גונדולן הסלע הנסתר

להלן הרקע המלא של הדמות כפי שנכתב על ידי רועי (השחקן) ואני:

גונדולן (Gondolen להלן גם גונד) הוא גמד שמנמן ומוצק בעל צבע עור כהה, עיניים חומות וקטנות ואף גדול ואדום. הוא התחיל את המערכה בגיל 34 (מקביל בערך ל-17 אצל בני אדם). הוא מתנשא לגובה 118 סמ' ומשקל של 95 ק"ג, כשאת פניו מעטר זקן עבות, ארוך בצבע חום (קשור בצמות) ושיער חום ארוך הקשור גם הוא במס' צמות.

הוא לבוש בשריון כבד מלא, המגן עליו מכף רגל ועד ראש - מדובר בשריון איכותי במיוחד (כזה שכל חרש שריונות היה אומר עליו - "אך, כבר לא מייצרים כאלה שריונות בימינו..."). הוא אמנם מהוה ומלא צלקות, אך אם זאת עדיין במצב מעולה. כמו כן הוא נושא עליו מגן עץ ענק ושלל נשקים (קרדומות בכל מיני גדלים, פגיונות, רובה קשת וחציים ועוד).

גונדולן הוא דמות שקטה ומופנמת, שאינה מדברת יותר מידי, זעופה, עצבנית, רוטנת כל הזמן מתחת לזקנה העבות ומעדיפה להוכיח את כוח גרזנה על פני דיבורים ושכנועים. הוא אינו מחבב קסמים וכשפים ואף חושש מהם וכפועל יוצא אינו מחבב כלל וכלל קוסמים ומכשפים ועל כן הוא משתדל להתרחק מהם ונוטה שלא להסתדר איתם. יותר מכך, הוא אינו רוכש כבוד למטילי הלחשים (כמו בראדור ופרנג'ין) ונוטה להתריס אותו בכל רגע אפשרי.

הוא נהנה משתיית אלכוהול (בירה בעיקר - אם כי הוא לא בררן) לשוכרה ומוכן בכל הזדמנות להתחרות עם כל מי שרק מוכן להתחרות בו בשתיית האלכוהול, מה שגורם לו באורך פלא (ולאחר כמה כוסות רבות) להפוך להיות חייכני ולא מזיק ואפילו אפשר לומר מעט חביב. כל מי שמכיר אותו יודע שניתן לשכנע אותו לעשות כמעט כל דבר במצב חביב זה.

הוא מחבב קרבות (בהם מרגיש מאוד שימושי) ואת השימוש בגרזנים ומעדיף בעיקר להשתמש בגרזן הקרב הגמדי שלו, איתו הוא מדבר (ראה מיד). תאווה נוספת שלו היא אבני-חן טובות ומתכות נדירות, דבר שמחבר אותו באורך טבעי לגזעו הגמדי. יצר הסקרנות בתחום זה נובע מהרצון הפנימי לקרבה לעם הגמדים. רצון זה נובע מהחסך לקשר עם עמו שממנו נלקח בילדותו.
גונד אינו זוכר כמעט דבר ממשפחתו. יש לו כמה זיכרונות מאוד רחוקים ומעורפלים של חיים בארמון מפואר מוקף במשרתים, אולם הם כל כך רחוקים עד כי לא ברור לו אם הם אי פעם קרו, או שמה מדובר בפנטזיות ותשוקות שנכנסו לחלומותיו.

זיכרונות הילדות המובהקים שלו מתחילים לפחות 10 שנים לפני שהגיע לג'ונגל. לפני הגיעו לכאן הוא גודל בהרים גבוהים ומושלגים על ידי צמד לוחמים ברברים - אדם בשם לאביר (Lavir) וגמד בשם פוטארש (potarsh). היום הוא לא זוכר הרבה מהם (בכל זאת עברו יותר מ-15 שנה...) אבל הוא זוכר שהם היו קודרים, שתקנים, קשוחים, מחוספסים גסי רוח וקצת מוזרים (פוטארש היה נוהג לדבר אל גרזנו - דבר שאז היה מוזר, אבל היום כבר פחות). כאשר כן דיברו היו אלה רטינות וקללות (באלה לא קימצו), בכל מקרה הם תמיד העדיפו לחימה על דיבורים. תווי פניהם היטשטשו עם השנים אבל הוא זוכר היטב את צחנת גופם הבלתי רחוץ, את שנאתם לקסם, ואת מיומנותם המדהימה בלחימה בקרדומות ענקיים אותם נתנו לו להניף כשהיה קצת יותר גדול.

השנים הראשונות היו קודרות וקשות. ההרים היו מקום קר, אפור ואכזרי. החיים היו קשים, המזון דל, וצמד הלוחמים אומנם דאג לכל צרכיו הפיזיים הבסיסיים, אך היה רחוק מלהיות "הורים". כמו כן נראה היה כאילו הם כל הזמן בתנועה מתמדת, מסתתרים מפני איום כלשהו, דבר שהפך את חייו של הגמד הצעיר לעוד יותר קשים.

לפני כ-16 שנה, כשהוא בן 18 (מקביל ל-9 אצל בני אדם), הוא התעורר יום אחד כאשר פוטארש סותם את פיו ומורה לו לשתוק (מצב אליו התעורר פעמים רבות). שנייה אח"כ כדור אש מילא את כל אזור המחנה של השלושה. הדבר האחרון שגודנלן זוכר הוא את לאביר מקלל את כל הקוסמים והקסם (קללות בעוצמה שהייתה עזה ונדירה אפילו בשבילו), את פוטארש קופץ עליו ומגן עליו בגופו וריח של בשר חרוך.

הזיכרון הבא שלו היה בג'ונגל, הוא התעורר לתוך המציאות החדשה והחל לגדול יחד עם בני החבורה בהשגחתם של הנלפיד, לקיאנו ולורמין. מכיוון שכבר מגיל צעיר למד לשתוק ולא לשאול יותר מידי שאלות, הוא לא שאל למה ומדוע ומה הוא עושה כאן. כמובן שהשנים הקשות שחווה עד אז, הותירו בו את אותותיהם והוא נשאר שקט, קודר ועצבני.

למרות הבידוד והדלות היחסיים בהם חי בג'ונגל והריחוק מכל תרבות כלשהי, הוא זכה מגיל רך (כמו שאר בני החבורה) בחינוך והכשרה מעולים בתחומים שונים - לחימה, קריאה וכתיבה, אומנות ומלאכה ועוד.

במיוחד הוא נהנה משיעורי הארכיטקטורה שניתנו על ידי ליקאנו, והמלאכה שניתנו על ידי לורמין. במשך השנים רכש מיומנות רבה באלה (הינדוסים באבן, מתכת ועץ) והוא נהנה עד מאוד מלבנות מבנים הנדסיים מתוחכמים (הכוללים עצים, אבנים, חבלים ועוד ועוד), שלעיתים רבות אין בהם באמת שום תועלת וצורך אמיתיים – סתם בשביל האתגר בעניין.

כשנה לפני שהחבורה יצאה להרפתקה, בהגיעו לבגרות, נתן לו הנלפיד גרזן קרב ושריון חבוט ואמר – "הם הקריבו את חייהם כדי שאתה תחייה, היה כמותם - איתן וחזק, אך אם זאת צנוע ושקט - ממש כמו סלע חבוי על גבי הר אדיר" (מכאן ואילך החל הנלפיד לכנות אותו "הסלע הנסתר").

הגמד הצעיר זיהה מיד את גרזן הקרב – זה היה הגרזן של פוטארש, אותו היה מניף בעצמה ודיוק קטלניים. עם הגרזן הזה למד גונדולן את שיעורי הלחימה הראשונים שלו. השריון היה השריון של לאביר (שהיה נמוך ורחב כמעט כמו גמד), שבמשך שנים נראה כאילו שום דבר לא יכול לחדור דרכו.

הגרזן של פוטארש התברר כקסום. הוא שובה בתוכו אישיות גמדית כל שהיא, אשר מתקשרת באמצעות סוג מסויים של טלפתיה. האישיות עצמה הינה בעלת אופי גמדי (בדומה לאופי שלו). בשנים האחרונות הגרזן מדבר איתו ממש - בד"כ אלה קללות ודרבונים להיות "גמד" ולא רכרוכי כמו החברים שלו.

חלק 7: קן הנמלים

לאחר קרב קצר בני החבורה חיסלו את הנמלים והמשיכו לעבר העץ. המסע היה קצר ונטול אירועים מיוחדים מלבד מארב של 15 סרע-לודים, שנראה היה שמוקם בדיוק בנתיב המושאר שלהם חזרה אל תא השטח והעץ-חי. בניגוד לפעמים הקודמות, נראה היה הפעם שהסרע-לודים מאורגנים הרבה יותר טוב. הם עמדו על העצים והחלו יורים בצורה מרוכזת לעבר פרנג'ין ואאורוס (תוך שאחד מהם, כנראה המפקד, מורה לפגוע בהם ספציפית). בקרב שנערך, אאורוס ופרנג'ין אומנם נפגעו קשות, אך בראדור המכשף השתמש בלחשי ההרדמה שלו בצורה אפקטיבית והצליח לשתק חלק גדול מהיצורים ולהכריע את הקרב. העובדה שנראה שהם מכירים את החבורה לא הדליקה אצל בני החבורה נורה אדומה והם המשיכו הלאה כרגיל.

במרחק מה מהעץ-חי שוב נראו נמלי ענק ושוב התלקח קרב קצר שבסופו חוסלו הנמלים. החבורה גילתה פתח של מחילה שהנמלים החלו לחפור. פלגטון וז'נה נכנסו פנימה וגילו שהוא מוביל אל שורשי העץ-חי. בהגיעם לשם, הוא פנה אליהם ואמר שהנמלים החלו תוקפות אותו מהשורשים ושהוא חסר אונים. הוא ביקש מהם להרחיק מעליו את איום הנמלים על ידי מציאת הקן שלהם והשמדתו. לדבריו, הן היו שייכות לקן מאוד מרוחק והגיעו לאזור ובנו בסיס לא רחוק משם, אותו התכוונו להפוך בקרוב לקן מרכזי חדש.

החבורה נרתמה מיד להצלתי העץ-חי. לאחר גישוש קצר, פלגטון עלה על עקבות הנמלים ובמרחק של כיום הליכה משם גילה את פתחו של קן הנמלים החדש. לאחר שהם חיסלו מספר נמלים שומרות נוספות שעמדו בכניסה והשאר נמלט פנימה, בני החבורה נכנסו אל תוך הקן שהתברר כמבוך ענק בתוך האדמה. הקן על מחילותיו המתפתלות, היה רצוף מכשולים ומלכודות טבעיות (בורות של חול טובעני; צמחים דמויי קקטוס שהתקרבות אליהם גררה מתחי קוצים; קירות ותקרות מתמוטטות ועוד). כעבור כמה שעות, היה ברור שהחבורה מיפתה רק חלק קטן מהקן, אבל כבר הייתה תשושה וחבולה מרוב מלכודות בלתי נגמרות. ולכן היא החליטה להתקדם עוד קצת ואז לצאת ולנוח.

ה"עוד קצת" הזה הסתבר ככמעט קטלני - החבורה נקלעה אל תוך שדה של פטריות מוזרות (ולמי שלא יודע כמו בני החבורה, יש זני נמלים שמגדלות פטריות בתוך הקינים שלהן - כן! ממש מגדלות!). ברגע שהם הגיעו למרכז ה"שדה" הפטריות החלו להפיץ נבגים באוויר; כל מי ששאף את הנבגים האלה, החל לשגות בהזיות, איבד יכולת לנוע מהר וכושר הלחימה שלו נפגע קשות. באותו רגע (כאשר חצי קבוצה מסוממת מהזיות ובקושי מתפקדת); תקפו הנמלים משני הכיוונים והתלקח קרב.

בנסיבות רגילות החבורה הייתה מביסה את הנמלים במהירות, אבל במצבה הנוכחי התקשו בני החבורה לפגוע, בעוד שהנמלים החלו שוחקות אותם אט אט. למזלה הרב של החבורה, גונד הגמד המשיך להתגבר על השפעות נבגי הפטריות והצליח לחסל את הנמלים בצד אחד של המסדרון. החבורה נסוגה דרכו והגיע אל הפתח, רצוצה, פצועה ומדממת. החבורה נחה לילה שלם במרחק מה מהקן, מלקקת את פצעיה ומתכננת כיצד ניתן לטהר את הקן מבלי לעבור את כולו ולהיות חשוף לסכנות שבו.

חלק 6: אאורוס ותאיי

כאמור, לאחר שהחבורה חיסלה את שני הסרע-גורים, היא התירה את ההוביטית מכבליה והורידה אותה בעדינות על בקרקע. לאחר כמה דקות של התאוששות זו קמה והציגה עצמה בשם תאייזנדים (tayzandim).

תאייזנדים היא הוביטית באמצע שנות השלושים לחייה, גובהה 90 ס"מ. היא חטובה ובעלת חזה שופע, שיער בלונדיני (צבוע), מתולתל ארוך, עיניים כחולות, עור בהיר פנים נאות. היא לבושה שריון עור ובגדי פשתן בצבע ירוק. באופייה היא דברנית, טיזרית, חסרת עקבות מיניות (היא מיד התחילה לפלרטט בצורה חסרת בושה עם ז'נה וכשזה נרתע ממנה לא היססה לומר - "אם אתה מפחד לבד, תמיד אפשר לצרף את המונג כדי שיחזיק לך ידיים.......").

כשנשאלה על ידי החבורה למעשיה, ענתה כי היא קצינת מליציה שנשלחה לרגל אחר פקמד הארוך, המבוקש על שורת פשעים. לדבריה היא הגיע לאזור עם עוד כמה אנשים אבל כולם נהרגו בהתקפה של סרע-גורים. היא הצליחה להימלט, אבל הם דלקו אחריה ותפסו אותה.

רוב החבורה (מלבד אאורוס) חשדה שהיא משקרת, כל אחד מסיבותיו: ז'נה, ההוביט נרתע ממנה בגלל חיזוריה האגרסיביים; פרנג'ין הדרואיד, המונג, הרגיש תחושה מאוד לא נוחה (טוב הוא קיבל פתק מהשה"ם שאמר לו שהוא מרגיש משהו לא טוב כלפיה, אבל האמת היא שגיל, השחקן מהתחלה חשד בה גם בלי עזרה); בראדור המכשף לא סומך על אף אחד (הוא חושב שכולם כמוהו וזה גורם לו להיות קצת פרנואיד - סתתתם- בצחוק הוא הרי נפש עדינה שלא תגרום נזק אפילו לזבוב, או כמו שהוא עצמו הגדיר זאת פעם בשפתו המעודנת והרהוטה - "...מעניין לי ת'תחת כל הפיקסים המסריחים, מצידי שיישרפו כולם...."), גונד, הגמד קיבל מסרים שליליים מהגרזן (וכן יש לו גרזן שמדבר איתו, וכן אני יודע שאני חייב הסבר - בקרוב) ופלגטון סתם הרגיש חשד לא מוסבר.

החבורה ניסתה להכשיל אותה בלשונה בכל מיני שאלות (איך שרדת, איך הגעת, מאיפה הגעת), אבל היא ענתה על כולן ברהיטות ובלי להניד עפעף מושלמת וללא היסוס. למרות חשדה של החבורה היא נעתרה לבקשת תאייזנדים (להלן תאיי) והפצרות אאורוס ("אני מתחייב לערוב להתנהגותה..." - פאלאדינים ועלמות במצוקה אתם יודעים...) להתלוות אליהם. כשראתה שהיחיד שמתייחס אליה בחיוביות הוא אאורוס, החלה מפלרטטת איתו. הוא נענה לחיזוריה, ועד מהרה הם הפכו לצמד בלתי נפרד (בוא נגיד שהם הפכו למשמרת לילה קבועה...).

החבורה החלה נעה בחזרה לתא השטח, כשהם מתווכחים האם להתיר לתאיי להיכנס איתם ובכלל לראות את העץ-חי (שהוא כזכור הדרך היחידה שהחבורה מצאה כדי לצאת ולהיכנס לתא השטח). אאורוס הפאלאדין היה בעד ("מה אתם משוגעים!!?? להשאיר אותה לבד בחוץ, עם כל המפלצות שמסתובבות - זה גזר דין מוות" - פאלאדינים ועלמות אתם יודעים...), כל שאר החבורה הייתה נגד או כמו שבאראדור המכשף ניסח זאת - "מצידי שתמות הבת זונה, מה אכפת לי ממנה (דרך אגב, לכל הנשמות המעודנות שקוראות את הבלוג עכשיו, כשבאראדור מדבר על כמעט כל דמות ללא שחקן ממין נקבה, הוא קורא להן "זונה" "זנזונת" או "בת זונה" - כולל ליקאנו האמא המאמצת של החבורה ונאיל ובאן אחיותיהם - אז בכל פעם שאתם רואים שאני פותח מרכאות לדברים של בראדור על דמות נקבית - פשוט תדלגו הלאה....).

כשבני החבורה החלו מתקרבים לעץ, הם ראו לפתע מספר נמלי ענק (בגודל של כלב מאוד גדול) חופרות מחילה באדמה. הנמלים הפועלות ברחו מיד וכמה נמלים שומרות (שניתן היה להבחין בברור במהותן כי הן היו גדולות יותר וחזקות יותר) תקפו את החבורה....

המשך בקרוב.

פרנג'ין בן האלולי - חלק שני

כמובטח, החלק השני על פרנג'ין. הפעם כאמור הסיפור על איך הוא פגש בנלפיד והפך חלק מהחבורה. הסיפור הוא כל כולו של גיל (השחקן), מלבד כמה פרטים טכניים קטנים ששיניתי כדי להתאימו למערכה (ואני מציין זאת במיוחד, כי אני יודע שהוא לא אהב את השינויים האלה - אז תדעו שבמידה ואתם מוצאים פגמים הם לבטח באחריותי, אם כי אני חושב שהסיפור כל כך יפה, שאפילו אותם שינויים ספורים וקטנים לא יכלו באמת לפגום בו).

והנה סיפור המפגש, כפי שפרנג'ין סיפר לליקאנו, שנים אחר-כך -

"משחר ילדותי, חשתי תחושות מוזרות בלילות בהם לא היה ירח, הרגשתי מן דחף מוזר ללכת, כאילו מכריחים אותי. כאילו אני אורח במקום בו נולדתי וביתי במקום אחר.

יום אחד בעודי מטייל לי בערב בחיפוש תותי הבר האהובים עלי כל כך, הבחנתי בכוכב שביט, באותו זמן לא ידעתי שמדובר בכוכב שביט, ומייד הרגשתי שוב את הדחף החזק לעשות משהו. לפתע קפץ מבין השיחים, בוגלגו, חברי הנאמן, שתמיד הרגשתי כאילו הוא מרגיש מה שאני חש ומודע למעשי, אך לצערי אני לא חש אותו דבר כלפיו, הוא נעמד לידי ועצר בכריעה, אז לראשונה עליתי על גבו והוא התחיל לרוץ.

אחרי שעה קלה הוא האט את מהירותו ועצר בפתאומיות. ירדתי מגבו כולי נסער מחוויית הרכיבה הלא צפויה, בעוד כולי מרוגש ושמח, שמעתי רחשים שלא שמעתי מעודי ביער. התגנבתי בזהירות דרך העצים, כמו שתמיד ידעתי לעשות וראיתי קבוצה של יצורים שלא ראיתי מעולם, היו שם מספר יצורים דמויי מונגים, אך גדולים הרבה יותר- שניים מתוך שלושת המבוגרים שבחבורה נראו מבוהלים ועייפים אך חצי האלף שהוביל אותם נע אפוף במין שלוות נפש שנראתה כשריון בלתי חדיר.

