעת (שינה כיוונים במהירות, התהפך מעלה ומטה, ריחף במקום, נסק ונחת במהירות עצומה). נראה היה כי הוא מרחף מכול קסום כלשהו, והכנפיים רק משמשות לתמרון.

היצור התקרב לקבוצה במהירות שלא תאומן, מכיוון השמש, ורק בזכות חדות ראייתה של קיה, שהזעיקה את פרנג'ין הוא לא הפתיע את החבורה. פי אמרה מיד כי היא מכירה את היצור והוא מסוכן מאוד וז'נה אמר לה - "כאילו דא!?" (מה שהתחיל מסורת ארוכה, של אינפורמציה מאוד מועילה שפי מספקת לחבורה, ותגובה מקנטרת של ז'נה....).

מכאן דברים החלו להתגלגל במהירות - וילפריד יצר אשלייה של להב ענקי המגיע משום מקום ומקדם באויר לעבר היצור, אולם נראה שהיצור חש כי מדובר במקסם ולא התייחס אליו. ז'נה הסתתר ונערך להתקפה. בינתיים היצור התקרב, פער את מקורו וניצוצות החשמל החלו מתגברים סביבו.

פי הטילה לחש שהעלים מעין את כל בני החבורה, חלקיק שנייה אחר כך יצאה מהמקור של היצור קרן חשמל אדירה שניחתה על אזור החבורה. היא הייתה כה חזקה עד כי הם הרגישו את שערם סומר ואוזניהם כמעט התפקעו מהרעש, אולם למרבה המזל איש לא נפגע. היצור צווח בזעם והחל סובב את האזור בו עמדה החבורה מטיל לשם קרני חשמל באקראי.

ז'נה היה מאוד מרוצה מההעלמות (או כמו שפלאנק, החמוס הקטנטן אמר לו - "הי בוס, לא רואים אותך אפילו כשאתה עומד ככה גלוי בלי להסתתר, בוס! אתה תותח... לא פלא שבחרתי בך בתור מלווה, אתה עוצמתי בטירוף..."). הוא שמט את כלי נשקו והטיל אשליה משלו - הוא יצר דמות דומה במראה שלה לפי, מזנקת מהמקום בו פי עצמה עמדה ורצה הרחק משם. היצור בלע את הפתיון והחל מתקיף את האשלייה.

בינתיים פרנג'ין זימן שני היפוגריפים שהחלו תוקפים את היצור, הוא נלחם בהם בחמת זעם והרג אותם, אולם הם פצעו אותו גם, ופרנג'ין זימן במקומם חדשים (ולמי שתוהה, וילפריד דאג להפוך את פרנג'ין לבלתי נראה בכל פעם שפעולותיו גילו את מקומו). לאחר כמה דקות שוב הייתה ידו של היצור על העליונה אלא שהוא כבר היה פצוע קשה. הוא עשה כמה סיבובים במקום מנסה לפגוע באקראי בחבורה ואחר כך עזב את המקום והתרחק.

לאחר הקרב פי סיפרה כי מדובר ביצור ששמו לטאברק, הוא שוכן בגבהים, עף תמיד (גם כשהוא ישן), וטורף כל מה שהוא נתקל בו (או לפחות מנסה). היא אמרה כי הכוויה של אביה, פולראש, נגרמה במהלך קרב עם יצור כזה. היא הוסיפה שהיצור שפגשו היה קטן יחסית לבני מינו.

חלק 19: אהבת פוילין

מאיזו שהיא סיבה טכנית לא ברורה, השרת מסרב לפרסם את ההודעה ובה חלק 18. כדי להגיע להודעה, צריך אם כן לקפוץ אליה דרך הקישור בתוכן.

וכעת לחלק 19 המוקדש לאיציק וכמובן לאייאנקס נסיך הארגמן...-

החבורה נעה במהירות ותוך ימים ספורים הגיעה למקום מאורתו של אוטארפור. במקום בו עמדה המאורה נמצא כעת גל של אודים מפוחמים (ונקודה למחשבה שהחבורה פספסה - באזור יורדים 48,000 מ"מ של גשם!! - כדי להבעיר את המאורה ואז להשאירה בוערת עד שתיחרב לגמרי, היה צריך להשקיע כמות עצומה של אנרגיה, או קסם, או אש לא טבעית נניח של דרקון אולי, אבל החבורה פשוט התעלמה מהעניין והמשיכה כרגיל.......וזו שוב הייתה פינתו של השה"מ המסכן שטורח לבנות עולם מורכב ועשיר והרפתקאות מלאות מידע והשחקנים מתעלמים ממנו - אויה אויה מסכן שכמוני וכד').

בני החבורה התקרבו למקום והחלו מחפשים בתוך האפר ההופך לבוץ, אך לא גילו דבר. אח"כ פרנג'ין הטיל לחש המזהה קסם, ומצא הילה קלושה מאזור מסוים. חפירה ממושכת באזור גילתה דלת מתכת נעולה המובילה אל תוך האדמה. החבורה התרחקה מעט, בעוד ז'נה מנסה לבדוק אם הדלת ממולכדת ואח"כ לפרוץ אותה. אז קרה מה שבד"כ קורה במצבים כאלה - ז'נה נופף לכולם ואמר ש"הכל בסדר זה לא ממולכד. אני פורץ את זה בשתי דקות...". אז הוא התחיל בפריצה, נשמע פיצוץ אדיר, כולם רצו למקום לחפש אחר השרידים שלו, רק כדי לגלות שהוא מפויח, אבל בסדר ובדיוק סיים לפרוץ את הדלת (הוביט חמקמק מאין כמוהו הוא ז'נה שלנו - אפילו האש לא מצליחה לתפוס אותו....).