לפתע הרגשתי שתחושת הדחף נעלמה לה, ושלווה עזה פשטה בכל עצמותיי, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כי אני מתקרב לבית. היצורים המוזרים התארגנו והחלו לזוז לכיוון שמנוגד לכפרי הקטן, בעודם הולכים, הסתובב לפתע חצי האלף, שהיה ללא ספק המבוגר ביניהם, הביט לכיוון העץ שבו שהיתי, חייך וקרץ. לא ידוע לי איך הוא זיהה אותי, אותי שהייתי המטפס הכי טוב והכי שקט בכפר. הדמות הסתובבה ומייד דרבנה את כל השאר, באומרו, "בריצה הם מאחורינו". לא הבנתי מי זה הם, אך היצורים המוזרים רצו כאילו עכבישי הענק היו מאחוריהם.

למרות שזה לא היה אזור מגורי העכבישים, והרי כולם יודעים שמונגים ועכבישים לא מסתדרים- אבל חיים בשכנות קרה זה לצד זה ולא חודרים זה אל שטחו של זה. האגדה מספרת על הישות המסתורית שבאה בעבר הרחוק, ושהגדילה את העכבישים הקטנים והפכה אותה למה שהם היום, גדולים ומסוכנים, ולכן אני וחברי היינו מתאמנים בשימוש ברשת כדי שנדע להתחמק מהקורים שלהם, וגם חיפשנו נוזלים למרוח על הסכינים כדי שיוכלו לחתוך בקלות דרך הסיבים העבים, למקרה הצורך, מקרה כזה עוד לא היה, אך ידוע לי על מספר צמחי יער נפוצים מהם ניתן להפיק בקלות, נוזל שכזה.

בעודי מהרהר לי על משמעות הדחף והשקט שבא אחריו. שמעתי רעשים נוספים, במהרה הגיעה לאזור חבורת יצורים נוספת, גדולה יותר במספר אנשיה, ובגודל היצורים, אפופה רשע ורוע. שוב בערה בי התחושה לעשות משהו. הסתכלתי על בוגלגו שחיכה בשקט ליד העץ, והוא נתן לי מבט רב משמעות, כאילו אומר לי שעכשיו זה הזמן. תהיתי, מה אוכל לעשות כנגד כל כך הרבה.היצורים חנו באותו מקום שבו שהו לפני מספר דקות, החבורה הקודמת, ואז הבריק במוחי רעיון.

ירדתי מהעץ, התגנבתי בזחילה שקטה ואז, והתחלתי לרוץ לכיוון אזור עכבישי הענק – בעודי מפלס לי נתיב גדול ממידתי, גם בוגלגו כאילו קרא את מחשבותיי, ורץ סביבי בנתיב הרס הצומח שכל כך היה יקר לליבי. הגעתי אחרי זמן מה לקרחת יער גדולה. התקדמתי בזהירות לצד השני, ובוגלגו צמוד אלי. בצד השני של הקרחת הבחנתי בעכביש ענק. עצרתי את בוגלגו, הנחתי את חניתי ואת רשתי על הקרקע, והתקדמתי בזהירות, בעודי קד- גם העכביש קד לפני והתקדם באיטיות (זהו הנוהג בין העמים—הקידה המשותפת, שמשמעותה שיש צורך בשיתוף פעולה, כדי למגר אויב משותף, או סכנה שמאיימת על שלום היער). תיארתי לו את החבורה הראשונה והשנייה, ואמרתי לעכביש שלא רציתי שהעכבישים ייפגעו- אבל חשבתי שעם נקים מכשול – ונטעה את הרודפים, אולי הם יפסיקו את המרדף ויחשבו שהחבורה הראשונה נכנסה לשטח העכבישים- שממנה אין מוצא. העכביש- ביגבאג-מייד החל לעבוד וטווה קורים ורשתות בכל העבר השני של הקרחת, בעודו משאיר מפלט יציאה אחד לכיוון עמק העכבישים, ואני נכנסתי כמה מטרים אל מתחם העכבישים, הנחתי את חניתי על הקרקע, ומייד קיפצתי על העץ הקרוב ודרך העצים הגעתי חזרה לקרחת היער, שם הזדחלתי באחת הפינות בקרבת בוגלגו וביגבאג וצפינו. החבורה השנייה לא איחרה לבוא, הם חצו במהירות את קרחת היער והגיעו אל הקצה. אחד היצורים, הבחין בחניתי, וצחק, לא שמעתי מה הוא אמר לחבריו אך כולם צחקו לפתע, ואז הסתובבו וחזרו כלעומת שבאו. פלטתי אנחת רווחה, ביגבאג- לחש לעברי- "עכשיו לך מפה, זה לא אזור בטוח בשבילך". קדתי לעברו והוא נד לי בראשו הגדול והשעיר. התחלתי לשוב לכיוון כפרי יחד עם בוגלגו וכולי צער על שהשארתי את חניתי מאחורי. הגעתי בדרך אל השביל שבו עברה החבורה הרודפת. וראיתי את הנזק שהם גרמו. עצים נכרתו, לצורך מדורות. עצמות ציפורים וחזיר בר היו מפוזרים בסביבה. תחושת גועל עלתה בעצמותיי, על הבזבוז המשווע, לקחתי את החט של חזיר הבר- וכבר חשבתי איך ממנה אצור את חניתי החדשה, לצד המדורה הכבויה- הבחנתי בקליפות ביצים, והבחנתי גם בביצה אחת שנשארה שלמה, מייד זיהיתי את הביצה וחשבתי איך אוכלים יצור יפה שכזה- לקחתי את הביצה חזרה אל כפרי ושמתי אותה בתוך קן של תרנגולי הבר שהיו בקרבת כפרי- הם הסכימו לדגור על הביצה- אך ביקשו שאביא גרעינים מידי פעם ואקח את הגוזל מייד כשיבקע, כך עשיתי. כשבקע הגוזל לקחתי אותו וגידלתי אותו. גם בוגלגו שמח על החבר החדש, איית צרעות בשם קיה.

מספר חודשים אחר כך, סיפרתי את קורותיי באותו לילה לזקנים, הם חשבו על הסיפור זמן מה, ואז זימנו אותי וסיפרו לי על אחד הזקנים החשובים, שחזה אסון גדול על הכפר, אסון לא ברור שיגיע מהשמיים, הם לא הבינו במה מדובר עד שסיפרתי להם על השביט, הם סיפרו לי שהחזון- ומות הזקן, קרו ביום בו נולדתי. הם אמרו לי שעליי מוטל למנוע את האסון. עלי למצוא היכן נפל השביט ולמגר את כל הרוע שנגרם כתוצאה ממנו, על מהות הרוע, הם לא ידעו לספר וגם לא היכן לחפש. דבר אחד הם ידעו - מי אני ומה אני ואמרו כי כעת אני חייב ללכת אל האלולי שלי ואל הלאמפו החדש שלי, ובעזרתם אוכל למלא את ייעודי.

לקחתי את רשתי ואת חנית חזיר הבר שברשותי, חגרתי את פגיון שן הנמר שהוריש לי אחד מהוריי בלאמפו רול, ואת הקלע שהכנתי עם חבריי. לקחתי מעט צידה לדרך, נפרדתי לשלום מהוריי, אחיי וחבריי והתחלתי לנוע לכיוון בו נעה החבורה הראשונה יחד עם בוגלגו וקיה. אחרי כמה שעות הליכה, ראיתי לפתע את חצי האלף שהביט בי וחייך את אחד החיוכים שלימים ידעתי כי הם כה נדירים אצלו. הוא לא היה חמוש אז התקרבתי אליו בשקט זהיר, "בוא" הוא אמר "יש לנו הרבה מה לעשות"..."

בשנים הבאות בילה פרנג'ין בתוך השטח המוגן יחד עם הנלפיד, ליקאנו ולורמין ושאר בני החבורה. כשהוא גדל עם הילדים, ומתחנך יחד איתם. כיום הוא כבר חלק מהחבורה ורואה בהם את בני משפחתו, אם כי עדיין זוכר את הלאמפו הישן שלו ומידי פעם מתגעגע.......

פרנג'ין בן האלולי- חלק ראשון

להלן החלק הראשון בתיאור הדמות של פרנג'ין הדרואיד. אני יודע שכששומעים את השם "פרנג'ין" מיד חושבים על הבראוני הקטן מהסרט "ווילו והנסיכה", אבל זה ממש לא זה, אז תשתדלו למחוק את הדימוי. האמת היא, שאני עיקמתי את האף כשהשחקן נתן לי את השם (כי פחדתי מהקונוטציות), אבל זו הדמות שלו וכמו שאני הייתי אומר לשה"מ שהיה מעיר לי על שם שבחרתי -"תקפוץ לי", חסכתי לו את העניין ולא אמרתי כלום....לפחות עד עכשיו, כמובן (-;

אני בכוונה מחלק את תיאור הדמות לשניים. בחלק הראשון יש תיאור כללי של הדמות ושל השנים הראשונות, עד הרגע שבו פגשה בנלפיד, והפכה למעשה חלק מהחבורה. את החלק הזה כתבתי בהשראת הדברים שגיל (השחקן שמשחק את פרנג'ין) סיפר לי על הדמות כשבנינו אותה.
החלק השני (שאפרסם בקרוב בהודעה נפרדת) הוא סיפור המפגש של פרנג'ין עם הנלפיד, והוא כל כולו של גיל (מלבד אולי פרט טכני אחד או שניים ששיניתי כדי להתאימו למערכה). אז הנה לכם פרנג'ין בן האלולי -

פרנג'ין הוא בן טיפוסי לגזע המונגי (על המונגים אפשר לקרוא בתקציר הרפתקה 2 ואני מקווה שבקרוב בהודעה נפרדת). גובהו כ-85 ס"מ והוא בעל מראה הדומה לזה של אלף זעיר (אזניים מחודדות, רזה מאוד, שיער עדין וכד'). הוא לבוש שריון עץ מיוחד שקיבל מהמונגים ומגן עץ, ונושא חנית קצרה ושק עם ציוד מגוון.

גם באופיו הבסיסי הוא מונג טיפוסי - הוא שקט, זהיר, חברותי ובעל חוש הומור ודמיון מאוד מפותחים. יש לו תפיסת עולם ניטראלית. אם כי השנים הרבות בחברת בני גזעים אחרים (בני אדם, חצי אלפים, גמדים והוביט), השפיעו עליו מאוד והוא יותר קרוב בחשיבתו לאדם מאשר למונג. קו אופי בולט נוסף אצלו הוא האקטיביות והיוזמה (ויעידו על כך המיילים הארוכים שהוא כותב לי בין משחק למשחק לגבי מה הוא רוצה לעשות....).

סיפורו של פרנג'ין חלק ראשון -

כשפרנג'ין נולד, העצים לחשו כי נולד "בנו של האלולי" (aluli - מושג בעל משמעויות רבות בתרבות המונגית על כך ועוד, אספר בעתיד בהודעה נפרדת). זו הייתה הפעם הראשונה מאז ומעולם שהעצים לחשו דבר כזה, שכן אלולי הוא תמיד אב המייסד לאמפו חדש (lampu - קהילת מונגים, היחידה החברתית הבסיסית שלהם). "בן של אלולי" הוא מושג לא מוכר למונגים (שהרי כל המונגים הם בני אלולי כלשהו). אלא שזמן קצר לאחר לידתו אירע דבר נוסף.

שד נורא תקף את הלאמפו רול (משפחתו/כפרו/קהילתו של פרנג'ין). הוא לא היה בשר ודם ולכן אי אפשר היה לתקוף אותו בעזרת החיות של הלאמפו. גם לא היה בנמצא נשק פיזי, קסום או לא, שיוכל לגרום לו נזק. חסינותו מפני קסם הייתה כמעט מושלמת ולכן הלחשים של זקני הלאמפו גם לא הושיעו. השד הזה היה שד מיוחד, רואה ואינו נראה התוקף באמצעות מחלות.

אחד אחד נפלו בני הלאמפו קורבן למחלה הנוראה של השד. מספר תינוקות מתו וכך גם אימותיהם. נראה היה שהשד תוקף בכוונה את הנשים הפוריות, כדי להכחיד את בני רול, שכמעט נואשו. נראה היה שנגזר על בני רול למות!

אז, התרחש המפנה. פרנג'ין, תינוק קטן שזה מכבר נולד, זחל מחוץ לכפר, מבלי שהאישה הקודחת שהניקה אותו באותה עת הרגישה בדבר. לפני שהמבוגרים חשו בהיעלמו (דבר כמעט בלתי אפשרי בלאמפו מונגי בו כולם מטפלים ודואגים לילדים, ונבע רק מהעובדה שכל בני הכפר סבלו מהמחלה הקשה ושכבו קודחים וחסרי אונים), הוא שב ובעקבותיו חצי אלף, שעצי היער לחשו את תוארו- ה"נלפיד".

אף מונג או חיה או צמח לא יודעים עד היום מה אירע, אולם הנלפיד איתר את השד, הרגו והצליח באופן פלאי להביא מזור לכפר. זקני הלאמפו התכנסו, דנו בעניין, ערכו את הטקסים המתאימים, והגיעו למסקנה שנפל דבר בתולדות המונגים - לראשונה מאז ומעולם מישהו שאינו מונג הוא גם אלולי, ופרנג'ין הקטן הוא בנו. הפעולה המתבקשת הייתה כמובן להפקיד את פרנג'ין הקטן בידי הנלפיד (דבר שהסתדר היטב עם המסורת המונגית לפיה אם אתה מציל מישהו אתה אחראי עליו), אולם הלה בחוכמתו הרבה אמר כי כרגע אינו יכול לדאוג לתינוק הקטן, וכי עליו לעזוב את המקום. בינתיים הוא ביקש מבני הלאמפו לגלד את פרנג'ין והם ניאותו.

השנים חלפו, פרנג'ין גדל להיות מונג מוכשר ויוצא דופן. בגיל 7 החל כבר מסייר לבדו בג'ונגל ומטיל מעט לחשים תחת השגחת זקני הלאמפו. באותה שנה התרחש אירוע משמעותי נוסף - לאחת הכלבות של הלאמפו נולד גור כלבים שחור משחור. הצבע השחור, כידוע בהרבה תרבויות ובוודאי למונגים, אינו צבע ולכן מסמל ניקיון וטוהר ושלמות. אולם כשם שהגור היה שחור כך היה חלש גופנית. הוא היה חולה, מעוות, ונראה היה כי ימות (ואצל המונגים הידועים בכוחות הריפוי שלהם, במיוחד של חיות, אם קובעים כי חיה אמורה למות היא בוודאות אמורה למות). אולם פרנג'ין נקשר לגור והחל מטפל בו. באורח פלא כמעט הגור גדל להיות כלב שחור, יפה, חזק מהיר, חכם ועז נפש יותר מכל כלב שזקני הכפר זכרו ואת שמו קבע פרנג'ין - בוגלגו.

ואז לפני כ-15 שנה, בשנתו ה-8, קרה לפרנג'ין האירוע ששינה את חייו............ועליו בקרוב

חלק 5: נכנסת - תאייזנדים

יותר משנה חלפה מאז יצאה החבורה להרפתקה הראשונה (איך שהזמן רץ כשנהנים). שוב היה צריך להביא יברינד. לאחר ביקור קצר אצל הפיקסים חיפשו בני החבורה את העץ הכי גבוה, ולמרבה הפלא הוא הופיע במרחק של כמה דקות מהם. לידו כמובן היה אותו יצור קטנטן ומוזר ששאל "הבאתם?!?! הבאתם?!?!", ושוב החבורה ניסתה להוציא ממנו מידע, ללא הואיל עד שנשבה ונתנה לו את היברינד. ממש כמו בפעם הראשונה, היצור צלל אל הכד והשתכר עד עילפון חושים.

רגע לפני שהעץ והיצור נעלמו, החבורה החליטה לפנות אל העץ הענק (שלפי כל הסימנים היה עץ-חי). הם שאלו אותו מי היצור הקטנטן והוא לא ידע להשיב. כששאלו אותו אם ראה את הנלפיד הוא אמר להם שהוא ראה אותו לפני מספר שבועות (שבמונחים של עץ-חי זה מספר שנים). לשאלתם מה הוא עשה אז, ענה העץ כי הוא הביא יברינד ולקח משהו ממצבור הציוד. "מצבור הציוד?!?!" שאלו כל בני החבורה בבת אחת....טוב אני אקצר את מה שקרה הלאה (בכל זאת הבטחתי לאחי הנודניק) - הסתבר לחבורה שבתוך העץ הענק (כ-600 מטר גובהו וכ-100 מטר רוחבו), יש ארסנל ענקי (לא ברור אם הוא נמצא פיזית בעץ או שהפתח שבעץ מוביל בצורה כלשהי אליו). הארסנל הכיל כלי נשק, שריונות וציוד שניתן לחמש באמצעותם צבא של כמה עשרות אלפי לוחמים (כמובן שהשחקנים ניצלו את ההזדמנות ל"השלמת ציוד" חוץ מז'נה ההוביט - כשהוא גילה שהתיק שלו לא שם ושכל החבלים במצבור הם חבלים רגילים, ולא כבלי משי דקים וקלים כמו שלו, הוא פטר את הכל במשפט אחד מסכם - "אז מה זה שווה?").

בדרך חזרה אל תא השטח שמעה החבורה קולות מוזרים, וז'נה נשלח לסיור מקדים. לעניו התגלה המחזה הבא - ליד עץ חסון נראו הוביטית כבולה ו- 2 סרעוגרים מגודלים שהתעמרו בה. ההוביטית הייתה תלויה על העץ, הפוכה, כשרגליה למעלה קשורות וראשה ההולך והופך אדום קרוב לפני הקרקע. הסרעגורים החלו מכים אותה קלות ומנדנדים אותה. ז'נה חזר לחבריו במהירות וסיפר להם את שראה. בני החבורה הסתערו על הסרעגורים, חיסלו אותם בקרב קצר, התירו את ההוביטית מכבליה והורידו אותה אל האדמה. היא התאוששה מספר דקות, קמה על רגליה ו...

המשך יבוא בקרוב.....

שם קבוע לבלוג

בסימן טוב ומזל טוב יש שם חדש לבלוג (ולמעשה לחבורה) למה דווקא השם הזה? התאזרו בסבלנות ותראו.....

?חלק 4: מות יומת שאשא! או אולי לא

שני דברים לפני שאני מתחיל - ראשית - בני, יותם, היה חולה במשך כל השבוע שעבר ולכן לצערי לא הספקתי לעדכן את הבלוג. אני מקווה השבוע לחזור בכוחות מחודשים. שנית - אחי צעק עליי שאני צריך לקצר (במיוחד כשאני כותב בתוכן "תקציר הרפתקה x") אז ניסיתי לקצר, אבל אני לא מבטיח שאצליח בעתיד.....בכל מקרה להלן הרפתקה 4- תיהנו.

לאחר שהחבורה שבה לביתה וחידשה כוחות, היא החליטה לטפל בבעיית שאשא, מכמה סיבות - בני החבורה הגיעו למסקנה שאי אפשר לאפשר ליצור כה חזק להסתובב חופשי ולאיים עליהם ועל ליקאנו ולורמין; בראדור וז'נה רצו את החפצים הקסומים שלהם שאבדו (במיוחד ז'נה, שהפך לאובססיבי בעניין התיק), וחוץ מזה זה מאוד מאוד משפיל להיות מובס בידי ארנבון קטן בשם שאשא -אז מן הסתם הם רצו למחות את הבושה.