הדלת נפתחה למחילה שם חיכה....טוב אני לא אגלה כרגע, כי מה שחיכה שם לא התגלה מסיבות כלשהן, שאני לא יכול לפרט כי אז יתברר מה חיכה שם. מכיוון שהשחקנים קוראים את הבלוג הזה, אתם הקוראים תצטרכו לחכות בסבלנות כדי לברר את פשר העניין, כי אני לא רוצה לעשות ספויילר לשחקנים (זה היה ספויילר מספיק בפני עצמו....).

המחילה הובילה לחדר תת-קרקעי קטן מצופה כולו שיש משובח, משובץ בכסף וזהב. במרכז שכב ארון באורך 1.80 מטר ורוחב של 80 ס"מ, שהיה עשוי גוש אחד של מתכת מסגסגות לא מוכרת לחבורה. פרנג'ין הטיל לחש גילוי קסם, אבל האמת שזה היה אחד המקרים שבו לכל אחד יש "לחש גילוי קסם" - או במילים אחרות (כמו שהייתי צריך להסביר אחרי הבדיחה הזאת לאחד השחקנים) - מהארון קרנה הילת קסם רבת עוצמה.

בעוד החבורה עומדת ומתלבטת מה לעשות, ז'נה ניסה ללא הצלחה למצוא דרך לפתוח את הארון. אאורוס עמד והתפלל למונתאו ובעזרת יכולות הפאלדין שלו גילה כי הילה של טוב קורנת מתוך הארון. אחרי כמה דקות פרנג'ין הכריז ש"אין שום דרך לפתוח את הארון" (וכשז'נה אומר דבר כזה אז כנראה שבאמת אין שום דרך) וגונד ענה לו "מה זאת ת'אמרת אין דרך", הניף את הגרזן ו....לא אכביר במלים - גונד פתח את הארון.

בתוך הארון, מרחפת במעין שדה כוח, שכבה חצי אלפית צעירה, שיערה הערמוני מגיע עד לברכיה, פניה נאים כדרכם של חצי אלפים אם כי לא "יפים" במיוחד ועורה לבן כחלב. גופה היה רזה וצנום (שוב טיפוסי לחצי אלפים). היא הייתה לבושה טוניקת משי לבנה ועל צווארה שרשרת כסף ולה מחובר תליון שהיה מסגרת כסף שנראה היה שהייתה אמורה להכיל אבן עגולה.

לפני שמישהו הספיק לומר משהו, ז'נה ניגש אליה והניח במרכז התליון את האבן שנמצאה בגופתו של הזומבי מינוטאור (משהו ששכחתי לספר בהודעה הקודמת - בגופת הזומבי מינטאור מצאה החבורה אבן יקרה עגולה בקוטר שני ס"מ. האבן הייתה קסומה וצבעיה השתנו בכל כמה שניות). ברגע שהאבן הונחה במרכז התליון, הצבע חזר ללחייה של חצי האלפית והיא פקחה את עיני הירקן המשולמות שלה ושאלה - "היכן אני?".

לזכותה של החבורה אני אציין שבאופן שהוא לא תמיד אופייני, כולם הבינו מיד שמדובר בפוילין, בתו של אוטארפור. הם גם זכרו את השירים שליקאנו מסרה להם (ראו הרפתקה 2), שם סופר כי לאחר שהרג את אהובה, אוטארפור הפריד את נשמתה מגופה וטמן אותה במקום כלשהו, בעוד הוא נושא את גופתה הרחק משם. אבל זאת הייתה החבורה - אאורוס רק אמר "וואו ג'ינג'יות עם עיניים ירוקות הן הטיפוס האהוב עליי" ופשוט הרים אותה, הוציא אותה מהמערה, הניח אותה בעדינות על הקרקע והציג את עצמו.

אני לא אפרט מה קרה עכשיו, כי זה היה די מייגע - להסביר ליצור תבוני, שהיה בתרדמת קסומה במשך מאות שנים ושהדבר האחרון שהוא ראה היה את אביו רוצח את אהובו, איפה הוא, זה עסק עדין רגיש ומסובך עד מאד. כמובן שהחבורה הצטיינה במשימה הזו כפי שהיא מצטיינת בכל משימה "עדינה, מסובכת ורגישה עד מאוד" עד כה (ראו לדוגמה איך גונדולן פתח את הארון...). אבל בסופו של דבר פוילין הבינה "היכן ולמה" (ויותר חשוב - "מתי") והיחס החם, העדין והאוהב של אאורוס הצילו אותה מהתמוטטות נפשית באותו רגע.