לאחר שהחבורה השתמשה בכסף הרקיע שהיה ברשותה, נותרו שתי דרכים להרוג את השדון - נזק מאסיבי, או אש שמעולם לא כובתה. וכך הם הגיעו לשתי דרכי פעולה אפשריות - הבאת שאשא לאזור העץ-חי, מתוך תקווה שזה יוכל למחוץ אותו למוות (בכל זאת יצור בגובה 120 מטר...); שימוש באש החיים התמידית של הפיקסים. אחרי דיון קצר הוחלט לקדם את שתי הדרכים במקביל -

נאיל, באן וגונד הגמד הלוחם, יישארו מאחור ויבנו מערה שמובילה אל העץ-חי, בעזרת מספר חיות שפרנג'ין הדרואיד הצליח לגייס. הרעיון היה שביום פקודה הם ימשכו את שאשא פנימה בתואנה שזו מובילה למצבור הציוד של הנלפיד שכה חיפש (וזו גם היה תירוץ מצוין לכמה מהשחקנים להיפטר מנאיל ובאן שמשום מה פיתחו אליהן טינה רק משום שהיו דמויות ללא שחקן).שאר החבורה תצא מתא השטח, ותפנה אל תימותי בניסיון להשיג ממנו את אש החיים התמידית.

מכאן והלאה דברים התגלגלו במהירות - החבורה איתרה את תימותי, שבינתיים הפך לאחראי הראשי על עץ אש החיים התמידית (טוב, כמה קשה למצוא פיקסים כשכל מה שאתה צריך לעשות הוא לצעוק "פודינג "...) וקיבלה ממנו כמה בקבוקונים מיוחדים ובהם האש בקסומה. בינתיים בבית גונד והבנות השלימו את חפירת המנהרה (או יותר נכון החיות שהדרואיד גייס....).

בשלב הבא היה צריך לאתר את שאשא. גם זה לא היה קשה (כל מה שהיה צריך לעשות הוא מספר סיורים ומיד נמצאו חיות מתות ומעונות). השכנוע של שאשא גם הוא היה קצר (כמו שאוטארפור וליקאנו אמרו להם - היהירות של היצורים האלה היא בלתי נסבלת ובלתי מובנת). לאחר דין ודברים קצרים, שאשא הסכים להיכנס למנהרה רק בתנאי שבני החבורה ייכנסו לשם לפניו ואחריו (הוא הרי ידע שאין להם יכולת לפגוע בו פיזית ורק חשש ממלכדות במערה).

כשכולם הגיעו לצד השני (לצלילי שירתו של שאשא - "אני רשע, אני רשע, אני שאשא הרשע".....), החבורה סימנה לעץ-חי והוא תקף את שאשא ומחץ אותו (טוב בכל יצור בגובה 120 מטר......). החבורה לא המתינה לראות אם שאשא אכן חי או מת, כשהעץ-חי הרים את זרועותיו, כולם פשוט הטילו עליו את אש החיים התמידית ששרפה אותו לגמרי......וכך מת שאשא!!!

ז'נה הבלתי נראה

להלן סיפור חייו של ז'נה (Jane) הבלתי נראה עד לרגע התחלת המערכה, כפי שנכתב על ידי חיים (השחקן המשחק את הדמות) -

ז'נה הוא הוביט המתנשא לגובה 84 ס"מ, משקל 16 ק"ג. הוא התחיל את המערכה בגיל 20 (גיל המקביל לגיל ההתבגרות 16-17 אצל בני האדם). ז'נה הוא הוביט שמנמן במקצת (עגלגל) בעל פנים חמודות ומחייכות, שיער קצר, מקורזל ולא מסודר בצבע חום כהה, עור בהיר, אף שמנמן, רגליים יחפות ושמנמנות כמובן עם מעט שיער עליהם, פנים חלקות ומראהו כשל ילד טוב, חייכן וביישן (מראה המסתיר לעיתים את אופיו הערמומי והשובב).

הצבע האהוב על ז'נה הוא ירוק ועל כן הוא מקפיד ללבוש בגדים (פשוטים) בגוונים ירוקים וחומים המתמזגים מצוין עם הטבע שמסביבו, כך שבקלות הוא יכול להעלם מהעין ולהלך בשקט בשקט מתחת לאפם של החבריה (דבר שהוא נהנה ממנו ביותר ומוצא סיפוק רב).

באופיו ז'נה חמוד וחייכן, אך בעצם מדובר בדמות שובבה במקצת, קצת תחמנית, פטפטנית ללא הכר, המעדיפה תעלולים, הרפתקאות ועניין מאשר להשתעמם- וכדי להפיג את השעמום הוא נהנה ליצור תעלולים מציקים בעיקר לחבריה. הוא נוהג להסתבך ולהיכנס לצרות (שזה אף פעם לא באשמתו) ומשתדל לצאת מהצרות באמצעות לשונו החלקלקה ופיזור שקרים לבנים.

בכל מקרה החבריה מחבבת את ז'נה נמוך הקומה, מכירה את תעלוליו הלא מזיקים ומשתדלת להקשיב בסבלנות לפטפוטיו האין סופיים ומעריכה את זריזותו הטבעית ויתרונותיה – אם כי הם היו מעדיפים שידבר פחות וישמור את ידיו בכיסיו, כך שבסך הכל כולם מסכימים שז'נה הוא דמות חביבה ומועילה.

באשר לנטיותיו המיניות – יוצא לז'נה לעצום את עיניו ולחשוב, כאשר הוא יושב שם למעלה על צמרות העצים ובכל פעם שהוא עוצם את עיניו הוא רואה דמויות של גברים ערומים - מוזר לא ????

הדבר היחיד שז'נה יודע על חייו בכפרו (לפני שהגיע לג'ונגל) מזיכרון עמום ורחוק, וממשפט אחד שזרקו לו מאמציו (אחרי שאלף פעם הטריד אותם בשאלות אין ספור לגבי עברו), שהוא מגיע ממשפחה של חקלאיים מגדלי דלעות – דבר שמסביר כנראה את אהבתו לפשטידות ועוגות דלעת אותם הוא יכול לאכול תמיד ולבטנו העגלגלה.

כמו רוב בני החבורה הוא הגיע לאזור לפני כ-15 שנה, בגיל צעיר (הוא היה בן 5 שזה מקביל בערך לבן 3-4). הוא זוכר במעומעם כיצד נלקח מכפרו ולאחר מסע ארוך שאת מרביתו בילה מוסתר, הגיע למקום, אבל לא יותר מכך.

כבר מגיל מאוד צעיר, העדיף ז'נה להסתובב לבדו בג'ונגל כדי לספק את צרכיו הסקרניים, לחשוב עם עצמו, לחפש הרפתקאות, להיכנס לצרות ולאסוף כל דבר שנראה לו מעניין ושימושי לעתיד – כך שבכיסיו העמוקים אפשר למצוא כל דבר שאינו שימושי (הכל פרי טיוליו ביער וחיטוטיו בחפצי אפוטרופסיו) - אבנים מעניינות, חתיכות עץ קטנות, כפתורים, חרוזים, טבעת חלודה עקומה ומרופטת חוטים קצרים, סיכה מפלדה, משרוקית עץ, צדפה קטנה, נוצה גדולה בשלל צבעי הקשת, גולת זכוכית צבעונית גולת מתכת מבהיקה, מטבע פלטינה, מעין סרגל עץ ובו חרירים בסדר משונה, מטפחת משי כחולה, חותם מהוה, גוש שעווה, מפתח חלוד, קשקש שחור של יצור לא ידוע, מדליון נחושת ובו קווצת שיער, מכחול ישן, קלף טארות ועליו דמות של שד בוער יושב על כיסא, זרעונים מכל סוג ומין, ועוד ועוד ועוד ... (דברים שהוא שומר כי בטח מתי שהוא הוא יצטרך אותם) וכשגדל יותר גילה בדרך המקרה את עשב העישון שהוא כל כך אוהב ובעיקר נהנה לשבת על צמרת העץ לבדו, לעשן ממקטרת העץ שלו ולחשוב ... (וכמובן שלעשב יש כוחות עוצמתיים ומטורפים שלא יאומנו ומעניקים 1+ לאושר ו 1+ לחיוך, אך עם זאת גם מצליחים לגרום ל 1- לתשומת הלב ו 1- לריכוז).

לומר את האמת ז'נה כנראה וסובל ממחלה לא ברורה, שאפוטרופוסיו שמו לב לכך וניסו ללא כל הצלחה ולאורך כל התקופה לגמול אותו ממנה ומחלה היא קלפטומניה קלה (או ככה לפחות ז'נה מסביר את זה לחבריו בכל פעם שנעלמים להם חפצים והם נמצאים בכיסיו – וזה קרה כמה וכמה וכמה פעמים)- אמנם זה אף פעם לא מזיק באמת, אבל מצליח לעצבן את כולם ולכן הדרך שז'נה מצא להתמודד עם ה"מחלה" היא להתרחק מכולם עד שיעבור זעם –או פשוט להסתובב לו בג'ונגל לבדו ולחפש דברים מעניינים לעשות או לאסוף לכיסיו (כל זה מתחבר לנטייתו המובנת – תוהו טוב), שכמובן כאשר הוא חוזר אל החבריה הוא מפגיז בסיפורי גבורה והרפתקאות מדמיונו הקודח (והמצוצים מהאצבע כמובן) – כך שכבר אף אחד לא מאמין לו באמת.

למרות הבידוד והדלות היחסיים בהם חי בג'ונגל והריחוק מכל תרבות כלשהי, הוא זכה מגיל רך (כמו שאר בני החבורה) בחינוך והכשרה מעולים בתחומים שונים - לחימה, קריאה וכתיבה, אומנות ומלאכה ועוד.

אפוטרופוסיו זיהו מיד את יכולותיו הטבעיות המדהימות שלו ובהתאם, הנלפיד הכשירו בעיקר במיומנויות ההסתתרות, תנועה שקטה, לוליינות, גמישות ואיזון, טיפוס, מתן תשומת לב לכל מה שקורה מסביב (חיפוש), האזנה, שימוש בחבלים ותחומים דומים אחרים הדורשים זריזות.
את הידע בפריצת מנעולים ופירוק מתקנים למד בעיקר במהלך ניסיונות לפצח מנעולים על תיבות שהנלפיד היה מביא עימו ממסעותיו התכופים (ניסיונות שברובם נכשלו).

את התחום של הכיוס, התרמית והשקרים הלבנים למד בעצמו בכל פעם שהכניס עצמו לצרות בין חבריו ואפוטרופוסיו והיה נאלץ לצאת מהסתבכויות כפי שנכנס אליהם בדרכים אלה - ונראה כי התמקצע בהם בצורה די רצינית. אתגר מיוחד היוותה ליקאנו (שהינה אלופה בסיפור סיפורים....) אבל גם אותה הצליח ז'נה ללמוד למרוח. האדם היחיד שלעולם לא הצליח להערים עליו היה הנלפיד, ובדיוק כאשר נראה היה שז'נה השיג התקדמות מולו הוא נעלם.....

בתחום הלחימה, ז'נה התחבר באופן טבעי דווקא לתחומי ההתקפה מהמסתור וכמעט בכל מקרה מעדיף להסתלק מצרה או מקרב "בדרך העוקפת" ולא בקרב פנים מול פנים.

בתחילת הדרך, הרכוש המשמעותי ביותר של ז'נה היה תיק בד הנראה פשוט לכאורה שהוא מעין סוג של תיק רחב ידיים תיק בגודל רגיל שאפשר לדחוף לתוכו יותר ובסופו של דבר המשקל של התיק נשאר קל וכדי להוציא ממנו דברים פשוט צריך לדחוף את היד ולפשפש – דבר שלוקח קצת זמן עם כל השטויות שיש שם (התיק גם הכיל את כל "אוצרותיו" של ז'נה).

התיק הזה נלקח ממנו על ידי שאשא, ומאותו רגע ז'נה מחפש אחריו באובססיביות שעולה אפילו על חיפושו אחר חבלים.......

חלק 3: נכנס - פקמד

ההרפתקה השלישית החלה כמה ימים לאחר סיום הקודמת. שאשא קיים חלק מהבטחתו ומכר את החבורה לעבדות. הם התעוררו, חבולים פצועים ומוכים על סף עילפון, אזוקים במתקן מתכת שכולל קולר לצוואר ואזיקי ידיים ורגליים שמחוברים אל הקולר, מתקן שהגביל מאוד את יכולתם לזוז. כשהסתכלו סביב, מצאו עצמם בתוך כלוב במחנה גדול השוכן בחלק לא מוכר של הג'ונגל.

המחנה היה מתחם עגול בקוטר כ-40 מ' בקרחת ג'ונגל מבוראת. הוא הוקף בגדר קוצים עבה שנותרה לאחר בירוא הסבך. בחלק הצפוני היה שער ברוחב כ-4 מטר, חסום בדלת מאולתרת שהיא למעשה אוסף קורות שנגררות החוצה. במרכז המחנה היו פזורים כמה עשרות שקי שינה וערמות ציוד אישי קטנות. הוא הואר על ידי לפידי זפת גדולים תקועים באדמה.

בצמוד לחלק הדרומי של המחנה היו ארבעה "כלובים" קרובים אחד לשני, שהיו למעשה חללים מוקפים בגדר של סבך קוצים בלתי עביר. כל אחד מהם בקוטר כ-6 מ', ולהם דלת שעשויה מכמה קורות מחבורות, נשענת על קורה תומכת תקועה בקרקע.

כל הכלובים היו מלאים - בראשון נמצאה החבורה. בשני ציפורים טרופיות יפות. בשלישי ארבעה סרעגורים אימתניים (עוד יצור ממשפחת הסרע, הוא נראה כמו הכלאה של גורילה ואדם, ומתנשא לגובה 2.5 מטר). בכלוב הרביעי הייתה ערמה גדולה של ציוד וסחורות מסוגים שונים (כלי נשק ועבודה, שריונות, מגינים, חבלים, יריעות בד, חביות נפט, פרוות, עורות, נוצות, עצים וכד' ניתן היה לזהות שם בבירור חלק מציוד החבורה).

בשעה שהחבורה התעוררה היו מעט אנשים במחנה - שני שומרים בשער, שומר אחד ליד הכלוב שלהם, ועוד כתריסר אנשים מסתובבים, נכנסים ויוצאים מהמחנה ועוסקים בפעולות שונות (אכילה, שינה, שיחה, אימוני קרב וכד'). ככלל אפשר היה לזהות 3 קבוצות של אנשים - אנשים גבוהים וחסונים, בעלי עור כהה, כהי שיער ועיניים, לבושים בשריונות עור, חגורים אלות, שוטים רשתות ואזיקים (שהזכירו מאוד את סוחרי העבדים מהחלום/מבחן של המונגים בהבדלים קלים); אנשים מטיפוס גזעי דומה (גבוהים ובעלי עור, שיער ועיניים כהים), לובשים שריונות מתכת, אוחזים מגינים וחמושים במגוון נשקים כבדים (גרזינים, חרבות, חניתות, רובי קשת וכד'); בני אדם נמוכים וצנומים, בעלי עור בהיר אך שזוף מאוד, עיניים ושיער בהירים אך צרובי שמש, לבושים בשריונות עור, חמושים בחרבות קצרות, פגיונות וקשתות עצם קצרות, על צווארי כולם צעיפי בד גס בצבע חול שלפרקים השתמשו בהם ככיסוי ראש.

לאחר כמה דקות של התאוששות והתאקלמות (והבנה איטית אך בטוחה, שהדבר הכי משפיל בעולם הוא לא להיות מובס על ידי ארנבון בשם שאשא אלא להיות מובס על ידי ארנבון בשם שאשא ואז להימכר לעבדות על ידיו....), ניסו בני החבורה להיחלץ מהאזיקים שעליהם. היחיד שהצליח במידת מה היה ז'נה, הגנב ההוביט, שהשיב לעצמו מעט יכולת תזוזה. כל השאר נשארו כבולים לגמרי. נקודת האור היחידה הייתה קיה, הציפור של פרנג'ין הדרואיד המונג שריחפה לה מעל מחכה להוראות.

בשלב הבא בני החבורה רצו לנסות לפתוח את האזיקים בכוח, אבל השומר מיד הבחין בכך ואיים עליהם להפסיק. באותו שלב המחנה כולו ראה שהם התעוררו והסרעגורים מהכלוב הסמוך החלו צועקים אליהם תערובת של קללות והצעות מגונות (לשמחתי הרבה אף אחד לא ענה, שחקני מו"ד יכולים להיות מאוד יצירתיים בתחומים האלה וזה גורם לי להגיב במכות חזקות על הראש תוך כדי קריאת - "תמונות רעות!!! תמונות רעות!!! צאו תמונות רעות!!!" - מה שמסביר במידה רבה את מצבי הקוגנטיבי הנוכחי...).

הדקות הבאות עברו בניסיון דיבוב של השומר, שהסתבר שמדבר סאטארית בדיאלקט מאוד דומה לשלהם (אם כי ברובד לשוני שהעיד על מעמד חברתי יותר נמוך). הם לא הצליחו להוציא ממנו הרבה מלבד משיכת כתפיים ואמירה בנוסח - "ת'חכו שהארוך יבוא ואז הוא יחליט איך מטפלים בכם" הם כמובן הגיבו ב"מי?!?!" והוא ענה שזה המפקד שלו, ששמו הוא פקמד (Pakmad), אבל שלא בפניו כולם קוראים לו "הארוך", ושהוא אמור לחזור בעוד כמה שעות ולהחליט מה לעשות איתם. הם לא הצליחו לקבל מידע נוסף מלבד תחושה ברורה שהשומר פוחד פחד מוות מאותו אדם.

לאחר כמה שעות נוספות, ז'נה ניסה טקטיקה אחרת. הוא ביים הקאה והתעלפות. השומר (שדי נבהל האמת) קרא למישהו בשם מלס (Meles), ולמקום הגיע אדם בסוף שנות העשרים לחייו, נמוך ועב בשר, בעל עור כהה, ראש מגולח למשעי מלבד צמה מצרית עבותה ושחורה היורדת מצד ימין של ראשו ועליה שזורים 4 צמידי כסף עם דוגמה (מיד אפרט קצת יותר). הוא היה לבוש שריון משובח וחגור בחרב עם ניצב זהב משובץ באבני חן.

יותר מכל דבר אחר, צמידי הכסף העידו על דרגתו. היה זה פריט שבני החבורה הכירו עוד מילדותם. במהלך לימודיהם, ליקאנו סיפרה להם שמדובר בעיטורי קרב המקובלים בעמק הוואקפיר (הציביליזציה מהם באו בני החבורה ואפוטרופסיהם אל הג'ונגל) ושמציינים מעמד, וותק ודרגה.

לוחם שהורג 10 אויבים בזירה או בקרב (או מפלצת חזקה במיוחד), רשאי לענוד צמיד כסף מסוג זה. לוחם שהרג 100, רשאי לענוד צמיד זהב מסוג זה. הצמידים האלה בד"כ ניתנים במתנה על ידי מלכים/אצילים/מפקדים בכירים וכד'. אין כמעט מקרים של "זיוף" (מישהו שעונד כאלה ללא הצדקה), מכמה סיבות –

א. זהו ערך תרבותי שמאוד מכבדים ושומרים עליו – מי שנתפס בזיוף מושפל, מבוזה, מוכה ומוזמן לאין ספור דו-קרבות לחיים ולמוות על ידי לוחמים בכירים.

ב. נשיאת "עיטור" מהסוג הזה הוא סוג של הצהרה, ו"מושך הרבה אש" (הזמנה לדו-קרבות "ידידותיים", הערות בלתי פוסוקות נוסח – "איך השגת, ממי קיבלת, מתי, איפה, למה......", הצעות עבודה מאוד מאתגרות שסירוב להן מעורר חשד וכד'), כך שקשה מאוד לזייף.

ג. הענקת עיטורים מסוג זה הם אירועים פומביים וחגיגיים ולכן מישהו לא מוכר שפתאום צץ עם כאלה עיטורים מעורר חשד.

מלס נתן מבט אחד בז'נה, הקשיב לבקשות החבורה לעזרה, ואז בצורה מאוד מנומסת נעימה וחביבה ובסאטארית גבוהה, נכונה ומשולמת, כאילו הוא עומד באמצע כיתת הלשון של ליקאנו, אמר - "תחכו עד שהארוך יחזור ויחליט מה לעשות איתכם", משך בכתפיו הסתובב והלך.

כמה שעות נוספות עברו, וכמה ארוחות והצעות מגונות נוספות של הסרעגורים. ואז חלה תכונה באזור השער. שקט מתוח, כמעט מפוחד השתרר במחנה. כל היושבים קמו על רגליהם וסידרו עצמם, השומרים הביטו סביב, בדקו שהכל כשורה ומלס וכמה אנשים ניגשו אל שער המחנה ופתחו אותו.

כמה שניות אח"כ פרצו למחנה בשקט לא טבעי, תריסר כלבי אמסטף אימתניים בגודל של פוני, על צווארם קולרי מתכת עם יתדות מחודדות. הם נכנסו במהירות והתיישבו במרכזו. אחריהם נכנס למחנה אדם גבוה וחסון בשנות השלושים לחייו. עורו היה כהה, פניו החדים מצולקים. אשו היה מגולח למשעי ועל ידיו היו צמיד זהב ושבעה צמידי כסף. הוא היה לבוש בשריון של אאורוס וחגור שרשרת ארוכה שלאורכה קוצי מתכת, ובקצותיה גולות מתכת כסופות. ובכמה פגיונות ענקיים.

היה זה מנהיגם של סוחרי העבדים מהחלום/מבחן של המונגים בהבדל אחד - הייתה סביבו הילת עוצמה ורוע שהכתה בחבורה כאילו הייתה מכת אגרוף. משהו במראהו, הליכתו ומבטו של האיש השרו על כל צופיו אי שקט וחוסר מנוחה. אאורוס הפאלאדין לא היה יכול שלא להיות המום מהרשע שהקרין האיש שהיה נדיר מאוד ליצורים אנושיים בני תמותה. לימים יספר לחבריו שהילה כה חזקה של רוע ראה עד אז ומאז, רק פעמים ספורות בחייו.

מאחוריו ראתה החבורה הולך בצלו את הנער מהחלום, זה שביקש מהם את החפצים בכדי להציל את נשמות הוריו. הוא נראה כאנטי תזה מוחלטת לאדונו - טוב, מוסרי, רחום, נכון לעזור.....

המנהיג של סוחרי העבדים (להלן פקמד או "הארוך") נעמד בכניסה למחנה וסקר אותו. בכל מקום עליו נח מבטו, נראה היה כאילו האדמה עצמה נעה בחוסר שקט. מלס רץ אליו ולחש דבר מה באוזנו. והוא התקרב אל הכלוב של הסרעגורים. הסרעגורים עמדו שם ונעצו בו עיניים, שותקים, חסרי מנוחה. פקמד הורה בידו ואחד השומרים ניגש אל כלובם, פתח אותו והשליך אלה ענקית על רצפת פתח הכלוב ונמלט, אך הם נשארו בפנים.

פקמד אמר משהו בשפה לא ברורה, ומנהיג הסרעגורים (שהיה גבוה בחצי מטר מכולם, שרירי ומכוער עוד יותר) התמלא חימה, הרים את האלה והחל מסתער על הארוך. הלה לא מש ממקומו. הוא הסיר מעליו את שרשרת המתכת ובתנועה אחת מהירה, הניף אותה, פגע ברגלו של הסרעגור וגרם לו למאוד במרחק מטרים ספורים ממנו. לפני שזה הספיק להגיב הונחתו אחת מקצוות השרשרת על ראשו הענק וניפצה אותו.

פקמד ענד שוב את השרשרת, ניגש בשלווה אל גופת הסרעגור, שלף סכין ציד, ובכמה תנועות מהירות ומיומנות עקר את עיניו והוציא מגופו את מה שנראה ככבדו של היצור. מיד אח"כ, הוא נגס בהם בהתרסה, תוך שהוא מביט בסרעגורים האחרים. לאחר מספר נגיסות הוא הפיל את מה שנותר על הרצפה, התקדם, נעמד בפתח הכלוב ונתן פקודה כלשהי לכלביו. הללו הסתערו על גופת הסרעגור והחלו מרטשים את גופתו, בשעה שהארוך אמר דבר מה לסרעגורים האחרים. חילופי הדברים נמשכו שניות אחדות ומאותו רגע, הפכו שלושת הסרעגורים למשרתים שקטים וצייתנים של אנשי המחנה (מן ההקשר של הדברים, היה ברור שלפעולותיו ודבריו של פקמד, הייתה כנראה השפעה כמעט דתית עליהם).

לאחר שסיים עם הסרעגורים, שקט מוחלט עוד יותר מקודמו השתרר במחנה וסביב שולחן המשחק (האמת לא יודע מה עשיתי, אבל הפחדתי את הקבוצה פחד מוות - כמו שתראו בעתיד בכל פעם שהם ייתקלו בדמות של פקמד הארוך). הנער המשרת ניגש אל פקמד והגיש לו מטלית לחה. הוא ניגב מעט את פניו וניגש אל כלוב החבורה.

הם היו כל כך בשוק שלא הספיקו לפצות פה, כשהוא פתח בדברים (ותאמינו לי, שכשחברות ד.נ.ד. בכלל, והחבורה הזאת בפרט שותקת ונותנת לשה"מ לדבר כמה דקות בלי הפסקה, תוך ריכוז מוחלט בדבריו, אז זה באמת ברמה של "דממת מוות השתררה מסביב לשולחן"....). שפתו הייתה במובהק כזו של אדם שעלה מאשפתות (כזה היה מבטאו וחיתוך דבריו), אך עמל רבות לשפר עצמו, ללמוד והתחכך רבות בבני המעמד העליון. טון הדברים, כמו האיש היה שקט, ברור, חד ממוקד ומקפיא דם. הדברים עצמם, היו חזרה כמעט מוחלטת על מה שאמר להם בחלום/מבחן של המונגים -

בכמה משפטים קצרים, הוא הציע להם שתי בררות - בראשונה, החבורה תבחר אחד. דמות זו תמות בייסורים (במוות שבין השורות אפשר היה להבין שקשור בפולחן כלשהו), והשאר ישוחררו ויישבעו לא לחזור. באופציה השנייה - הוא יהרוג את כולם. בכל מקרה, הוא אמר שעליהם למסור לו את תשובתם תוך 48 שעות.

בסיימו את דבריו הוא הסתובב ללכת. בנקודה זו בראדור, המכשף ספק אמר שהוא צועק/אומר/לוחש (בתחילה השחקן אמר "אני צועק לו" ואז כששאלתי "אתה צועק?!" הוא אמר "טוב לא צועק, אומר בקול רם, כלומר אומר, מדבר, סתם אתה יודע, פונה אליו....") - "אפשר להציע לך הצעה?" פקמד נעצר, סובב את ראשו, אמר - "אני לא נושא ונותן עם עבדים" סובב את ראשו, המשיך ללכת ויצא מהמחנה. הכלבים, שזה אתה סיימו לטרוף את גופת הסרעגור (שתבינו כמה הם מחונכים, הם בקושי עשו רעש כשטרפו אותו), קמו ורצו אחריו. הנער, משרתו, הביט בחבורה במבט מזדהה ומתנצל ורץ אחרי אדונו גם כן.

אחרי כמה שעות הלילה הגיע. במחנה נשארו כתריסר אנשים, כולם נמנו על בני שתי הקבוצות הראשונות (אנשים חסונים, כהי עור ושיער). סידור השמירה היה כזה - שומר אחד היה צמוד לכלוב שלהם; שני שומרים עמדו על דלת השער של המחנה, שני שומרים פטרלו ביחד מסביב לגדר המחנה.

החבורה החליטה על דרך הימלטות - בני החבורה יסיחו את דעתו של השומר על הכלוב. באותו זמן, פרנג'ין ינצל את יכולות הדרואיד שלו, כדי לעבור דרך גדר הקוצים של הכלוב ויתגנב אל הכלוב הרביעי, בו הם שיערו שנמצא ציוד הקבוצה. הוא ינסה להגניב משם מספר כלי נשק בחזרה לכלוב. ברגע המתאים בראדור ירדים את השומר ליד הכלוב וז'נה, ההוביט, יתגנב אל השומרים בשער. אם מתן סימן מוסכם, החבורה תנסה לצאת בשקט מהכלוב. מיד אח"כ בראדור ירדים את שני השומרים המפטרלים מבחוץ ואח"כ את אלה בשער. ז'נה יתקוף מאחור את אחד הזקיפים בשער, השאר יסתערו (עד כמה שאפשר באזיקיהם), אל עבר השער ויעזרו לו לחסל את השומר האחרון.

בשעה היעודה, פרנג'ין התגנב כמה פעמים מהכלוב ואליו והצליח להגניב מספר כלי נשק לבני החבורה. מכאן והלאה הכל התנהל במהירות - השומר ליד הכלוב הורדם, וכך גם שני המפטרלים בחוץ. ז'נה הצליח להתגנב אל מחוץ לכלוב בהיחבא ולהתקדם לטווח התקפה מהזקיפים בשער. אם הינתן האות, בראדור ניסה להרדים אותם אך הפעם נכשל. למרבה המזל התקפתו של ז'נה הייתה יותר מוצלחת והוא הצליח לחסל את אחד הזקיפים במכה אחת, למרבה הצער השני נותר ער ובחיים נפנה אליו ופער פיו לצעוק.

בשלב הזה, החבורה ויתרה על כל ניסיון התגנבות שקט - שלושת הלוחמים פרצו בכוח את דלת הכלוב ורצו אל השער (או יותר נכון דידו). ז'נה תקף את הזקיף הנותר בסכין, פצע אותו אך לא הרגו. הוא צעק וכשראה את הלוחמים המסתערים אליו רץ לעבר מרכז המחנה להעיר את חבריו שהחלו מתעוררים מהרעש.

החבורה כולה הצליחה לצאת ממתחם המחנה, אך מבט קצר אל תוכו הבהיר להם שתריסר הלוחמים שישנו שם, בראשות מלס, התעוררו, וכעת הם חוגרים את נשקם ומתארגנים למרדף. היה ברור, שכל עוד הם אזוקים, לא רק שלא יצליחו לברוח, אלא יהיו מטרות קלות לשוביהם. לכן הם התארגנו לקרב, כשהם מנצלים את מעט הזמן שנותר עד הגעת האנשים מהמחנה בניסיון לשבור זה את כבליו של זה בהצלחה חלקית.

כשהקרב החל, רוב בני החבורה היו משוחררים בידיהם אך עדיין לא לגמרי ברגליהם, מה שהגביל מאוד את לחימתם (וכמו שאמרתי בניסיון לעודד אותם "למזלכם, הנלפיד הקפיד לאמן אתכם בלחימה בכל מצב אפשרי - כבולים לגמרי, כבולים, חלקית, עם עיניים עצומות" לא שזה נתן להם בונוס כלשהו או יתרון ממשי בקרב, אבל לפחות זה עזר למוראל...). בכל מקרה הם נערכו במבנה רבוע והלוחמים הקיפו אותם. למזלם של בני החבורה, הם לא הספיקו לעטות שריונות.

בקרב שהתפתח מכאן ואילך ידה של החבורה הייתה על העליונה. תוך סיבובים ספורים, נהרגו מספר שומרים, מבלי שאיש מבני החבורה הופל בעצמו. יתר על כן, נאיל הכוהנת ובאן הטרובאדרית (שתי הדמויות ללא שחקן שנלוו לחבורה) ניצלו את הזמן כדי לרפא את פצעי הנפגעים ולחזקם. לאחר כמה סיבובים נראה היה שהחבורה מצליחה להביס את אויביה ואז נכנס מלס, מי שכעת היה ברור שהוא סגנו של פקמד, למערכה.

מלס היה ללא שריון אך ביד אחת החזיק מגן ענק ובשנייה הניף חרב קצרה, בעלת להב רחב ומגן ניצב מורכב וגדול במיוחד. הוא החל פוגע קשות בבני החבורה, ועומד בפני מכותיה. אפילו אאורוס לא הצליח להכריעו בעזרת מכה מאוד חזקה של "הכאת רוע". אלא שאז הזכיר לכולם גונדלון הגמד, מדוע הנלפיד כינה אותו "הסלע הנסתר". נראה היה שהוא מחליף דברים עם גרזנו (כן יש לו גרזן מדבר ושוב אני מבטיח שאני אסביר ואפרט על כך בקרוב). הוא הניף אותו בחמת זעם, בשתי ידיים, הנחית אותו על ראשו של ופשוט חצה אותו מהראש עד הטבור.

המכה העזה והמרשימה שהפילה את מפקדם, מות חלק גדול מחבריהם והעובדה שכל בני החבורה עדיין עמדו על רגליהם, גרמה לשומרים הנותרים להניח את נשקם ולהימלט למחנה. החבורה שחררה עצמה מהכבלים הנותרים, והחלה נעה אל תוך הג'ונגל. בתחילה הם פשוט רצו כדי להתרחק מהמחנה ככל שאפשר, לאחר כמה שעות הם עצרו לנוח. פלגטון הסייר, ופרנג'ין המונג, הצליחו לאתר את הכיוון הכללי שאליו הם אמורים ללכת (דרומה) והחלו מטשטשים את עקבות החבורה.

הלילה עבר ללא אירועים מיוחדים ובבוקר החבורה המשיכה במסעה חזרה הביתה שארך כחודש. הדרך עברה ללא תקריות מיוחדות מלבד שני אירועים - קרב עם צמחי טרף ענקיים שתקפו את החבורה אך הובסו די בקלות והתקפה של שני סרעגורים שהתרחש במרחק ימים ספורים מהבית. הסרעגורים האלה היו הרבה יותר קטנים מאלה שהיו במחנה של פקמד בכלל ושל מנהיג הארבעה שנקטל שם בפרט. הקרב נמשך דקות ארוכות ובסופו הם הוכרעו, לא לפני שהצליחו לפצוע קשה את בראדור המכשף, פלגטון הסייר וגונדולן הגמד (דבר שנתן לחבורה קנה מידה לעוצמה של היצורים). כמה ימים לאחר הקרב שבה החבורה לביתה וסיפרה את קורותיהם לליקאנו ולורמין.

ההרפתקה הסתיימה בכך שאאורוס ענד על ידיו שני צמידי כסף מאלו שלקח מגופת מלס, סגנו של פקמד.

אאורוס אביר הקשת

בהודעה הזאת אני מתחיל להכניס את סיפורי הדמויות השונות. להלן סיפור חייו של אארוס (Eurus) אביר הקשת עד לרגע התחלת המערכה, כפי שנכתב על ידי שלומי (השחקן המשחק את הדמות, שהוא בעצמו פאלאדין, אבל אמיתי!!!) ואני -

המשפחה היחידה שאאורוס הכיר מאז ומעולם היו שלושת המבוגרים שגידלו אותו (הנלפיד, ליקאנו והגמד לורמין) ובני החבורה. מרמזים שאסף כל חייו, הוא ידוע, שכמו כמה מבני חבורתו, הוא בן של אציל מאוד חשוב ורב עוצמה (כזו שבאה לידי ביטוי לא בהכרח מבחינת גדול השטח או התואר אלא יותר בצורה הטהורה שלה - עושר והשפעה). כל ניסיון לדלות עוד פרטים מאלה שגידלו אותו תמיד עלה בתוהו.

מהרגע בו הוא יכול לזכור, מלווה את אאורוס תחושה עזה של משמעות וייעוד. כל צעד ושעל בחייו הקצרים היה בעל משמעות, ומילא תפקיד חשוב ביצירת מי שהוא היום. אפילו זמן השינה שלו היה משמעותי שכן הוא היה מלא מאז ומעולם בחלומות חשובים ורבי השפעה עליו ועל עולמו.
למרות הבידוד והדלות היחסיים בהם חי בג'ונגל והריחוק מכל תרבות כלשהי, הוא זכה מגיל רך (כמו שאר בני החבורה) בחינוך והכשרה מעולים בתחומים שונים - לחימה, רכיבה, קריאה וכתיבה, אומנות ומלאכה ועוד.

מהרגע בו למד ללכת ניכרה בו תכונה של ביטחון עצמי רב ותחושת עוצמה של מנהיג מבטן ומלידה משולבת בצניעות וזהירות (שילוב תכונות נדיר כמובן). מאז שזכרונו מגיע הוא ניסה תמיד להתחמק מהשגחת ליקאנו ולרומין ולצאת לטיולים בג'ונגל ליד משכנם, ומכיוון שניחן בחוכמה ובהתמדה הצליח בכך והחל כבר מגיל רך לטייל לבדו. בטיולים אלה רכש תובנות רבות בעקבות אירועים שקרו לו או סתם מתוך התבוננות בעולם שוקק החיים של הג'ונגל.

אחד הזיכרונות הראשונים שמלווה אותו בעוצמה עד היום הוא של אירוע שקרה לו בגיל רך (לא יותר מ-6 אם כי הוא לא זוכר בדיוק). במהלך אחד מטיוליו, החל שומע קולות זעם של חיית טרף משולבים ביללות פחד של גור קופים. מכיוון שהשטח בו גדל היה מתוחם בביצות ורשתות העכבישים ובזכות פועלו של הנלפיד, האזור מסביב למשכן החבורה היה נקי ממפלצות, ואארוס הקטן לא נחשף מעולם לקולות שכאלה ולא הבין את הסכנה הכרוכה בהם.

מתוך סקרנות ותוך תחושת ביטחון (שנבעה באותו אירוע מתמימות), הוא התקרב אל הקולות עד שנגלה לעיניו מחזה האימה - יצור ענק ומזרה אימה (לימים הוא השתכנע שמדובר בזאב מוכה כלבת אולם מנקודת המבט של ילד הוא היה נורא לא פחות מדרקון מפחיד או שד בלהות), עומד על גופתה המרוטשת של נקבת קופים וגור קופים, ומתער לעבר גור קופים נוסף, קטן ומפוחד שניסה לשווא לטפס לצמרת עץ סמוך ויילל מפחד.

אאורוס ידע היטב מה הדבר הנכון לעשות, אך בהיותו ילד רך, לא ידע כיצד לעשותו, הוא ניסה לאמץ את מוחו ולנסות לחשוב על פעולה אפשרית כלשהי, אך הפחד והאימה כמעט ושיתקו אותו. בעוד אארוס ממתין ומהסס, הזאב שיסע את הקוף לגזרים. הילת הרוע שנבעה מהזאב הכתה בחושיו בכוח, כמו פרץ אור המכה באדם שכרגע יצא מהחושך. הזוועה וחוסר הצדק שמעשה חברו לתחושת חוסר האונים וערפלו עוד יותר את חושיו ומחשבתו.

אך הזאב לא המתין, לאחר שגמר עם הקוף, הרים את ראשו, הבחין באאורוס והסתער אליו. למרות הפחד והזוועה וחוסר הניסיון, אארוס אזר אומץ וניסה להתגונן, אך הוא חסר כל ידע בלחימה והזאב הפיל אותו בהסתערות אחת, נשך אותו מספר פעמים והחל גורר אותו על הקרקע. רגעים ספורים חלפו, בכאב עצום שמעולם לא חש כמותו מאז או אחר כך, ואז הוא חש בפרץ עז של טוב שהכה בו ובזאב, הכהה את מכאובו והטביע את הרוע של הזאב.