היא אף שמה לב לקשתו המיוחדת של אאורוס, יאשניר, וביקשה לירות בה. בזמן שהיא מותחת את הקשת בקלות שהדהימה את החבורה (אאורוס הוא היחיד היכול למתוח את הקשת בקלות, כל השאר לא יכולים או מסוגלים לירות פעמים בודדות לפני שם מותשים) ומשלחת חץ אחר חץ בדיוק מדהים היא סיפרה לאאורוס את הסיפור הבא:

"מאז שאני זוכרת את עצמי אבי כלא אותי בכלוב של זהב. הוא טען תמיד כי הוא רוצה להגן עלי מהעולם החיצון, אבל כבר מהתחלה הבנתי כי בעצם הוא רוצה לשמור אותי לעצמו. וכך ביליתי את רוב חיי כלואה בחדרי במגדל הכחול בטיר-אל-לום.

בילדותי חליתי במחלה קשה והרופאים קבעו כי היא נובעת במחסור באוויר צח ופעילות גופנית. אבי שהיה בעל ידע רב ברפואה בעצמו סירב לשמוע להם, אולם לאחר שהמחלה החמירה ואני כמעט מתתי הוא הודה בפני עצמו שהדבר נכון והורה לשומריי - 6 עבדים, סריסים עקורי לשון מהמשמר האישי שלו - לקחת אותי פעם ביום, בחסות החשכה לטיול באחד הגנים הפנימיים והשמורים של הארמון.

שנה לפני אירוסיי אבי ערך משתה גדול בארמונו. כל ראשי הבתים הגדולים וראשי הכנסייה של נלפאר באו למשתה. הנימוס חייב את אבי להציגני במשתה, אחרת היה פוגע קשות באורחיו. הוא כבר ערך כמה וכמה אירועים ובכל פעם תירץ את היעדרי בדבר מה כזה או אחר, אלא שהפעם כבר לא נותרה לו ברירה.

ניצלתי כל שנייה ושנייה מהמשתה כדי לבלוע בכל חושיי את המראות הנפלאים סביבי - ריחות, טעמים, צבעים, קולות תנועה...ומעלה לכל - אנשים, אין ספור אנשים מכל מיני מינים וגזעים שאכלו, רקדו, שרו, צחקו, רבו.....זה היה נפלא! כבר בתחילת הערב הקיפה אותי חבורת אצילים סקרנים (כולם באו לראות את "בתו של אוטארפור הכלואה במגדל הכחול"). אולם מתוך כל קהל האנשים העצום מסביבי ובאולם המשתה כולו, אני לא יכולתי שלא להתרכז באחד בלבד - בנות (benot) אביר החרמש.

כשזה חמק מהמשתה לחצר יחד עם עוד כמה אצילים צעירים אני ניצלתי את העובדה, שבשל כללי הנימוס, רק שומר אחד היה יכול ללוות אותי ואבי היה עסוק באירוח. וחמקתי לגן אחריהם. זה היה גן גדול בהרבה מזה שהכרתי - בוסתן ענק מלא בעצי פרי, וצמחי נוי נפלאים. רצתי בתוכו שיכורה מתחושת החירות ולאחר כמה דקות נתקלתי בחבורה.

כולם מלבד בנות, היו מבושמים מעט והתחרו ביניהם בירי בחץ וקשת. כשהבחינו בי, הם תפסו אותי בעליצות ובצהלות שמחה שמו קשת בידי והתגרו בי לירות בה. עמדתי שם נבוכה ופעורת פה וכמה מהם החלו ללעוג לי. בנות שחש במצוקתי ניגש אליי וניצב מאחוריי. הוא הקיף את גופי בזרועותיו, אחז בידיי בעוד הן עדיין תופסות את הקשת, והראה לי כיצד משתמשים בה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נגענו זו בזה. מאז אותו יום הרביתי לירות בקשת במהלך טיוליי היומיים כשכל מתיחת מיתר, מזכירה לי את מגעו של בנות...."

כשסיימה את דבריה, היא הסתובבה אל החבורה והושיטה את הקשת לאאורוס. כאשר זה לקח אותה הוא הבחין כי דמעה ירדה מלחיה של פוילין וניתזה על הקשת. כך הוא ידע כי הקשת טוהרה על ידי "יגון של אהבה זכה".

חלק 18: ענקים ואשליות

מכיוון שהפוסט הזה נעלם (ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לשרת שלי שהבאיני עד הלום), אני נאלץ לפרסם שוב את חלק 18, לכל הקוראים הקבועים - תתעלמו, או שפשוט תתענגו על הנוסטלגיה.....

יומיים לאחר צאתם, באמצע המרחק למאורת אוטארפור, התריעה קיה לפרנג'ין שמשהו מתקרב. החבורה (או יותר נכון הצבא הקטן), הסתתרה בתוך הצמחייה והמתינה. כעבור דקה קצרה הופיעה לעיניהם שיירה מוזרה -

טור ובו 6 ענקים חסונים בגובה של יותר מ-9 מטר, לבושים שריונות מתכת מלאים, המעוטרים בפיתוחי זהב, נושאים מגיני ענק וקרדומות עצומים, חמושים מכף רגל ועד ראש ברובי קשת, חרבות, פגיונות, גרזיני הטלה וחניתות. פני הענקים היו נאים באופן לא אנושי כמעט, ועל ראשיהם היית אדרת שיער בלונדיני אסופה במסרקות זהב. הענק הראשון (שהיה מעט גדול יותר מהאחרים) נשא על כתפיו את לורמין וליקאנו שהיו שקועים בתרדמת עמוקה. שני הענקים האמצעיים החזיקו באפריון מפואר, מכוסה בשלל בדים יקרים שזורים בחוטי כסף וזהב ומעוטרים באבני חן קטנות (החבורה זיהתה מיד את האפריון, כאחד מחפצי המותרות המדהימים שהיו אצל אוטארפור).

היחידים שלא ראו את המראה המרהיב והמוזר היו בוגלאגו ואאורוס. בוגלאגו החל נובח בתוקפנות ואמר לפרנג'ין (כן אני מזכיר שוב - פרנג'ין מדבר עם חיות) שהוא מריח ריח של מוות. אאורוס ראה את האמת במלואה - המראה כולו היה אשליה מלבד האפריון והעובדה שהדמות הראשונה בשיירה, אכן נשאה את לורמין וליקאנו חסרי ההכרה - מה שבאמת היה שם הוא האלמתים של אוטארפור ובראשם הזומבי המינוטאור מטיל האימה ולא ענקים.

פרנג'ין ואאורוס עדכנו את כולם, נאיל הטילה עליהם לחש כלשהו ועיניהם נפקחו למראה האמיתי (אם כי האשלייה הייתה כה רבת עוצמה עד כי לחלק מהם לקח זמן מה לראות את האמת). מבלי לבזבז שנייה נוספת בני החבורה התרוממו מהמחסה, ניגשו לאפריון וקראו למי שלא יהיה בפנים לצאת החוצה (חלק בשפה מנומסת יותר וחלק אחר בשפה מנומסת פחות). בתגובה, השיירה אכן נעצרה, וילון האפריון נפתח ומתוכו יצאה בת אנוש יפהפייה - בלונדינית תכולת עיניים עם שיער שופע גולש על חזה מרהיב, לבושה בשמלת משי חצי שקופה שהבליטה את גופה החטוב והמושלם.

פניה של האישה ענדו ארשת משועממת חולמנית ומתפנקת (כמו של חתול שכרגע סיים ארוחה דשנה). היא סקרה את החבורה ואמרה בקול פעמונים ערב - "כל כך חם פה, מה בפיכם נתינים יקירם, אמרו נא מהר כי אני חפצה להמשיך בדרכי למקום נעים וקריר יותר". החבורה שאלה אותה לזהותה בצורה תקיפה, דרשה שתשחרר מיד את ליקאנו ולורמין וחלק אף שלפו נשקים (ובראשם ז'נה ופלגטון) והיא ענתה "אני הוד מעלתה לאוז'רושק, שליטת האזור, כשתלמדו לדבר אלי בכבוד הראוי אליי ולא בגסות וולגארית אולי אשקול להרשות לכם לפנות אליי שוב", אמרה ונכנסה אל האפריון.

מכאן דברים החלו מתגלגלים במהירות - ז'נה ופלגטון נכנסו אחריה בנשקים שלופים אל תוך האפריון ודרשו ממנה שוב לשחרר את ליקאנו ולורמין. בחוץ אאורוס והסאטארים מתחו את קשתותיהם והתכוננו ללחימה. באותה שנייה בערך לאוז'רושק פשוט נעלמה מתוך האפריון בעוד הזומבים הניפו נשקיהם ונעו לעבר החבורה (כשהזומבי מינוטאור מניח את לורמין וליקאנו על האדמה בעדינות ומצטרף לאחרים). אאורוס והסאטארים ירו מתח חצים שהצליח לפגוע בזומבי מינוטאור ולהפילו, פרנג'ין נאיל ובאן רצו ללורמין וליקאנו לטפל בהם ולגונן עליהם בעוד גונד, ז'נה ופלגטון פגעו בזומבי נוסף והרגו אותו.

בשלב זה נראה היה שהחבורה עומדת להביס את הזומבים, אלא שאז לפתע קמו ל"תחייה" שני הזומבים שהופלו ויחד עם חבריהם היכו בחבורה והצליחו לפגוע בה קשה (הזומבי מינוטאור אף הצליח לעלף את פלגטון במכה אחת ולפצוע קשה את גונד). למרות זאת, החבורה המשיכה להילחם - נאיל ופרנג'ין ריפאו את פלגטון וגונד, בעוד ז'נה אאורוס והסאטארים המשיכו לתקוף והצליחו לפצוע קשה עוד כמה זומבים ולהפיל שוב את המינוטאור זומבי, שעליו הם ריכזו את התקפותיהם.

שוב היה נדמה שהחבורה עומדת להכריע את הזומבים אל אף המכות הקשות שלהם (במהלך חילופי המהלומות, גם אאורוס ופורטמאר נפצעו מספר פעמים), אלא שבכל פעם שהופל זומבי לרצפה, הוא הוקם בלחש והחל לוחם כאילו לא קרה לו כלום, וכך הצליחו הזומבים להתיש את החבורה.