ברגעים אח"כ שנמשכו כנצח, הרגיש אארוס בהילה של טוב הממלאת את ליבו, טבולה בניחוח יסמין ערב. הוא ראה חדקרן לבן וזוהר עומד מטרים ספורים ממנו, והזאב הרפה וברח בפחד. החדקרן ניגש אל אארוס, הרגיע את פעימות ליבו בלחישה ומילא את גופו באנרגיה טהורה של טוב. אארוס הפנה מבטו אל פצעיו וראה כי הם נרפאו לגמרי. במקום בו היה פצע גדול במיוחד ברגלו, נותרה רק צלקת בצורת קרן המעוטרת בחריטה מסולסלת. כשהרים שוב את מבטו הוא ראה כי החד-קרן נעלם. הוא קם על רגליו ורק אז נזכר בדברי החדקרן-

"אל לך להתבלבל ולחוש כי הובסת או כי אתה חסר ערך. הנך ילד רך ולא מנוסה, ונתקלת בפעם הראשונה בחייך ברוע כה עוצמתי, ללא כל מיומנות או ידע בלחימה או אפילו עוצמה פיזית מתאימה. אך, אל תתעה ואל תירתע!! הניצחון היה כולו שלך! - אתה עמדת מול הרוע, לא ברחת ואפילו לא שקלת לרגע לברוח. ידעת כי עליך להישאר ולהילחם בו אפילו במחיר חייך. כעת כשאתה והעולם יודעים את טיבך האמיתי, הדבר היחיד שנותר לך לעשות הוא ללמוד כיצד להגן על עצמך ועל כל אלה מסביבך הזקוקים להגנה".

מאותו רגע, קיבלו חייו של אארוס כיוון ברור. פעולתו הראשונה הייתה לרוץ לביתו, אולם הבית היה ריק. הוא לא ידע למה, אבל ידע שהדבר הראשון שעליו לעשות הוא למצוא את הזאב ולהרוג אותו בטרם יעשה נזק נוסף. הוא ידע שלא יוכל להתמודד עימו בקרב מגע ולכן לקח קשת קצרה וחצים. בימים הבאים עקב אחר המפלצת שהותירה אחריה מסלול הרג בלתי ניתן למחיקה. אאורוס לא ישן ולא נח, ביום היה מתקדם, בלילה מתאמן בקשת שלו. מידי פעם היה נתקל בחיה פצועה שהצליחה לשרוד טיפל בה.

כשאיתר לבסוף את הזאב, הוא היה עסוק במלאכת ההרג שלו. אארוס כיוון היטב, הזאב הבחין בו והסתער לעברו. אאורוס לא איבד את העשתונות, הוא התמקד, ריכז את כל רצונו למגר את הרוע ואת כל תשוקתו למען הטוב וירה. היה זה החץ הראשון שפגע במטרתו מאז החל יורה בקשת כמה ימים קודם לכן, אך הוא היה קטלני. ברגע בו פגע החץ בזאב והרגו אאורוס התעורר.

הוא היה במיטתו, ופניה המודאגים של ליקאנו ניבטו מעליו. היא סיפרה לו כי הנלפיד מצא אותו ביער לפני מספר ימים פצוע ומדמם וכי הוא שכב מספר ימים קודח מחום שנראה שנעלם רק עתה. אארוס הוריד את השמיכה. הוא היה פצוע באותם מקומות אותם זכר. כל הפצעים נתפרו ונחבשו וכבר לא כאבו כמעט. לימים כולם הגלידו לגמרי ולא הותירו סימן מלבד סימן הקרן הופיע באורח פלאי במקום בו היה פצע ברגלו.....

מיד לאחר שקם ממיטת חוליו, ניגש אאורוס אל הנלפיד ובעוד זה עומד המום ביקש ממנו ללמדו להילחם. הנלפיד שהיה בד"כ שקט וחסר הבאה נתן בו מבט חודר והנהן. הוא הסיר מעליו פגיון בנדן וחגר אותו על מותניו של אאורוס ואמר - "אנחנו נתחיל מחר בלימודי קרב מגע, בינתיים בכל רגע של מנוחה הרגש את הפגיון, חוש אותו, השתמש בו לכל מטלה שאתה נזקק לו - גלף איתו עץ, חתוך איתו מזון הכל...כשתרגיש שהוא חלק ממך נתחיל באימונים בכלי נשק...." וכך היה, אארוס החל לומד קרב מגע, בכל רגע פנוי השתמש בפגיון (הדבר הראשון שעשה היה לגלף לו קשת קצרה מענף עץ........), ולימים המשיך ולמד להיות לוחם.

בשנים הבאות, המשיך אארוס בסיוריו בג'ונגל. מאז אותו אירוע הכל נראה לו שונה - הג'ונגל לא היה עוד מקום נטול חוקים וערכים, שבו "רק החזק שורד בעודו דורס את החלשים". בכל צעד ושעל הוא ראה את הטוב, האצילי והמכובד נאבק ללא פשרות ותוך הקרבה ברע ובעוול. כמובן שהוא החל להיאבק בעד הראשונים ונגד האחרונים - הוא נתקל בתוכי פצוע שאיבד את בת זוגו ולא הצליח להביא מזון לגוזליו ודאג להאכילם עד לבגרות; כשראה צמד קופים מסיחים את דעתם של כמה סרענאתים (יצורים ממשפחת ה"סרע") כדי שהנקבות והגורים יוכלו לברוח עזר להם ואף הזעיק את הנלפיד כדי לחסל את האיום; כשנתקל בנמרה פצועה פצעי מוות, מגנה על עולליה מסרעגון (יצור ממשפחת ה"סרע"), הוא נטל אותם, נסוג מהמקום, גידל את הגורים ושחררם לחופשי.......

אך דבר אחד לא הניח לו - החדקרן. מידי פעם היה נדמה לו שהוא רואה אותו בזווית עינו, במיוחד באותם פעמים בהם פעל למען החלש וחסר הישע נגד החזק ההרסני. אך ברגע שהמשימה הושלמה והוא התפנה לחפשו, נעלם החדקרן ללא זכר.

בגיל 13 התגלתה לו באחד מחלומותיו דמות אישה צעירה שאימצה אותו אל חיקה עד שחש מחנק והתעורר. הוא החל חולם עליה יותר ויותר בחלומותיו נפרש לפניו סיפורה של אותה דמות שלפי מיטב הבנתו הייתה אימו -

היא נולדה בכפר כפוף לאציל מקומי הגון, ישר וטוב לב. אדמתו לא הייתה רבה אך הוא צבר עושר ותהילה בהרפתקאות רבות לפני ששב לאחוזת אביו הקטנה והתמסד. העושר הרב, הידע הגדול והקשרים שצבר, הפכו אותו לאחד האנשים המשפיעים בממלכה, הרבה מעבר למעמדו המורש כאציל זוטר.

יום אחד הוא מת באופן מסתורי וירש אותו בנו האכזר וקר הלב. הלה ניצל את הממון של אביו ואת עורמתו כדי לרכוש אדמות ותארים. הוא התעלל בכל הכפופים לו וסחט אותם עד עפר. כשלא נותר בידי הכפריים הכפופים לו כסף למס הוא נהג להפכם לעבדים ואז למוכרם או לאפשר להם לעבד את אדמתו תמורת חלק זעיר מהיבול. את נשות הכפרים הצעירות נהג לקחת לאחוזתו ולהשתמש בהם ככל העולה על רוחו. את הממזרים הרבים שנולדו לו היה מוכר לעבדות.

באחד הכפרים הללו היה זוג צעיר שתכנן להתחתן. אך האציל חשק באישה ולא התיר את הנישואין. כשהגיע לכפר, החתן המיועד ניסה להתנקש בחייו אך נכשל. האציל אנס את האישה לנגד עיניו של אהובה ואח"כ ציווה על כל אנשיו לעשות כן. לאחר מכן שיסף את גרונו לא לפני שהרג את משפחתו לנגד עיניו. 10 חודשים לאחר מכן (הריון ממושך במיוחד) נולד לאישה ילד. לפני שבאו החיילים לקחת אותו היא מסרה אותו למשמורת והתאבדה בפגיון כדי שאיש לא ידע למי נמסר.
כשסיפר את הדבר לללורמין, ליקאנו ולנלפיד, כל אחד בתורו, הבין ממבע פניהם כי כנראה החלום היה קרוב למציאות, והוא החל להאמין בו בכל ליבו, והדבר רק חיזק את תחושת השליחות שלו.

השנים חלפו, אארוס בגר והתחזק הוא כבר גילף והרכיב את הקשת ה-10 שלו אבל לא הצליח למצוא את החדקרן. ואז בבוקר אחד לפני שנה, בעוד הוא מותח את מיתר קשתו העשירית, אותה בנה במשך זמן השווה לכל 9 האחרות, הופיע לפניו איש מבוגר, נאה, בעל עור כהה, עם עיניים בעלות צבע מתחלף, שיער ארוך בכל גוני הקשת, לבוש גלימות שחורות ולבנות. הוא הציג עצמו כואמנות (vamont) מאמינו של מונתאו (montau).

אאורוס זיהה מיד כי האיש קשור להתגלות שעבר בתור נער. הוא כרע ברך בפני הזקן וביקש ללמוד ממנו את כל מה שיוכל. במשך השנה הבאה נפגשו ואמונת ואארוס לעתים תדירות, תמיד לבדם. ואמונת לימד את אארוס כיצד למקד את אנרגיית הטוב שבליבו ולעצבה לפי צורכו, במלחמתו ברוע - הגנה מפני התקפות האויב, מיקוד התקפותיו והגדלת כוחן, זיהוי רשע וטוב וכד'. את רוב הדברים ידע כבר אארוס וואמונת למעשה רק עזר לו להקציע את כישוריו לכדי היכולות של הפאלאדין.

תוך כדי הכשרתו, למד אארוס מפי מורה על מונתאו "צייר החלומות" שהפך עד מהרה לאל בו אארוס מאמין ובשמו הוא פועל.

עד כאן סיפור הרקע של אאורוס (עוד על מונתאו בהזדמנות אחרת). כמובן שמהלך המערכה הדמות התפתחה מאוד, על כך תוכלו לקרוא בתיאורי ההרפתקאות.

חלק 2: אין דבר יותר משפיל מאשר להיות מובס בידי ארנבון קטנטן בשם שאשא

ההרפתקה השנייה החלה כחצי שנה לאחר סוף הקודמת - שדון קטן מסוג "סרע-בון", בשם "שאשא" (shasha), משך את החבורה לקרחת יער באמצעות שביל של חיות מעונות ושחוטות. כשהחבורה הגיע לשם היא ראתה יצור בגדול של ארנב, בצורה של ארנב עם כמה מאפיינים אנושיים (הוא עמד זקוף והלך על שני, פניו היו פני אדם משלובים בארנב ועד). הוא ריקד ושר -

"אני רשע, אני רשע, אני שאשא הרשע,
אני רשע, אני רשע, אני שאשא הרשע,
אוי אוי אוי - אם רשע היה ארץ אני הייתי יבשת...
אני רשע, אני רשע...... *2
אוי אוי אוי - אם רשע היה ים, אני הייתי אוקיאנוס....
אני רשע, אני רשע .....*2
אוי אוי אוי - אם רשע היה יער אני הייתי ג'ונגל....

אחרי כמה דקות של שירה מעצבנת ועמידה פעורת עיניים ולוע של החבורה מולו (והאמת שהשחקנים פשוט עמדו פעורי פה ולוע אל מול השה"מ שרקד ועשה צחוק מעצמו, אבל היי - אני אדם מבוגר, אבא לילד, שמשחק עם חבורת מבוגרים במשחקי דמיון על "אבירים, דרקונים ונסיכות" - אין שום דבר שיכול להפוך אותי לעוד יותר מגוחך ממה שאני כבר עכשיו אז....), הוא נעצר ודיבר אליהם.

שאשא, איים עליהם שאם תוך שבוע הוא לא יוכנס למצבור הציוד של הנלפיד, הוא יענה/יהרוג/ישעבד/ימכור לעבדות, אותם ואת ליקאנו ולורמין. החבורה (שדרך אג לא ידעה על מה הוא מדבר כשהוא מתכוון ל"מצבור הציוד של הנלפיד") כמובן תקפה אותו מיד, אבל מהר מאוד הסתבר שפשוט אי אפשר לעקוף את ההגנות הקסומות שלו (נראה היה שהנשקים פוגעים אך פשוט לא עושים נזק). קסמים התגלו בכלל כחסרי ערך מולו והוא החל קוטל את החבורה לאט לאט באמצעות קרניים של אנרגיית רשע טהורה. אחרי שהוא הוריד אותם לסף מוות, מבלי שהצליחו אפילו לשרוט אותו הם נסוגו לטקס עצה, והוא נשאר ביער מרקד משמחה ושר את שירו המעצבן.

החבורה שבה הביתה להתייעץ עם ליקאנו מורתם. היא אמרה שלפי הידוע לה רק נשק שעשוי מ"כסף רקיע" (חומר נדיר וקסום שנמצא בעננים), שלא נעשה בו שימוש קודם יכול לפגוע ביצורים ממן זה. היא לא ידעה היכן אפשר למצוא כסף רקיע, ולכן הם פנו אל העץ-חי ידידים מההרפתקה הקודמת. הוא אמר שאין לו מושג, אבל לבטח המונגים ידעו, ומסר להם מיקום של קהילת מונגים שחיה באזור. החבורה ביקשה מליקאנו שתמשיך לחקור בספרים והחבורה יצאה לחפש אחר המונגים (פלגטון נשאר מאחור עם נאיל ובאן בכדי להגן על ליקאנו ולורמין במקרה ששאשא יחזור - או במילים אחרות השחקן של פלגטון לא היה והחבורה לא רצתה דמויות ללא שחקן שילוו אותה).

המונגים הם יצורים ייחודיים לעולם שלי (אני גם מזכיר שזהו הגע של אחד השחקנים - פרנג'ין הדרואיד, אבל הוא גודל כאדם אז הוא יותר אנושי מאשר מונג אבל על כך בהזדמנות אחרת....). אפשר לקרוא עליהם בהודעה נפרדת - "הגזע המונגי" אליה אפשר להגיע באמצעות התוכן בחלק הימני העליון של הבלוג (תחת "מידע מצטבר על העולם").

לאחר כשלושה ימי מסע מזורז החבורה הגיעה אליהם. דוברם, מונג מבוגר בשם פאליר, ביקש מהם לעבור מבחן כדי לבדוק אם ליבם טהור (הוא כמובן לא "דיבר" במובן האנושים אלא רקד, שר ושיחק ופרנג'ין תרגם אותו). לדבריו, המונגים לא יכולים לשאת ולתת עם מי שליבו אינו כזה. החבורה הסכימה לאתגר ונתבקשה לשתות משקה. לאחר מכן הם איבדו את הכרתם ונכנסו לשנת חלומות. כשהם התעוררו עמד לצדם תוכי דובר שאמר שהם לא עברו את המבחן. למעשה הם היו עדיין שרויים בחלום, וכל מה שעמד להתרחש כעת היה חלק מהמבחן (חלקם ניחשו את זה, כי זה היה די מובן מאליו, אבל גם זה היה חלק מהמבחן - לראות איך הם מתנהגים כשהם יודעים שמסתכלים עליהם, או במילים אחרות - המונגים הם מונגים ולא טפשים) –

נדיבות ויושר - ביום הרביעי החבורה נתקלה באוהל ובו פקסי ומסביב מלא פקסים שסיפרו שהם גמרו לו את כל הפודינג ונשארו רק דברים לא שווים כמו - אוצר כסף רקיע. הוא היה מוכן לשחק נגדם בקוביות על האוצר, בתנאי שישבעו שהם לא ירמו בשום פנים ואופן ותמיד יגידו את האמת. מהר מאוד הם גילו שהקוביות היו מזויפות לטובתם. לאחר מחלוקת, אאורוס אמר לו שהקוביות מזויפות (ועורר את זעם הקבוצה) אבל הציע לו חליפן הוגנים של פודינג תמורת כסף הרקיע והוא הסכים.

הקרבה, נדיבות חמלה וטוב לב - בסוף היום הרביעי, נער, עם הילה של טוב וטוהר נגלה לעיניהם ביער (האמת שזה היתרון שיש לחבורות עם פאלאדין). הוא טען שכוהן מחזיק בנשמת הוריו והוא חייב לשרת אותו מספר שנים בתמורה לנשמותיהם, לכן שלח אותו עם סוחרים לאזור. ספציפית הכוהן חיפש דברים מיוחדים ליצירת חפץ קסם - נשק קסום של לוחם עז נפש, כלים של גנב מעולה, קשת טהורה, חיית מלווה של דרואיד, תליון של קוסם. כולם חייבים להיות טהורים מכל רע. הוא שמע מסוחר העבדים שיש חבורה באזור והוא בא להזהיר אותם מסוחרי העבדים ולבקש מהם את החפצים בטוב כי הוא לא רוצה לגנוב לרמות ולהרוג עבורם (המוטו שלו היה "עזרו לי להציל את הורי מבלי להפוך לרע....") פרנג'ין ואאורוס הסכימו ונתנו לו את מה שברשותם, השאר סירבו.

הקרבה ונאמנות - ביום החמישי תקפו את החבורה סוחרי העבדים ולכדו אותה. המפקד, (מי שלימים יכירו בעולם האמיתי כ"ארך זין" - דמות מכוננת שאספר עליה רבות בהמשך) , נתן להם ברירה - שיבחרו אחד מהם שימות בייסורים, והשאר ישוחררו ויישבעו לא לחזור או שיהרוג את כולם. אאורוס התנדב, נשאר כלוא והשאר עזבו, הנער מהמפגש הקודם עזר לאאורוס לברוח והוא הצטרף לחבורה שנמלטה מהאזור.

חמלה וטוב לב - ביום השישי, פגשה החבורה נשרי ענק שגוזלם נפל לתוך מערה בסבך הג'ונגל והם לא יכלו להגיע אליו. כדי לחלצו החבורה הייתה צריכה לחפור פיר אנכי כי המערה כמעט ונסתמה ממפולת (הגוזל שרד רק בזכות מזון שמוחדר דרך כמה חרכים ומים שנוטפים לשם). הבעיה שזה לקח 24 שעות עבודה....והזמן החל לפעול נגד החבורה...

הקרבה ואומץ- ביום השביעי סערת ברקים פרצה, העץ של הפקסים עלה באש. היו שם פיקסים לכודים, צריך היה לנסות ולטפס אליהם תוך סכנת נחלקה ומוות. אאורוס התנדב, הגיע כמעט עד הפסגה...אבל אז נפל ומת...ואז כולם התעוררו במקום אחר, כשפאליר עומד לפניהם. הוא אמר שבפעם הראשונה מאז שהמונגים זוכרים לא ברור אם הם עמדו או לא עמדתם במבחן. משום כך הם החליטו לעזור בכל זאת (מחמת הספק) והביאו את החבורה לקרבת מערה של כוהן זקן שברשותו יש כסף רקיע.

הכוהן, חצי אלף ישיש בשם אוטארפור, חי במאורה שמכילה אוצרות, פאר והדר בל יתוארו. משרתיו הם 8 זומבים אנושיים, וזומבי אחד של מינוטאור (יצור אימתני וענק, שאחת מקרניו ואחת מכפות ידיו קטועות, ומניף גרזן ענק). מהר מאוד התברר לחבורה שהכוהן מעט לא שפוי אבל גם כמה לחברה אנושית, שעשועים ומשחקים. כשהם ביקשו ממנו כסף רקיע הוא הסכים בתמורה לכך שישעשעו אותו וכך היה.