כשהמצב הפך לכמעט נואש, הגיעה תפנית נוספת - אאורוס עמד במקום והפסיק לירות. בעוד חבריו נלחמים ומפילים כמה זומבים לרצפה, הוא פשוט עמד והתפלל למונתאו. בעזרת יכלות הפאלאדין שלו לאתר רוע, הוא הצליח לזהות הילת רשע מאחד העצים הקרובים. רק אז הוא מתח את קשתו ושילח חץ רב עוצמה לעברה. דם שחור ניתז מהמקום בו פגע החץ וצרחה אדירה נשמע ממנו, כשה"דבר" שהיה שם החל להתרחק מהמקום (הוא נשאר בלתי נראה, אבל סימני הדם שניגר ממנו היו ברורים בעליל). מכאן ואילך מצב החבורה השתפר- בכמה מטחי חצים והתקפות הלוחמים הופלו שאר הזומבים, ומכיוון שהם לא הוקמו עוד, הושג הניצחון (לא לפני שאאורוס, גונד ועוד שני סאטארים הופלו מפציעות מרובות וקמו רק הודות לריפוי של נאיל ופרנג'ין - עד כדי כך הקרב היה קשה, גם ללא מי שיקים בכל פעם את האל-מתים).

לאחר הריגתו של הזומבי האחרון, התפנתה החבורה לטפל בליקאנו ולורמין. בדיקה יסודית העלתה שהם נמצאים במצב לא טבעי של חוסר הכרה, שנבע מאותו סם משתק רב עוצמה בו הורעל הדירפאן של המונגים. המסקנה הייתה חד משמעית - שלוש המכשפות (שלאוז'רושק הייתה ככל הנראה אחת מהן) עשו יד אחת עם הסרעפצדים והמנטיקורות, ולפי דברי לאוז'רושק, הן כנראה היו אלה שכעת שלטו במהלך העניינים.

כעת, היה ברור לחבורה שיש לבצע מהלך נגדי שישיב להם את היתרון והיוזמה. לאור ההבנה הזו, הם איתרו את המונגים, הפקידו בידיהם את לורמין וליקאנו, השאירו שם את נאיל ואאורין שישגיחו עליהם והורו לפורטמאר והסאטארים לאבטח אותם. בינתיים, החבורה עצמה יצאה למאורה של אוטארפור בכדי למצוא שני דברים - דרך כלשהי לסתור את הסם ועקבות שאולי יובילו אותם למאורת המכשפות.

חלק 71: קולות מן העבר

ברגע שהדלת נסגרה על החבורה, משהו בלתי נראה תקף את ז'נה, חבט בו ופצע אותו. בוגלאגו, שכנראה הריח משהו, דילג מעל ההוביט וניסה לנשוך משהו, אך נכשל ונחת בתוך החדר (למתבונן מהצד נראה כאילו הוא סתם מזנק באויר ועושה תנועת נשיכה ונוחת הרחק משם, כמובן שפרנג'ין, שכל הזמן שומר על קשר אמפתי כלשהו עם כלבו חש בעניין....).

וילפריד הטיל לחש המאפשר לאתר קסם, ומיד ראה שאכן יש שם משהו חריג - משהו או מישהו שיש סביבו הילת קסם מסוג שונה מזה של האי. הוא לא יכול היה לזהות בבירור במה מדובר או להבחין במתאר ברור (גם בגלל הקושי להתרכז וגם כי כאמור הכל מסביב הפיץ הילת קסם). הוא צעק לכולם בקצרה מה הוא רואה והמשיך להתרכז, מנסה לגלות עוד פרטים. בינתיים היצור תקף שוב את ז'נה, אך זה הצליח באורח פלא להתחמק ממכותיו (מהצד, לכל אלה שלא ראו את היצור, זה נראה כמו שזנה נע מצד לצד בתזזית, כאילו רוקד ריקוד פראי ולא ברור...).

בינתיים פי הטילה גם היא לחש דומה לזה של ויל וראתה את מיקום היצור. מיד אחר כך היא דרכה את קשתה. פרנג'ין הטיל לחש כלשהו שעטף את היצור בהילת אור קלושה וכעת כולם יכלו להבחין במיקומו, נאויי התקדמה הלראש הטור (זה לא היה קשה כי שלושת אלה שהיו לפני - וילפריד, פרנג'ין וז'נה היו כולם יצורים רזים בגובה של פחות ממטר...), וריפאה את ז'נה. בוגלאגו הסתער שוב על היצור והפעם הצליח לפגוע בו (בראייה של ויל ופי זה נראה כאילו חור ענק נפער במקום בו בוגלאגו נשך). ז'נה שלף פגיון ודקר את היצור בזעם, היצור תקף שוב, הפעם את בולגאגו ופצע אותו באופן שטחי. פי ירתה חץ מאחור (שוב, כולם לפניה היו נמוכים, ונאויי עדיין היתה כפופה לאחר שריפאה את ז'נה), פגעה ביצור והרגה אותו.

החבורה החלה מחפשת בחדר, כשויל ופי ממשיכים להתכז בגילוי מקורות קסם ונאווי ופרנג'ין מרפאים את מי שצריך. עד מהרה וילפריד גילה מספר רונות על הקיר שכנראה אחראיות לזימון היצור בכל פעם שמישהו נכנס לחדר (עוד מנגנון הגנה). החדר עצמו היה ריק מחפצים. לאחר חיפוש מדוקדק ז'נה הצליח לגלות כמה כפלי מרחב בקירות החדר שהובילו לחללים קטנים (במגורי דרי הרקיע חללים כאלה משמשים כארונות קטנים לאחסון חפצים). בתוך כמה מהם הוא מצא שלושה מכתבים, על גבי נייר ישן ומקומט, שנראה כאילו נדחסו בחופזה לתוכם. המכתבים הם היו עדיין חתומים בחותמות שעווה שלא נשברו. הם היו מקומטים מאוד אבל במצב מצוין (כמו שפי ונאווי אמרו להם, כפלי המרחב הקטנים שומרים על תכולתם באורח קסום - אם יש שם מזון, הם דואגים לטמפ' וללחות המתאימים לשימורו, כך גם לגבי כל חומר אחר כמו נייר...).

ז'נה יישר את הניירות, שבר את חותמות השעווה וגילה כי מדובר בכתב שאינו מכיר. פי ונאווי ראו מיד שמדובר בכתב של דרי רקיע (שהוא כאמור יותר ציור מאשר כתב, שמשתנה מכותב לכותב ומטקסט לטקסט ולכן יכול להיות מפוענח רק על ידי דרי רקיע אחרים). בני החבורה ביקשו מפי לקרוא את המכתבים בקול והיא נענתה. כשהחלה קוראת את המכתבים, מהר מאוד היא החלה דומעת ומתרגשת ובשלב כלשהו הפסיקה ונתנה אותם לנאווי שתקרא. וזה היה תוכנם -

"פול אהובי,

איני יודעת מה קרה לך, הימים האחרונים עברו עליי כחלום בלהות. מאז נפרדנו, רגע לפני שהלכתי לסעוד עם רטיאן ואחיה, חיי גרועים מגיהנום. האם אתה כועס כי שתיתי לשוכרה באותו ערב? אני נשבעת שלא אעשה כן ואתנזר מכל משקה משכר מכאן והלאה! האם אמרתי משהו שפגע בך? התנהגתי שלא כשורה? אנא אהובי דבר אליי, ולו רק כדי לומר לי כי אינך רוצה בי עוד - רק דבר אליי......

אוהבת - יאזי הקטנה שלך"

"יאזי שלי

כיצד זאת יכולת לעולל לי כדבר הזה? ראי עד כמה אני אוהבך! מפר אני נדר שלא לדבר אלייך ועימך וכותב לך מילים אלה בדם ליבי. איכה יכולה את לטעון להתנהלות לא ראויה מצידי ובו בעת לרמוס את ליבי ואת נדרי אהבתנו המקודשים? כשראיתיך במקום משכבו של פארטייאן נמשלתי באחת לאדם מת! כן, כן יאזי, במו ידייך הענוגות, רצחת את נשמתי ודנת אותי לחיים גרועים ממוות. וכאילו בכדי להגדיש את הסאה, את מלינה בפניי על התנהגות לא ראויה? על שאני סועד את ראטיאן שהיא כמו אחות לי בחדרה? מלאה קובעת התרעלה אהובתי משכבר, נשפכת מגדותיה - שפתייך מביעות האשמות נלוזות, שכאלה בו בעת שעומד לצדך ידידי ורעי שפיתית לשכב עימך ולהפר את נדרינו הקדושים אך לפני ימים מספר! !

ולמרות הכל, הנני כאן, בהיכל אהבתנו. מתחנן לנוכח הרקיע הקדוש כי תביני את טעותך. אין אני מבקש ממך אפילו להודות בכך או לבקש מחילה. רק בואי אליי מחר, אל תומרי מילה, רק חבקי אותי ואשכח הכל, אפר את נדרי ואשא כל קללה של האלים רק חבקי אותי.

פול."

"פול

לולי הייתי מכירה אותך הייתי בטוחה כי אתה שד מרושע שחפץ להתעלל בי, או תפלץ חסר לב שהוליך אותי שולל ורכש את אהבתי. על הכל יכולתי לסלוח, מלבד ליל אמש - אתה יודע עד כמה רציתי לממש את אהבתנו, ואני טיפשה שכמוני - שנה שלמה חיכיתי, כל הזמן ניסיתי לשכנע אותך אך אתה סירבת. אני חשבתי שזה סימן לאהבתך, אך אולי הייתה זאת תוכנית מתוחכמת של נוכל קר וחסר מצפון, שלקח את לבי לגובה רב רק כדי שיתנפץ בעוצמה רבה יותר בעת נפילתו. איך יכולת לשכב איתי בליל אמש רק כדי להפר את נדרינו ולהשליכני אחר כך? ואחרי הכל ובגלל הכל עדיין אני לא יכולה להאמין כי זה אתה אהובי. אנא בוא אליי ואמור כי הייתה זאת טעות, כי נכנעת ליצריך ולא הייתה כאן תוכנית שפלה לרצוח את נשמתי.