פרנג'ין והגמד ערכו קרב אגרוף עם המינוטאור והופלו תוך שלושה סיבובים. באראדור הציע קרב אגרופים עם עיניים מכוסות (הוא השתמש בקרפד כדי לראות). כיסוי העיניים נטרל את ראיית המינוטאור, פצצת סירחון של פרנג'ין נטרלה את אפו, ורעש העידוד המכוון מצד הקבוצה את שמיעתו (ואל תבלבלו לי את המוח עם העובדה שהוא היה אלמת וכל זה לא אמור להשפיע - אלה היו רעיונות יצירתיים ונחמדים והחבורה מאוד התלהבה מהם, אז ש"ספר נחוקים" יקפוץ לי...) . בזכות כל אלה הוא חבט באוויר במשך למעלה מ-20 סיבובים בעוד בראדור מכה בו ופוצע אותו אט אט. לבסוף המינוטאור הצליח לפגוע והפיל את באראדור בנוקאאוט אחד. בקרב ביניים של כל הקבוצה נגדו אורוס נפל פצוע קשה ממכה שהייתה הורגת לגמרי כל אחד אחר, ופרנג'ין ניגש אליו ותוך סיכון רב העמיד אותו שוב על הרגליים באמצעות ריפוי. בסוף הקרב הארוך הזה, הם הכריעו את המפלץ (לא לפני שפצע את אאורוס שוב, אבל וכך גם את גונדלן והחטיא רוב הפעמים באופן מכפיר) אח"כ נערך משחק חידות (מי שהצטיין במיוחד היה פרנג'ין), עד שלבסוף החבורה קיבלה את כל כסף הרקיע שברשותו.

בני החבורה נפרדו מהכוהן בהבטחה לחזור ויצאו לדרכם רק כדי לגלות שהם נמצאים במרחק שבועיים מהבית. כשחזרו לנקודה בה המונגים העירו אותם לאחר המבחן, הם שמעו קולות של נשרי ענק. כשהתקרבו התגלתה לעיניהם תמונה מאוד דומה לזו שהייתה במבחן המונגי, אבל שונה במעט – בקרחת יער היו שני נשרי ענק (זכר ונקבה) והם בכו (כפי שפרנג'ין תרגם) על נפילת בנם. מה שהיה שונה הוא שהבן לא היה גוזל אלא נשר צעיר, הוא לא נפל לבור, אלא היה מסובך בתוך סבך קוצים, ומעל ריחפו לפחות עוד תריסר נשרים.

כאשר בני החבורה התקרבו לנשרים ודיברו איתם, הסתבר שהם הביאו אותם לכאן לבקשת המונגים, רק כמה שעות קודם לכן (זה קרה בעת שישנו וחלמו את המבחן). הנשר הצעיר עקב אחרי המבוגרים, אבל מכיוון שלא היה עדיין מיומן בטיסה, הוא נפל ונתקע בסבך. במבט קרוב הם הבינו שהוא ממש משופד על ידי כמה קוצים וכל ניסיון להוציאו בכוח עלול להורגו.

לאחר התייעצות קצרה, פרנג'ין השתמש במגילה שקיבל בהרפתקה הקודמת, כדי לדבר עם הצמחים ולבקש מהם לשחרר מעט את הנשר. הם זזו כמיטב יכולתם ואז כמה מהם החלו לנתק בעדינות את הקוצים ולשחרר את הנשר. במקביל פרנג'ין וז'נה ריפאו אותו מהפגיעות שנגרמו תוך כדי השחרור (פרנג'ין בעזרת מגילה וז'נה בשיקוי ריפוי שהיה באמתחתו - שאף אחד לא שאל מאין הוא ואם אתם שואלים עכשיו - אז הוא מצא אותו בחיפוש שערך בעץ אש החיים התמידית...).

אחרי מאמצים רבים החבורה הצליחה לשחרר את הנשר בחיים. הנשרים (ממש כמו בחלום) היו אסירי תודה והבטיחו לעשות כל מה שהחבורה תבקש. יחד הם הסכימו על שריקה/קריאה מסויימת שאם תישרק והנשרים יהיו בסביבה, הם יבואו מיד. כמו כן הם הסכימו מיד לקחת אות לקרבת ביתם. הם ציינו שהם מנועים מלהיכנס לתא השטח (הם לא ידעו להגיד למה, רק שזקני הלהק אוסרים על כך איסור שהוא בגדר טאבו ממש) – כך התגלה לחבורה שכנראה יש משהו/מישהו ששומר על תא השטח מפני חדירות מהאוויר.

בני החבורה עלו על כמה מהנשרים וטסו כמה שעות. במרחק מאוד קטן מהעץ-חי וגבולות תא השטח, התקיפו אותם שתי מנטיקורות (יצורים שגופם גוף אריה, ראשיהם אנושיים מעוותים, זנבם דומה לזנב עקרב מלא קוצים ענקיים ולהם כנפי עטלף). הם החלו במטח קוצים (שהסתבר כמדויק וקטלני כמטח חצים), שפצע את רובם מאוד קשה. בני החבורה ביקשו מהנשרים לנחות (הסתבר לכם שבאוויר כשהם נושאים אתכם הם היו איטיים ומגושמים, כמו כן בהיעדר רתמות ואוכפים, לחימה מעל גבם הייתה כמעט בלתי אפשרית). הנשרים הנחיתו את החבורה, ועפו בניסיון למשוך את המנטיקורות. אחת מהן באמת רדפה אחרי הנשרים והשנייה נעמדה על עץ והחלה יורה בחבורה. אאורוס וז'נה השיבו אש ופגעו, הגמד עמד מולה, קינטר אותה תוך התגוננות טוטאלית (מה שהציל חיים, כי חצי מהחצים הלכו אליו ובקושי פגעו), השאר הסתתרו. כעבור סיבוב או שניים אאורוס נפל פצוע, המנטיקורה סיימה את מאגר הקוצים שלה וירדה למטה. פרנג'ין ניגש לאאורוס וייצב אותו (באותו זמן לחשי הריפוי שלו נגמרו), הגמד ובוגלגו, הכלב, הסתערו על המנטיקורה וחיסלו אותה. את המרחק הביתה, הם עשו ברגל כשבוגלגו נושא את אאורוס. בבית, נאיל ריפאה אותו והוא שב לאיתנו.

בינתיים בבית, ליקאנו שהצליחה למצוא בכתובים עוד שתי אפשרויות לפגוע בשדון - אש טהורה שלעולם לא כובתה (מה שמיד הזכיר לכולם את אש החיים התמידית), נזק מאוד מאוד מאסיבי (משהו בנוסח - "הר במשקל 400 טון נופל עליו..." פיתרון הקסם שכמעט תמיד עובד). אבל החבורה החליטה להמשיך במסלול של נשק מכסף רקיע.

באתנחתא הקצרה שהייתה עם הגיעם, החבורה סיפרה לליקאנו על הרפתקאותיה. כשהיא שמעה על על אוטארפור נראה היה שהיא מזהה את השם. היא מיד נזכרה בשני שירים עתיקים שמספרים עליו.שתי היצירות הן בסאטארית גבוהה וארכאית (משהו שמקביל לאנגלית שייקספירית לעומת אנגלית מודרנית). ליקאנו מאוד לא אהבה את המשורר, אכנו אולוול (akenu olvol), שכתב את היצירה השנייה, וחשבה שהוא משורר פופליסטי, צהוב וכותב בשפה נחותה (היא עיוותה את פרצופה כשדקלמה את השיר, וכל הזמן רטנה על הסגנון, דלות אוצר המילים, הסנסצייה, ההגזמה והיעדר משקל וחריזה נכונים), אבל היא מאוד סנובית בכל הנוגע לשירה. בכל מקרה הנה השירים -

לכתך מביתך/אנונימי

מדוע ברחת כה רחוק?
אוטארפור כוהן אל החוק
ולמה שיקוץ מעבדיך יצרת?
ואת חוק אבותיך לא נצרת
היכן טמנת את משוש חייך?
בעוד נשמתה נישאת עליך
איפה התרחש אותו מאורע?
רצח הנסיך בטירוף הנורא
כיצד הפרת ברית אדירים?
לבטח סיוטים שנתך מדירים
איך יכולת לתכנן את זממך?
בשעה שאביו מולידו סועד עמך
מתי הבנת שכה אהבת את בִּתך?
עד שלא יכולת שאת לכתה מביתך

אהבת פוילן (Foilyn) /אכנו אולוול (akenu olvol)

אהבת פוילין הייתה עזה לבֶּנות (Benot) / אביר חלומותיה היה מופת ואות
כה טהור היה וכה אציל / נשמות אין סוף בחייו הציל
וכשביקש את ידה כיאה וכיאות

אביה, אוטארפור לסרב לא היה יכול / לאביר כה מושלם, בן לבית גדול
ונראה שסוף סוף יאות לוותר / בתו להשיא מביתו לשחרר
להוציאה סוף כל סוף מהמגדל הכחול

אך אבוי לא רחש לבתו רגשות אב / יותר מעצמו וכבודו את פוילין אהב
יותר מדרך אבותיו האדירים / ואלו האדון וחוקיו הברורים
בוותרו עליה ליבו השחיר וכאב

ובנות (Benot), שהיה צריך לחכות לכלתו / מרוב אהבה ותשוקה לא שמע לעצתו
של אחיו, לשבת בטוח במבצר / ולהמתין לשיירה, מוגן מכל צר
ויצא בלי לספר לאיש על לכתו

ללא מגן וללא שריון, יצא על סוסו בדהרה / כשלבו הומה לאהובתו כרוח סערה
ובראות האב שחתנו קרב / תקוותו נעלמה, עולמו חרב
עת ראה כמה אהבה אותו הנערה

תריסר רוצחים נתעבים, אל מול אביר החרמש / שלח אוטארפור האכזר וליבו שנאה רוחש
ורק כשנפצע אנושות האביר / שלח את אלופו, לסיים הקציר
בגרזנו העצום ובזעמו הגועש

אפילו כשדימם וגופו מחצים הורעל / אביר החרמש הגאה מסוסו לא הופל
במכה אחת גדע את קרנו וידו / של אלוף הזירה שלא נוצח מעודו
ונעץ את חרבו בלב הנבל

אך אבוי, אז בכתה פולין הנאה / כשנפל לבסוף מוכרע מרעל לא נראה
ואביה ראה את בתו וקצף / "בוגדת!", צעק, זעם ושצף
ושיסע את גופת האביר למאה

ואז בלחשים אפלים ובטקס שחור / הוציא את נשמתה מתוך לבה הטהור
את גופה צרר בלא רוח הותיר / את תמצית חייה לנצח הסתיר
וכך נשבע את תומתה לנצור

וביום הנורא ההוא, המר והנמהר / נפלה האבן הראשה מהמזבח של נלפר
ואדון החרמש בוש ונכלם / עת כוהן האב במדבר נעלם
בטמאו בדם את מימי הנהר

אבוי לצדק ולחוק ואבוי לשלום / בני ביתו של הנרצח נשבעו להלום
בבית הכוהן הנפשע הארור / שהותיר את בתו בלב שבור
שבויה בסיוט שהחל כחלום

החבורה אפסנה את המידע במקום הרלבנטי (במקרה שלהם בשירותים, לשם אחד השחקנים הולך בכל פעם שהשה"ם מקריא שיר, ואני לא אגיד מי אבל רק שבגלל זה הוא לא עולה דרגות כמו שהוא חושב שמגיע לו) והמשיכה באתגר המיידי - שאשא.

הימים הבאים היו מלאי תכונה לקרב נגד השדון - הוכנו מספר נשקים מאולתרים מכסף הרקיע (בהתאם לכמות החומר והזמן שעמד לרשותם) – שני גרזינים שניתנו לאאורוס ולפלגטון (הגמד קיבל מסר מהגרזן שלו שאם הוא יפגע בשדון הגרזן יחסל אותו וזו הזדמנות לספר שלגמד יש גרזן שמדבר אליו, אבל על כך בהזדמנות אחרת), 10 חצים נתנו לז'נה, 4 לבראדור, 3 לבאן ונאיל. החבורה בחרה להתעלם מהידע שלה על יכולות היצור לעשות טלפורטציה ומאופי השטח המיוער וניסיון העבר הקרוב והרחוק (כבר כמה פעמים הם ניהלו קרבות חצים עם יצורים שעמדו על עצים – כולל בהרפתקה הזו). במקום זאת החליטו להתמקד בהתקפה ישירה של אאורוס הפאלאדין, פלגטון הסייר וגונדולן הגמד, ובירי חצים של השאר ולקוות שיחסלו אותו תוך סיבוב אחד או שניים.

ביום המיועד החבורה הובילה את שאשא הרשע (כן זהו שמו – ונכון זה באמת מאוד משפיל להיות מובס על ידי ארנבון בשם "שאשא".....), למקום מארב שהוכן מראש. ברגע המתאים, אאורוס, פתח בקרב לפי התוכנית - הוא, הניף את הגרזן המיוחד ופצע אנושות את השדון במכה אחת מדויקת והירואית. גונדולן הסתער אבל החטיא. אז הגיע תור שאשא - הוא העביר עצמו לענף עץ קרוב והחל יורה קרני רשע לעבר החבורה. בשלב הזה החבורה פשוט עמדה חסרת אונים והחלה פשוט להיקטל אחד אחרי השני - באראדור, והבנות ירו חצים מאחורי מחסה, אבל בגלל יכולות הלחימה הנמוכות שלהם ודירוג השריון הגבוה של היצור החטיאו. כשהם גמרו את החצים תוך מספר סיבובים, בראדור ובאן התחבאו מחת לעץ (באראדור בלי קול ובאן המשיכה לשיר ולעודד את החבורה) ונאיל יצאה מהמחסה ורצה לרפא פצועים יחד עם פרנג'ין. אאורוס נפצע קשה והופל כמה פעמים על ידי התקפות היצור. הוא הוקם כמה פעמים על ידי ריפויים של נאיל ופרנג'ין אבל כשאלה נגמרו נותר מחוסר הכרה. הגמד עמד וחיכה בשטח הפתוח עד שהופל על הרצפה. פלגטון המתין אף הוא חסר מעש ורק לקראת הסוף החל מטפס אל הסרעבון, אבל הופל לפני שהגיע. פרנג'ין ונאיל הופלו מקרני הרשע, זמן קצר אחרי שגמרו את לחשיהם. ז'נה ירה כל הזמן על היצור אבל מיעט לפגוע, וכשכן פגע עשה מעט מאוד נזק (אם כי לקראת הסוף שאשא היה קרוב כחוט השערה ממוות). לאחר שהיצור הותיר את אאורוס, גונדולן, פרנג'ין, נאיל, פלגטון ובאן ממוסרי הכרה מהאש שלו, הוא נפנה אל ז'נה והפילו בסיבוב אחד.

באראדור שנותר בחיים, נכנע לייצור ובמצוותו ייצב את כולכם כדי שלא ימותו (אך הותיר אותם מחוסרי הכרה). באחת הפעמים ששאשא (כן אני יודע שזה באמת מאוד מאוד משפיל להיות מובס על ידי ארנבון בשם "שאשא".....) ביקש ממנו להתקרב אליו, באראדור חטף את הגרזן של אאורוס וניסה להכותו אך החטיא. שאשא ירה בו והוא גם הפך מחוסר הכרה. כך הסתיימה ההרפתקה.

חלק 1: אש החיים התמידית

המפגש החל כשליקאנו ולורמין זימנו את החבורה לשיחה וסיפרו כי הם מודאגים מאוד מכך שהנלפיד עוד לא שב. בניגוד למה שניתן לחשוב הם לא דאגו לשלומו - איש מהם לא העלה על דעתו שמשהו רע יכול היה לקרות לנלפיד - בהיותו דמות שכולה מקרינה עוצמה בלתי מנוצחת.מקור דאגתם היה אחר -

מספר שנים לאחר הגיעם לאזור הנלפיד יצא לאחד ממסעותיו הארוכים. לפני יציאתו הוא סיפר שאחת לשנה הוא הולך לכפר של פיקיסים, הנמצא מחוץ לתא השטח בו גדלה החבורה, מביא משם דבר מה (לדבריו הפקסים ידעו במה מדובר) ואז הולך לעץ הכי גבוה בסביבה (שנראה למרחקים) ונותן אותו ליצור הראשון שהוא פוגש. הוא המשיך ואמר שבמידה והוא לא חזור לפרק זמן של יותר משנה, עליהם לעשות זאת במקומו.

כמובן שהחבורה הפציצה אותם בשאלות - למה, כמה, איך, איפה.....וכמובן שהם לא ידעו לענות. ליקאנו אמרה שכל מה שהיא יודעת הן ההוראות המסתוריות שהשאיר הנלפיד ושיש לכך חשיבות עליונה. החבורה לקחה על עצמה לבצע את המשימה וכך החלה ההרפתקה הראשונה.

בשלב ראשון היה על החבורה למצוא דרך לצאת מתא השטח בו גדלה, דבר שאף אחד מחבריה לא עשה מעולם. זה לא היה דבר של מה בכך. כזכור (או יותר נכון לא כל כך כזכור - קשים הם חיי השה"מים, קורבנות של שחקנים אכזריים שלא קוראים את מה שהם כותבים בחלב דמם אויה אויה.......) - משלושה כיוונים של האזור הייתה ביצה וולקנית רעילה ובכיוון השלישי שרשרת עצים ועליהם רשת סמיכה ובלתי עבירה של קורי עכביש. לאחר דיון, החבורה החליטה להתמקד במציאת דרך לעבור את רשת קורי העכביש.

החבורה התחילה לסרוק את אזור הרשת. מהר מאוד היא גילתה שאי אפשר לעבור מעליהן. כשמישהו ניסה להתקרב יותר מידי תקפו אותו עכבישים בגודל אדם. הם לא הספיקו לעשות נזק רב שכן מיד חוסלו במכות נשקיהם של אאורוס, פלגטון וגונדולן ובקליעיהם של בראדור, ז'נה ופרנג'ין. לאחר מספר היתקלויות כאלה שמעה החבורה שיחה בוקעת מעץ ענק שעמד בקצה הצפוני של האזור לא רחוק מהנקודה בה קורי העכביש והביצות נפגשו.

הקול היה גרוני ועמוק בצורה לא אנושית. הוא נשמע דומה לקולות של חומר שמרחב ומתכווץ בחום ובקור בשילוב עם רחש עלים יבשים וזרדים מתנפצים. אבל לאחר הקשבה זהירה אפשר היה להבין שהקול מדבר בדיאלקט של סאטארית, השפה המדוברת בפי החבורה. לאחר מספר דקות נוספות של הקשבה הם כבר הצליחו להבין את הנאמר - נראה היה שהעץ ניהל שיחה עם כמה יצורים במקביל. עם אחד הוא התווכח על מספר האגוזים (הוא טען בתוקף שהיו 267 אגוזים בקן שהוא הבטיח לשמור עליו ולא 268), ממישהו אחר הוא ביקש להפסיק לטפס ולדגדג אותו. עם מישהו שלישי הוא ניהל שיחת ניחומים בה ניסה להרגיע אותו ולומר שהכל יהיה בסדר.

לאחר זמן קצר נוסף, החבורה פנתה אל העץ (מכאן והלאה ה"עץ-חי") וביקשה את תשומת ליבו. הוא מיד זיהה אותם כ"גורים" של הנלפיד שביקר אותו רק לפני "שבוע". בשנייה הראשונה הדבר עורר תקווה בחבורה שהנלפיד קרוב, אבל מהר מאוד הסתבר להם שמושגי הזמן של העץ-חי שונים מאוד וש"שבוע" זה בערך שנה (האמת שלקח להם קצת יותר זמן להבין אבל מילא - ניתן להם את הקרדיט........). בהמשך השיחה התברר להם שהוא הדרך בה משתמש הנלפיד להיכנס ולצאת מאזור. לבקשתם העץ הנמיך את אחד מענפיו העבותים ופשוט העביר אותם, כאילו היה עגורן אל מעבר לצד השני של רשת העכבישים, והנחית אותם בעדינות על הקרקע.

כל אותו זמן הוא המשיך בשיחות האחרות שניהל. לשאלתם הסתבר שהוא מתווכח עם סנאי קטן שהבטיח לו לשמור על מצבור האגוזים שלו ועכשיו הוא מנסה לסחוט ממנו אגוזים, מפציר כל הזמן במשפחת עכברי שדה לא לדגדג אותו ומנסה לנחם ארנב שאינו מרוצה מחיי האהבה שלו (אשתו ילדה זה עתה כמה ארנבונים ואין לה כוח ליותר מ-5 פעמים ביום.....).

החבורה הודתה לעץ-חי והמשיכה בדרכה, או יותר נכון כולם פשוט התעלמו ממנו והמשיכו הלאה מלבד אאורוס הפאלאדין האציל, שהודה לו בחום והבטיח לו למצוא לו אגוזים כדי שיוכל להפיס את דעתו של הסנאי הנודניק....(האמת שאם תשאלו את החבורה הם יגידו הוא בסה"כ רצה הזדמנות לטייל עם נאיל לבד בלילה - טיול רומנטי במסווה של "חיפוש אגוזים", אבל האמת כתמיד היא בעיני המסתכל.......).

עכשיו היה צריך למצוא את הפיקסים. החבורה פנתה אל השה"מ ושאלה "מה אנחנו יודעים על פיקיסים?" השה"מ ענה - "שהם קטנים, חמודים, לא רציניים, מאוד ילודתיים ומוכנים למכור את האמא שלהם בשביל פודינג". בראדור רק שמע את המילה האחרונה ולא המתין יותר, הוא החל צועק "פודינג, יש לי פודינג" ומהר מאוד החבורה מצאה את עצמה מוקפת בפיקסים שהובילו אותם לאחד מכפריהם שנמצא כיום הליכה משם. לאחר שהפקסים הבינו שאין להם פודניג (דבר שדרך אגב היה עלול להביא למות החבורה מכיוון ששקר בכל מה שקשור בפודינג הוא עברה שדינה מוות בחברה הפקסית - ושתבינו אצלם אין עונש מוות......) הפקסים פשוט עזבו אותם לנפשם, מלבד פיקסי אחד שפנה אליהם.

הפיקיסי הזה הציג את עצמו כתימותי (timoty) - כראש משמרת בעץ אש החיים התמידית (מושג שמיד יברר להלן) וסיפר את הסיפור הבא -

"לפני כשנה הגיע לאזור יצור סרע (יצורי רשע יחודיים לעולם, שהם הכלאה של שדים וחיות, עוד עליהם בהמשך) ענק בשם פוי-לא-סון שמתיימר להיות שליחו של האדון סוכ-טאיון. הוא הצליח להביס יחד עם כמה מאנשיו קבוצה של נמלי ענק שהגיעו לאזור ולהציל את כפרי הפקסים מנחת זרועם. הוא התיידד מאוד עם הפקיסים ובמיוחד עם שומר אש החיים התמידית נא-סוי.

מהר מאוד הוא החל להתנהג כמו עריץ - הוא החל לוקח מהכפרים את הפודינג, הדבש והשוקולד שלהם, (ומה הם החיים ללא פודינג???!!!...), ומכריח אותם לעשות עבודות בשבילו. במקביל החלו כמה מהפקסים ובראשם נא-סוי לעזור לו ואף חיללו את עץ אש החיים התמידית בכך ששמו שם מזבח של אקורמרון (עץ אש החיים התמידית הוא מאין מקדש של הפיקסים, בראשו בוער לפיד תמיד המוקדש ליאשניר. הפיקיסם מאמינים שאם האש תיכבה אי פעם הם ימותו ביסורים נוראים, לכן הם שומרים עליה מכל משמר - יש פקיסי שתוארו - "שומר אש החיים התמידית" שאחראי על המקום, יש משמרות של פקסי מסביב לשעון - הם כמובן בעיקר משתכרים ועושים מסיבות.....).

הפקסים פחדו להתנגד, הן בשל כוחו של פוי-לא-סון והן בשל הפחד כי נא-סוי יכבה את אש החיים התמידית. (שניהם שוכנים כיום בתוך עץ אש החיים התמידית לאחר שביצרו את המקום ולא נותנים לאף פיקיסי לא נאמן לצאת מהמקום). הפקיסים קיוו שהנלפיד יבוא ויעזור להם - הוא בא פעם בשנה כדי לקחת יברינד (yabrind -ראה מיד) שנמצא בעץ אש החיים התמידית, אבל הוא לא בא.

בעוד שעה אמור לבוא לכפר הפיקיסים שליח של נא-סוי והם אמורים להכריז נאמנות לאדונו של פוי-לא-סון, סוכ-טאיון ולאל שלו אקורמרון. מכיוון שהוא נואש מלחכות לנלפיד הוא מתכוון לתקוף אותם ואז לאסוף את כל הפקסים ולעלות ולכבוש את עץ אש החיים התמידי. כמובן שברקע כל הזמן נשמעים קולות מפוחדים של מתנגדים שטענו שזה מטורף ויביא מוות בייסורים על כולם."
החבורה נענתה מיד לאתגר ונערכה למארב בכפר - כולם התחבאו והמתינו ליצורים, מלבד גונדולן שפשוט מרוב ניסיונות התחבאות רק הפך גלוי יותר. היצורים ה"ענקים" התבררו כיצורים מסוג סרעלוד (אחד מהגזעים של סרע), שהם בגודל של הוביט (כמו בחיים גם בפנטזיה הכל יחסי...). 6 מהם הגיעו לכפר אוחזים מזבח נייד מאולתר. הקרב היה קצר והסרעלודים חוסלו.

לאחר הקרב, החבורה החלה נעה לכיוון עץ אש החיים התמידית בהדרכתו של תימותי. אאורוס הלך לשם כדי לעזור לפיקסים להיחלץ מאויביהם, שאר החבורה הלכה לשם כי היה ברור ששם נמצא הדבר אותו הנלפיד היה לוקח אחת לשנה - יברינד (משקה אלכוהולי שרק הפקסים יודעים איך להכינו, והוא בעל תכונות פלאיות ונחשב לאחד המשקאות הטעים ומופלא ביותר ביקום, כה מופלא עד כי ערכו לא יסולא בפז). בדרך לעץ נתקלה החבורה במארב של 12 סרעלודים שתקפו אותם באבני קלע מעל העצים. אך הם חוסלו במהרה.

בהגיעם לעץ, החלו בני החבורה צועקים ליושבי העץ שיצאו לדבר. מישהו (לאחר זמן התברר כי זהו פוי-לא-סון), הציע להם יברינד תמורת הסתלקותם אבל בגלל סירובו של אאורוס הדבר לא בוצע (כל החבורה הייתה בעד או כמו שבראדור ניסח זאת בעדינות - "שישרפו הפיקסים המסריחים האלה, מה אני חייב להם, מצידי אני לוקח את היברינד והולך").

החבורה החלה מטקסת עצה איך להביס את הסרעלודים בעץ. ז'נה התגנב לעץ וגילה פתח סודי ומנהרה המובילים למקדש בעץ (בדיעבד התברר שהוא נכשל לגלות מערה נוספת). החבורה התפצלה - גונדולן, אארוס ופלגטון נכנסו למערה בניסיון להבריח את הסרעים החוצה על ידי עשן מאש שיבעירו שם. השאר נשארו בחוץ.

בעוד החבורה מתפצלת וממתינה להתפשטות העשן, הסרעים יצאו מהפתח השני והתגנבו אל החבורה. אחד מהסרעים (המתנקש שלהם), תקף בחצים מהמסתור והתחבא פעם אחר פעם, הוא הצליח לגרום נזק גדול בחציו ולהפיל את בראדור וז'נה. למרבה המזל, קיה, איית הצרעות חדת העין של פרנג'ין, הצליחה לאתרו ולסמן לחבורה על מיקומו. ז'נה הטמיע את הטקטיקה של הסרע, השתמש בה נגדו וחיסלו לפני שהצליח להסב עוד נזק. שאר הקבוצה התייצבה מול הכוח העיקרי - 20 סרעלודים בראשות פוי-לא-סון, שהתברר כלוחם רב עוצמה. לאחר שבראדור פגע בו בלחשיו ופלגטון בנשקו, אארוס הכה בו באמצעות כוחותיו והכריעו. למראה מנהיגם המת, כל הסרעלודים נמלטו.
לאחר הקרב החבורה נכנסה לעץ אש החיים התמידית וטיהרה אותו. הפיקסים ערכו משתה גדול שבו הוגש כמובן פודינג. בסוף המשתה הם העניקו לחבורה כד יברינד גדול, והדמויות המשיכו בדרכן. בהתאם להוראות שקיבלו הם חיפשו את "העץ הכי גבוה בסביבה".

כעבור זמן קצר החבורה איתרה עץ ענק בגובה 600 מטר שהאפיל על כל עצי הסביבה והיה ללא העץ הכי גבוה במקום. כאשר התקרבו לעץ, הופיע לפניהם יצור זעיר ומוזר בגודל של זבוב, שנראה כמו כדורון בעל כנפיים ענקיות ביחס לגופו ועיניו הזעירות כאילו הוגדלו בידי עדשות ענק. הוא פנה אל החבורה בלהט ואמר - "הבאתם הבאתם?!?!?!" החבורה ניסתה לדובב אותו מעט ולשאול אותו מיהו אך בכל פעם שזה קרה הוא ענה משהו בנוסח - "אני? מי אני? אתם רומזים שאני לא יודע מי אני - אז שתדעו לכם שאני יודע בדיוק מי אני" ואז הפסיק והחל שואל שוב - "הבאתם הבאתם?!?!?!". מהר מאוד החבורה ויתרה והגישה לו את כד היברינד. היצור צלל פנימה, ואז צף על היברינד שיכור וחסר הכרה.

פתאום החבורה שמה לב שכמה חפצים הופיעו למרגלות העץ. הם התקרבו וראו שמדובר במנחות שכאילו נתפרו עבורם - שריון מעשה אומן, מותאם למידותיו של אארוס, מערכת כלי שירטוט לגונד, מגילות קסומות לבראדור, מערכת כלי פורץ מעולה לז'נה, שריון עור מעולה לפלגטון, מגילות דרואיד לפנג'ין, תליון מעשה אומן לנאיל וחליל מעשה אומן לבאן. כאשר בני החבורה גמרו להתרשם מהמתנות והרימו ראשם, הם ראו שהעץ והיצור נעלמו. לאחר זמן מה, הם חזרו אל ביתם בתוך תא השטח, כשהם משתמשים שוב בשירותיו האדיבים של העץ-חי כדי לעבור את רשת קורי העכביש.

לגלגת תומאל באם - תקציר רקע - חלק חמישי ואחרון

5. החבורה -

להלן תקציר של הדמויות, שניתן לשחקנים עם תחילת המערכה. כמובן שלכל הדמויות יש דפים הרבה יותר מפורטים עליהן ועל קורותיהן עד לתחילת המערכה. אני מקווה לשבץ חלק מהסיפורים האלה במהלך תיאור המערכה.

בחלק מהמקרים הדמויות עברו התפתחות עלילתית אם כי אני חייב לציין שבמבט לאחור התיאור שמסרו השחקנים אז, משקף בצורה מאוד טובה למדי את צורת המשחק שלהם עד עכשיו.

כפי שכבר ציינתי, כל התארים ניתנו להן בזמן זה או אחר על ידי הנלפיד. בד"כ אחרי אירועים בעלי משמעות שקרו להם

5.1. אאורס (Eurus) אביר הקשת -
אדם, 17, נאה, 1.90, גבוה וחסון, שיער שחור קצוץ, עיניים ירוקות. לובש שריון לוחות מלא בצבע כסף.
איש כבוד, אמיץ, מנהיג טבעי וכאריזמתי, נכון תמיד לעזור. מונע על ידי רצון עז לשמור על החיים בכלל, הטבע ויציריו בפרט. מלא בלהט להילחם בכוחות הרשע ולצאת למסעות על מנת לעזור לכל מי שיוכל.
אאורוס הוא פאלאדין של האל מונתאו, אל שעניינו יצירה, חיים, טבע, צבע, יופי, אומנות והרמוניה. יש סביבו הילה חזק של טוב ועוצמה. הוא לוחם עז וחזק, קשת מעולה ומומחה ממדרגה ראשונה בבניית קשתות. יש לו ידע רב בריפוי ואילוף וטיפול בחיות אותן הוא אוהב מאוד ואליהן מרגיש קרוב.
אאורוס אהוב, אהוד ומוערך על ידי כולם (אנשים וחיות וכל מי שהוא פוגש) וביחסים מצוינים עם כולם. הוא היחיד שאפילו באראדור ובאן תמיד נחמדים אליו. הוא זה שכולם פונים אליו לעזרה כשהם נקלעים למצוקה.

5.2. בראדור (Baradur) מטיל האימה-
אדם, 1.80, 70 ק"ג, חסון, מעט שרירי, קרחת (מגלח את ראשי), זקן צרפתי, המראה משדר עוצמה, חוזק, כבוד, מאיים, משכנע.
בעל אופי חזק וסמכותי. חשדן ולא סומך על אף אחד שיבצע את המוטל עליו, (המוטו שלו - "אם אין אני לי, מי לי"). חייב לבצע את המטלות לפי הדרך שלו, ולהיות המכתיב, השולט, והקובע. תובע בכל הזדמנות את מעמד המנהיג. באראדור הוא דמות קשוחה, חסרת רחמים ואכזרית לאויבים שלו ושל קרוביו ולכל מי שינסה להזיק להם בכל צורה שהיא. יעדיף את הקל מאשר הקשה, את הפשוט על המסובך. את האתגר על השעמום.
בראדור הוא מכשף רב עוצמה ומטיל אימה.
מאז שעמד על דעתו הוא מנסה להיות האח הבוגר ו"ראש המשפחה" (לפחות כל עוד הנלפיד לא בסביבה). אך בשל שתלטנותו, לעיתים מעורר הסתייגות.

5.3. גונדולן (Gondolen) הסלע הנסתר -
גמד שמנמן ומוצק בעל צבע עור כהה, עיניים חומות וקטנות ואף גדול ואדום, בן 34 (מקביל בערך ל-17 אצל בני אדם), בגובה 118 סמ' ומשקל של 65 ק"ג, כשאת פניו מעטר זקן עבות, ארוך בצבע חום (קשור בצמות) ושיער חום ארוך הקשור גם הוא במס' צמות. לבוש שריון לוחות, מהוה וחבוט אך מעולה ונושא גרזני קרב ענקיים.
דמות שקטה ומופנמת, זעופה ועצבנית הרוטנת כל הזמן ומעדיפה להוכיח את כוח גרזנה על פני דיבורים ושיכנועים, מחבב קרבות (בקיצור, לא נחמד במיוחד). אינו מחבב ואינו רוחש כבוד לקוסמים ומכשפים ומנסה להתרחק מהם ונוטה שלא להסתדר איתם. לדוגמא, נוטה להתריס נגד בראדור בכל רגע אפשרי.
נהנה להשתכר ומוכן בכל הזדמנות להתחרות בשתיית האלכוהול. שכרות היא המצב היחיד בו הוא כמעט נסבל ואף חייכני ולא מזיק. אז גם ניתן לשכנע אותו, ביתר קלות, לעשות כמעט כל דבר.
בעל תשוקה לאבני-חן ומתכות נדירות. נהנה מאוד לבנות מבנים הנדסיים מתוחכמים (הכוללים עצים, אבנים, חבלים ועוד ועוד), שלעיתים רבות אין בהם באמת שום תועלת וצורך אמיתיים – סתם בשביל האתגר בעניין.
אינו קרוב במיוחד לאף אחד מבני החבורה, אך נחשב חלק מהמשפחה והם מקבלים אותו על הטוב והרע.

5.4. ז'נה (Jane) "אצבעות" -
הוביט, גובה 84 ס"מ, משקל 16 ק"ג, גילו – 20 (גיל המקביל לגיל ההתבגרות 16-17 אצל בני האדם). שמנמן במקצת (עגלגל) בעל פנים חמודות ומחייכות, שיער קצר, מקורזל ולא מסודר בצבע חום כהה, עור בהיר, אף שמנמן, רגליים יחפות ושמנמנות כמובן עם מעט שיער עליהם, פנים חלקות ומראהו כשל ילד טוב, חייכן וביישן (מראה המסתיר לעיתים את אופיו הערמומי והשובב). הצבע האהוב על ז'נה הוא ירוק ועל כן הוא מקפיד ללבוש בגדים (פשוטים) בגוונים ירוקים וחומים המתמזגים מצוין עם הטבע שמסביבו. נושא תמיד תיק בד שנראה שיש בו כל דבר אפשרי.
חמוד וחייכן, חביב מאוד ושובה לב, שובב במקצת, קצת תחמן, פטפטן ללא הכרה, המעדיפה תעלולים, הרפתקאות ועניין מאשר להשתעמם- וכדי להפיג את השעמום הוא נהנה ליצור תעלולים מציקים בעיקר לחבריה (זה פשוט לא נשלט אצלו). הוא נוהג להסתבך ולהיכנס לצרות (שזה אף פעם לא באשמתו) ומשתדל לצאת מהצרות באמצעות לשונו החלקלקה ופיזור שקרים לבנים. בעל יד קלה וכישרון לאסוף כל מה שהוא רואה (גם אם הוא נמצא בכיס של מישהו אחר באותו רגע). אוהב לעשן.
קשת מצוין, בעל כישורי התגנבות והסתתרות מעולים. לאצבעותיו זריזות מדהימה (מכאן הכינוי) והוא שחקן מעולה.
הוא האח השובב אך החביב שכולם אוהבים להאשים בכל (כי זה בד"כ נכון), לחפש אותו בכעס ואז להביט בעיניו התמימת והרכות, לחייך ולסלוח לו על הכל....

5.5. פלגטון (Flagaton) עין הנץ -
אדם, 17, גבוה חסון ונאה (כן אני יודע אבל עד היום השחקן לא ממש נתן לי תיאור יותר מפורט מזה ונמאס לי לרדוף אחריו....)
סוג של רובין הוד, לא הולך לפי החוקים והמוסכמות, אבל פעולותיו נעשות מטעמים הומניים של עזרה לזולת. אחד ממשפטי המוטו שלו: "לפעמים, פצפיסט הוא לא זה שמסרב להרים חרב, אלא זה שמניף אותה ביד אמיצה ומכוון לאדם הנכון!".
פלגטון הוא אדם מופנם לא איש שיחה נלהב. הוא אדם מאוד מעשי ולא אינטלקטואל. אך מאחורי החזות המחוספסת יש אישיות רגישה עם עולם תוכן, אומנם לא מבריק, אבל לא שגרתי, מעניין ומאתגר.
פלגטון אוהב חיות באופן כללי. הוא אוהב את הטבעיות שלהן, את זה שהן לא מדברות (לפחות לא רובן), ובראייתו, הן גם נאמנות ולא מבקשות הרבה מלבד קצת חום ואהבה. חיבה מיוחדת שומר פלגטון לניצים. הנץ מסמל בשבילו בעיקר את החופש המרחבים ורוח הנדודים, כמו גם רוח לחימה, יעילות אכזרית בקרב, וכן נכונות לחיות כזאב בודד.
פלגטון הוא סייר וגשש מחונן ולוחם עז נפש ואהוד על בני החבורה (במיוחד על ידי הנשים).