יאזי"

חלק 70: הצרוב

כאמור אביהן של פי ונאווי ששמו פולראש ה"צרוב", היה הבורר העליון של דרי הרקיע על האי ומנהיג אחת משתי הקבוצות. כמו רוב דרי הרקיע הוא התגורר בתוך חלל קטן שהיה למעשה כיס רב מימדי על האי (כלומר הוא לא לגמרי במישור הקיום בעולם שלנו ומגיעים אליו דרך פתח כלשהו באי הרקיע). לפני שנכנסו פנימה, נאווי נפרדה מהם בתואנה שהיא עסוקה (כמו שהחבורה תגלה בהמשך היחסים בינה לבין אביה לא היו מהמשופרים), לא לפני שאאורוס נשק לה על ידה והוציא ממנה הבטחה כי תכיר לו כמה מידידותיה.

החמישה (פרנג'ין, זנ'ה אאורוס ששוחק על ידיי ופי ווילפריד - שתי הדמויות של השחקנים החדשים) נכנסו פנימה. שם הם ראו חדר קטן שהיה מרוהט בפשטות ספרטנית וסגפנית - שטיח רצפה מצמר, כמה כריות, כמה כלי אוכל ושולחן עבודה נמוך מעץ לכתיבה וציור, שבשוליו תאים המכילים חומרי כתיבה שונים.

פזורים בכל רחבי החדר היו מאות רבות של ספרים בכל צורה, חומר וכתב אפשרי - מגילות עור, פפירוסים, ניירות בודדים או כרוכים כספר, לוחות שעווה, מתכת, זכוכית, עץ וחרס עם חריטות ועוד. רוב המסמכים היו בכתב או שפה לא ידועים לאף אחד מבני החבורה (שלא טרחו להשקיע בלימוד שפות, למרות שלרשותם עמדה בלשנית מעולה כמו ליקאנו אויה אויה מה מר גורל השה"מ וכד').

דר הרקיע שחיכה בו היה השתקפות דמותה של מגוריו. הוא היה גבר במיטב שנותיו (לפי נאווי, פי ווילפריד גילו עלה על 750, אולם הוא נראה כמישהו בגיל העמידה), גובהו 1.65, רזה, קירח, שחור עור, עיניים סגולות, פנים נאים, כוויה ענקית מכסה את פלג פרצופו הימני - כוויה מוזרה בצבע כחול סגול חלקה כשיש במרקמה (ומזל שבראדור לא היה שם, אז לא הייתי צריך להסביר למה מכנים אותו ה"צרוב").

הוא לבש תמיד בגדי פשתן פשוטים לבנים - כותנת ארוכה ומכנסיים (באירועים רשמיים וסיורים, כפי שהחבורה תיווכח בקרוב וכפי שוילפריד פגש אותו, הוא לבש שריון לוחות מלא ממתכת כסופה לא מוכרת, חלק לחלוטין ללא שום עיטור וחגר פאלצ'יון ענק ובו חריצים מחודדים ועל גבו קשת ארוכה מורכבת ואשפת חצים).

הוא היה גאה, בעל כבוד לעצמו וסביבתו, חמור סבר, ישר מאוד, נדיב וטוב לב מלא בפאתוס (מדבר בשפה מאוד רשמית וגבוהה גם על ענייני היום יום הפחותים והבנאלים ביותר), אבל בשל הכאריזמה שלו אינו טרחן. מי שמכיר אותו היטב (כמו פי), יודע שלמרות חומרת הסבר שלו בפנים הוא רך כמו חמאה ורומנטי חסר תקנה.

הוא נחשב ספר חוקים מהלך (מכיר מערכות חוקים של כל כמעט כל תרבות, אלפית ולא אלפית), מאוד משכיל ואיש שיחה מרתק. שירת הקרב שלו נחשבת לאחת מרבות העוצמה ביותר בכל הזמנים (גם במונחים אלפים). מאז צעירותו התנזר מיחסים וקשרים רומנטיים (מלבד התקשרות קצרה לצורך הולדת ילד - בתו הבכורה נאווילראן). יש לו בת ביולוגית, נאווי (שהחבורה פגשה זה מכבר) ושתי בנות מאומצות - אנדון ופי, בתו הקטנה ובבת עינו (הדמות של אחד משני השחקנים החדשים בקבוצה).

כמובן שברגע הראשון פרנג'ין וז'נה עדיין לא ידעו את כל אלה, אבל הם למדו זאת מהר מאוד....

פולראש (להלן פולראש או הבורר), קם לקראתם ובירך אותם ארוכות. הוא הזמינם לשבת ושמע את סיפורם בכובד ראש. הוא חלק לחבורה שבחים על מעשיהם האמיצים, ההקרבה העצומה ועל עצם הפעילות למען מטרה כה נאצלת וראויה (הוא אף החמיא לז'נה על שהוא מקריב את המסע בחיפוש אחר משהו שכה חשוב לו למען מטרה זו). בסיום דבריו הציע לחבורה עזרה בכל דבר שתבקש.

כשפרנג'ין שאל אותו על אפשרות של ישוב המצפה בידי דרי הרקיע, הוא ענה ללא היסוס. לדבריו זו משימה ראויה ומכובדת והוא מוכן לעשותה בחפץ לב (הוא כמובן לא הפסיק להודות להם על שהם מציעים לו כבוד כה גדול...), אולם לצערו הדבר בלתי אפשרי, משום שכדי לעשות זאת דושה הסכמה של רוב בני האי וזו אינה אפשרית. הוא טען כי ברגע שהוא ינקוט בעמדה כלשהי (למשל קבלת הבקשה ליישב את המצפה), הקבוצה השנייה תתנגד ולכן הם יגיעו למבוי סתום.

כשניסו לברר קצת פרטים על הקבוצה שנייה, הוא פשוט התעלם מהם בצורה לא אופיינית וסירב להתייחס לנושא. וילפריד ניצל את העניין וניסה אף הוא לשאול בפעם האלף (הוא הרי שם כבר חצי שנה), על הנושא, אך אפילו הוא נענה בסירוב מנומס ותקיף. אפילו כשויל ניסה להיות אגרסיבי יותר והאשים את פולראש בילדותיות, הוא מיאן לדבר על הקבוצה השנייה בכלל ועל מהות הסכסוך בפרט. לאחר דקות ארוכות של שיחה בני החבורה הודו לו ויצאו החוצה.

כשיצאו החוצה, פרנג'ין שאל את פי האם היא מכירה מקום באי שאף דר רקיע לא דרך בו למעלה מ-500 שנה. היא ידעה מיד במה מדובר - אי הרקיע הוא מקום קטן ודרי הרקיע מרבים לטייל ולסייר בו ולכן אין כמעט מקום או פינה שלא מבקרים בה תדירות. מקום אחד שנחשב טאבו שאסור לבקרו הוא אי לווין קטן המרחף מעל מרכז אי הרקיע (אחד מכמה מאות איי לווין כאלה). כשפרנגי'ן שאל מדוע לא מבקרים שם, פי אמרה - "כי לא מבקרים שם, מה? לא ברור?" כששאל אם תהיה מוכנה לבוא איתו לשם, אמרה "בוודאי, זה יהיה כיף לבקר במקום שאסור לבקר בו". נאווי צחקה והצטרפה אליה.

נאויי הזכירה לפי שעליהם להמשיך בסיור האווירי שנקטע (לדבריהן היה מדובר בסיורים שגרתיים שנועדו להזהיר מפני סכנות מתקרבות והתקפות פתע על האי). וילפריד הציע שבמהלך הסיור הם יעברו גם במקום (שהחל מסקרן גם אותו). נאווי הסכימה והיא, פי, וילפריד, פרנג'ין וז'נה עלו על מרכבת הגריפון והחלו עפים לשם.

אאורוס שבשלב זה כאמור, השחקן שלו פרש מהמערכה ולכן גולם על ידי המנחה, שוחק בצורה מבריקה - הוא נשאר כדי לדבר ביחידות עם פולראש, בענייני רמכי רוח ומצפים ואחר-כך התכוון לבקר אצל כמה מרפאות, ולנוח תחת השגחן כדי להחלים סופית מפצעיו (או לפחות ככה הוא קרא לזה, כשגילה שאצל האלפים יש אהבה חופשית - אמרתי כבר שהוא שוחק בצורה מבריקה? - אחד ממשחקי הרולפליי האאורוסי המשובחים.......).

לאחר טיסה של כמה דקות, הם הגיעו ליעדם - האי הלווין היה כדור בקוטר של כ-80 מטר (אם כי כמו שאר האי בהחלט הייתה אפשרות שהוא מכיל כפלים רב מימדיים שיכולים להיפתח למרחבים גדולים הרבה יותר). הם הקיפו אותו בתעופה, אך לא גילו דבר ולבסוף נחתו עליו.

לאחר כשעה של חיפושים (הניסיון לחפש מקור קסם כלשהו נכשל כי כל המקום הוא קסום...), ז'נה גילה דלת חבויה עשויה מאותו חומר שממנו עשוי האי, רק מעוצב בדרך קסומה כלשהיא לצורה של דלת. מנגנון הנעילה היה מאוד מסובך, אך כהרגלו ז'נה פרץ אותו ללא כל בעיות מיוחדות. הוא גם לא התקשה במיוחד להפעיל את המלכודת הקסומה ולשחרר פיצוץ אש וחשמל כה עז, שקרע סדק באי וגרם לגריפון להשתולל בבהלה. אבל, הוא גם התחמק ממנו ללא בעיות מיוחדות (הוא מצא כפל בקרקע שבו הסתתר מאפקט הפיצוץ) כך שהכל היה בסדר (והפעם לא היו שחקנים שעומדים מאחורי הגב שלו ומסתכלים, ושנפגעים מעוצמת הפיצוץ - כולם עמדו הרחק מהמקום תופסים מחסה מאחורי המרכבה - כך שלא היה מי שיטען כלפיו טענות).

הדלת הובילה למסדרון באורך כמה מטרים שנפתח בסופו לחלל קטן ברוחב אורך וגובה של כארבע מטר. לא היה ברור האם זה חלל פיזי בתוך האי עצמו או למעשה כיס במימד אחר שהפתח הוביל אליו (כמו החלל בו גר פולראש). בכל מקרה החבורה הסתדרה בטור - ז'נה בחלוץ ופי במאסף ונכנסה פנימה.

ברגע שכולם היו בתוך המסדרון, הדלת נסגרה מאחוריהם ו....