5.6. פרנג'ין בן רול (Franjin) -
מונג (Mung - גזע ייחודי לעולם שלי, מדובר ביצורי יער בגדול של הוביטים, עוד על המונגים בהמשך), בגיל 23 (מקביל ל-16/17 אצל בני אדם).
כמו רוב בני גזעו, פרנג'ין הוא שקט, זהיר, רוחני, ובעל חוש הומור. הוא מאוד אקטיבי ויוזם. אינטליגנטי וחכם מאוד. בעל תפיסת עולם ניטראלית עם נטייה לטוב.
בהיותו מונג ודרואיד, יש לו קשר מיוחד במינו לעולם החי (בין השאר הוא יודע לדבר עם חיות). הוא יודע לאלף ולטפל בחיות ולכל מקום שהוא הולך מלווים אותו הכלב בוגלגו (Buglagu), כלב שחור, יפה, חזק מהיר, חכם ועז נפש יותר מרוב בני מינו, ואיית הצרעות קיה.
הוא אינו מאמין באלימות והנשק העיקרי שלו הוא הרשת, איתה הוא מיומן במיוחד. הוא מיומן מאוד בהתגנבות והסתתרות ובעל חושים חדים במיוחד. יש לו ידע בריפוי, בפולקלור, ובבניית מלכודות וכל נשק אקזוטיים.
פרנג'ין משמש יחד עם נאיל סמכות רוחנית לחבורה והם מרבים להתייעץ איתו בכל דבר ועניין, מתוך הערכה לפיקחותו, חוכמתו והידע הרב שלו.

לגלגת תומאל באם - תקציר הרקע - חלק רביעי

4. דמויות מרכזיות ללא שחקן -

4.1. האפוטרופסים של החבורה - אלה שהביאו אותם לכאן וגידלו אותם -

4.1.1. ה"נלפיד" -
קודם כל לגבי השם - ברור היה לקבוצה שמדובר בתואר כלשהו ולא בשם, אבל כולם כולל הם קראו לו כך מאז ומעולם. הקבוצה גם ידעה (ועד היום לא יודעת) אם בכלל יש לו שם ואם כן מהו (קצת יותר פרטים על המושג "נלפיד" התגלו מאוחר יותר במהלך ההרפתקה - על כך בהמשך).
ה"נלפיד" הוא חצי אלף, נראה בוגר אבל חסר גיל, 1.66, אתלטי מאוד, (אין לו גרם אחד של שומן מיותר...), חתולי, עור בהיר אבל שזוף מאוד, עיניים אפורות כהות, שיער קרח מגולח, פנים בעלות תווים חדים. גופו מכוסה צלקות קעקועים במגוון צורות שנראות שמשתנות כל הזמן. לבוש בד"כ בגדי פשתן פשוטים, הולך יחף.
שקט, רציני וממעט לחייך (יכול היה לא לדבר או לחייך כלל במשך שבועות וחודשים), קשוח, קפדן, סגפן, ישר מאוד, כנה מאוד, מלא בהדרת כבוד מלכותית, מסביבו הילת עוצמה אדירה. בעל חושים חדים בצורה יוצאת מגדר הרגיל (לפעמים נראה היה כי הוא "רואה" דרך קירות, מעולם בני החבורה לא היו עדים למשהו או מישהו שנעלם מעיניו/אוזניו/אפו, באימוני הלימה הוא היה נלחם לעיתים בעיניים מכוסות ועדיין מביס כמה מהם בו זמנית). בעל ידע עצום בכלל ובלחימה בפרט (נראה שאין סוג של נשק, שריון, טכניקת לחימה שאינו מכיר). היה לו ידע מסוים בקסם והטלת לחשים, אולם החבורה מעולם לא הצליחה להבין עד כמה.
ללא ספק דמות האב של החבורה. שימש כמחנך, מודל לחיקוי, ומורה באין ספור תחומים - סגנונות הלחימה השונים, גישוש, התגנבות, סיור, דת, מוסר, הכרת הטבע וכד'.

4.1.2. ליקאנו -
חצי אלפית מבוגרת מאוד (בת כ-400), 1.55, שמנמנה (יחסית לחצי אלף), שיער כחלחל קצר, עיניים אדמדמות, תווי פנים נאים. לבושה בבגדים צבעוניים, תמיד מקפידה להתגנדר בלפחות שניים שלושה קישוטים (תכשיטי מתכת, נוצות וצעיפים צבעוניים וכד'). תמיד מריחה מבשמים.
ליקאנו היא אישה מלאת שמחת חיים והומור, צחקקנית ומצחיקה (אם תרצו ילדה שלעולם לא התבגרה), חמימה, פטפטנית, קלילה, מפוזרת, גנדרנית, נדיבה, אשת שיחה מרתקת (יש לה סיפור על כל דבר). אוהבת את הנאות החיים (אוכל, יין, שינה וכל השאר...). בעלת ידע עצום בהרבה תחומים תרבותיים (שפות, היסטוריה, אומנות וכד'). מיומנת בכל צורות האומנות (שירה, מוסיקה, ריקוד, ציור, פיסול, ארכיטקטורה). בעלת יכולת מסוימת בהטלת לחשים (בעיקר ריפוי).
שימשה במידה רבה כדמות אם לחבורה, בתחום הרוחני - הייתה תמיד אוזן קשבת, ומקור בלתי נדלה למילים חמות, ליטוף, אהבה וכד'. הייתה המורה שלהם לשפות, היסטוריה, מתמטיקה ואומנות (רק שהם לא כל כך התרכזו בשיעורים - אבל מי כן....).

4.1.3. לורמין -
גמד ישיש, בן כ-350, 1.20. רזה באופן יחסי לגמד. קירח, עיניים שחורות, עור כהה, פנים גמדיות טיפוסיות (סנטר רבוע, אף נשרי), פאות לחיים עבותות בצבע אפור-לבן של בגרות. לבוש תמיד בבגדים אפורים, שימושיים.
לורמין הוא גמד שקט (פשוט כמעט ולא מדבר כלל אפילו פחות מהנלפיד), רציני וחמור סבר. חסר חוש הומור, יבש ומנומס. חד וממוקד מאוד. חסכן, סגפן ומסתפק במועט. למרות גילו הוא במצב בריאותי מושלם, עובד ללא הפסקה וכמעט אינו ישן. בעל כישורים בכל תחום אפשרי במלאכות הבית והמשפחה - בישול, אפייה, עיבוד מזון (גבנות, קצבות, שימור ירקות ופירות, בישול משקאות משכרים וכד'), טוויה, אריגה, תפירה, בורסקאות, נגרות, פרזלנות פשוטה, ניקיון, ריפוי...בקיצור - עקרת הבית המושלמת.
במידה רבה שימש כ"דמות אם" לחבורה בתחום הפיזי - זה שרחץ, האכיל, תפר, ניקה, תיקן, חבש, סידר וכד'. הוא המקור לידע של חלק מבני החבורה במלאכות שונות.

4.2. דמויות נוספות -
יחד עם בני החבורה הובאו לאזור שתי נשים צעירות (אז פעוטות) שהפכו ל"אחיות" של הקבוצה ולבנות חבורה לכל דבר (לפחות מנקודת מבטו של השה"מ, הקבוצה לא תמיד קיבלה אותן, רק כשהיה צריך ריפויים כמובן....אויה אויה)
כל התארים (כמו התארים של בני החבורה עצמה) ניתנו להן בזמן זה או אחר על ידי הנלפיד. בד"כ אחרי אירועים בעלי משמעות שקרו להם -

4.2.1. באן ה"זמרת השמימית" -
אישה אנושית בגיל 16, 1.68, שיער ג'ינג'י מתולתל פרוע (אם כי היא צובעת אותו כל פעם בצבע אחר - לאחרונה בסגול). עיניים ירוקות, תוי פנים נאים. עור בהיר, דקיקה וחתולית. לבושה בגדים צבעוניים ותמיד אבל תמיד עונדת צעיף משלל נוצות צבעוניות ומגוון תכשיטים. עודה שריון עור מחוזק וחגורה חרב קצרה ופגיון.
תזזיתית, נוטה למצבי רוח (לעתים חביבה אופטימית וטובת לב לעתים סגורה ושקטה ופסימית). פלרטטנית, בעלת חוש הומור, גנדרנית. מנגנת מצוין על כמעט כל כלי נגינה, זמרת בחסד עליון. שחקנית מצוינת (מרבה "לנפח וליפות" את המציאות).
היא האחות הקטנה והמפונקת של החבורה. אילולי מצבי הרוח המשתנים שלה הייתה ללא ספק הכי אהובה אבל בדיוק כשאתה בטוח שאתה משוגע עליה היא יכולה להיכנס לאחד ממצבי הרוח שלה ולהפוך לכבדה מדכאת וגם קצת מגעילה ואז אתה בטוח שאתה לא סובל אותה.....

4.2.2. נאיל "גבירת היסודות" -
אישה אנושית בגיל 18, 1.72, שיער שחור ארוך חלק אסוף, עיניים שחורות, תווי פנים נאים, סנטר קטן ואף סולד. עור כהה, חטובה (מה שהחברה הסקסיסטים קוראים - "מלאה במקומות הנכונים", אבל אני לא כזה, אז אני לא אומר....). לבושה בגדים אפורים ירוקים פשוטים, ושריון שרשראות משובח. נושאת אלה ומגן. על צווארה גולת זכוכית ובה כל צבע אפשרי, המשמשת כסמל הקודש שלה.
שקטה אך לא מופנמת, רגישה, בעלת חושו הומור, יודעת להקשיב. בעלת אופי חזק. יש לה כישורי הטלת לחשים הדומים לאלה של כוהן (אם כי היא לא מגדירה עצמה ככוהנת) ויכולות ריפוי נוספות.
במידה רבה הייתה האחות הגדולה לחלק גדול מהחבורה (בעיקר כשהיו זקוקים לריפוי והשבת תכונות....).

לגלגת תומאל באם - תקציר הרקע - חלק שלישי

3. אוכלוסייה ותרבות

3.1. אוכלוסייה

3.3.1 מספר וחלוקה לגזעים - ככלל בני הקבוצה ומלוויהם הם היצורים התבוניים היחידים בתוך תא השטח בו התחלנו לשחק (אני יודע ש "שחקני מו"ד תבוניים" זה אוקסימורון, אבל גם אני כזה אז מותר לי להגיד). מה קורה מחוצה לו לא היה ידוע לקבוצה (זה יתגלה בהמשך).

3.3.2 כלכלה - בני החבורה מתקיימים מציד, דיג וליקוט ומעט חקלאות (ברמת גינת ירק). יש שימוש בנפט מנביעות טבעיות כחומר בערה לבישול ותאורה. מעט מלאכה הכרחית כדוגמת יצירת בגדים, עיבוד מזון ויצירת כלים (בעיקר תיקון). יש מסחר חליפין עם גורמים מחוץ לתא השטח שלא היו ידועים לבני החבורה.

3.2. תרבות

3.2.1. אוכל - המרכיבים העיקריים הם פירות טרופיים, בשר ציד ודיג. יש אכילה מרובה של פרות בצורתם הטבעית. רוב המאכלים שאינם על בסיס פרות בלבד נעשים בבישול במים בתוך קדירה (נזידים למיניהם), בחגים ואירועים מיוחדים צולים בשר על האש או מטגנים אותו (הטיגון נדיר בשל האנרגיה הרבה הכרוכה בהשגת שומן). כאשר כן מטגנים, משתמשים בעיקר בשמנים המופקים מצמחים שונים; משקאות - מלבד מים ומיצים מפרות, אין משקאות יום יומיים אחרים (אין חלב, בירה, יין וכד'...). המשקאות האלכוהוליים היחידים הם ליקרים ממצי פירות, יין דקלים ושיכר מדבש דבורים.

3.2.2. לבוש - הבגדים הם מאוד פשוטים, מינימליים ופונקציונאליים. הם עשויים בעיקר מעורות של חיות, נוצות וסיבים של עצי קאפוק, הדומים לפשתן (לבני החבורה יש גם בגדים העשויים מצמר או בד אצל אלה שבאו מהמרחקים....). הדגש הוא על נוחות. הלבוש העיקרי הוא אזור חלציים.

3.2.3 טכנולוגיה - ברשות החבורה כלי עבודה, נשקים ושריונות ממתכת, שניתנו להם על ידי אלה שגידלו אותם (הם כנראה הובאו מחוץ לאזור). כמו כן יש מגוון רחב של כלי אבן עץ וחרס.

3.2.4. אומנות - איש מבני החבורה לא הביע עניין בתחום כך שאין להם ידע מיוחד על תחומים אלה.

3.2.5 שפות - השפה העיקרית המקובלת בין בני החבורה וכשפה משותפת בכל האזור היא כאמור הסאטארית. שפה זו דומה לשפות ההודו-אירופאיות בעולמנו (נטיית הפועל דומה, קיים ריבוי זמנים, סדר המילים זהה, יש תוויות לפני שמות העצם לציון ידוע ואי ידוע, ישנם שרידי יחסות, אין ציון זכר/נקבה בשם וכד'). הכתב הוא עיצורי אלפא-ביתי (26 עיצורים) אם כי יש שימוש רב בלוגוגראמות (הן מתוך סימני העיצורים והן כמה עשרות סימנים נוספים). הכתיבה מתבצעת על גבי לוחות חימר בגדלים שונים, באמצעות הטבעת סימנים באזמל קטן. אם סיום הכתב הלוחות משמשים לכתיבה חוזרת (במקרה של שימוש חד-פעמי) או נצרפים בתנור מיוחד במקרה של צורך לשמרם.

3.2.6. היסטוריה - בני החבורה גדלו מאז ינקותם בתוך תא השטח הקטן שבין הביצות הוולקנויות (גו אלו צ'יג) לרשת קורי העכביש (גו תו פאסו). הם גודלו על ידי חצי אלף, נלפיד (כך קוראים לו כולם למרות שברור שזה התואר שלו ולא שמו), גמד בשם לורמין וחצי אלפית בשם ליקאנו. ברור להם שהובאו לכאן בגיל מאוד צעיר על ידי הנלפיד ובני לוויתו לצורך הגנה על חייהם מפני איום כלשהו. ממידע שצברו ישירות ובעקיפין הם גם יודעים כי מוצאם הוא ממקום מרוחק בצפון (הרחק מחוץ לג'ונגלים). מאז ינקותם, הם בודדו בכוונה מהעולם החיצון ונאסר עליהם לצאת את גבולות האזור. היחיד שאי פעם יצא מהאזור היה הנלפיד והוא היה מביא איתו מידע ואספקה. נקודת הזמן שבה מתחיל המשחק כשנה אחרי שהנלפיד יצא למסע האחרון שלו ולא שב (זהו פרק זמן ארוך במיוחד להיעדרות שלו). הג'ונגל מתחיל להתעורר ולהשתנות......(ובשלב הזה כמה מידידי בטח יצעקו - טוב אז מה זיינת לנו את המוח ארבע מאות עמודים של מידע לא רלבנטי - היית צריך להתחיל בסעיף האחרון, ממש כמו שהשחקנים טענו, אבל אני השה"ם אז תקפצו לי.......)

לגלגת תומאל באם - תקציר הרקע - חלק שני

כמובטח המשך הרקע

2. אקולוגיה -
2.1. שטח - הג'ונגלים משתרעים על פני מיליוני קמ"ר. אבל מינקותם ועד לרגע התחלת המערכה, השחקנים גרו בתא שטח קטן בג'ונגל בגודל כמה מאות קמ"ר. מדרום, מערב ומז' תוחמת את האזור ביצה וולקנית; מצפון תוחמת את האזור שרשרת של עצי ענק באורך של כ-20 ק"מ וביניהם פרוסות בצפיפות רשתות קורים של עכבישי ענק.

2.2. טופוגרפיה וגיאולוגיה - מישור בגובה פני הים, אין הרים, גבעות או עמקים או כל מאפיין טופוגראפי אחר. הסלע הדומננטי הוא גיר. האדמה הדומננטית - חול וגיר, יש ריכוז גבוה של מינרלים ומחצבים -יהלומים ואבני חן, כבול, נפט. באזור יש פעילות וולקנית: ביצות וולקניות - שמורכבות מבריכות של בוץ רותח; גייזרים, ו"בארות" לבה.

2.3. הידרולוגיה - עשרות ברכות קטנות בשטח שנע בין כמה עשרות לכמה מאות מ"ר, רובן מהיקוות של הגשם. רוב מי האזור מתנקזים אל הביצות, או מחלחלים דרך האדמה לשכבת מי התהום.

2.4. אקלים - אקלים שמזכיר אקלים טרופי בעולמנו בכמה הבדלים. אין כמעט הבדלים בין העונות. הטמפ' בתקופות ה"קרות" יותר הן בין 20-30 מעלות ובתקופות החמות יותר 30-40. לחות תמידית של כ-90 אחוז. יש כ-48000 מ"מ גשם בשנה (לא זו לא טעות - ארבעים ושמונה אלף מ"מ גשם - 48 מטר של מים על כל מ"ר!!! כן אני יודע שזה מטורף ושזה אומר שיורד גשם כל הזמן, ושמיד עולה השאלה לאן כל המים האלה נעלמים, כי בכל מקום נורמאלי זה היה אמור ליצור ביצה ענקית, אבל השחקנים התעלמו מהעניין, אז זה כנראה לא ייפתר לעולם מחוץ למוחו הקודח של השה"ם וכתביו הקודחים לא פחות או במילים אחרות - "אויה אויה מה מר גורלו של השה"ם".....).

2.5. צמחייה - בגדול צמחייה טיפוסית ליערות גשם: עצים דקליים מכל מיני סוגים (הרבה עצי קוקוס); פיקוס, קפה, קקאו, פפאיה, בננה, עצי לחם, עץ קאפוק, אננס, אבוקאדו וכד' לכולם גרסאות מוגדלות בהרבה מאלה שלנו (כאמור כמה מהעצים מגיעים לגובה מאות מטרים); עשבים פרחים ושיחים אופייניים לג'ונגל טרופי, אין עשב, יש הרבה שרכים ומטפסים ממשפחת הליאנות ("החבל" של טרזן) וקרני אייל; פרחים מרהיבים - בעיקר סחלבים מכל מיני סוגים; במבוק; קני סוכר ועוד.

2.6. פאונה - יונקים: טורפים (סוגים מסויימים של קופים, סמורים, טגריסים); בהמות (חזירי בר, טפירים, דובי נמלים); נברנים מכל הסוגים (חולדות, ארנבים וכד'); קופים מכל מיני סוגים ועוד. זוחלים: לטאות ונחשים ממגוון סוגים ומינים. בעלי כנף: עופות וציפורים טרופיים - תוכים, עופות דורסים וכד'; דגים וסרטנים (במגוון הברכות)- מגוון סוגי דגי מים מתוקים - בורי, אמנון, פורל, מושט, זאב מים, דיונונים (יעני קלאמרי), צדפות, סרטנים ועוד. חרקים: מיליוני זנים של חרקים מכל סוג, צבע וגודל אפשרי; מפלצות תבוניות חסרות תרבות - will o wisp, יסודנים, דרקונים ירוקים, ועוד; מפלצות חסרות תבונה ותרבות - גיראלונים, לטאות חשמל, "פודינגים", חיות ענק, בזילסיקים, BEHIR, תולעי ענק ממגוון סוגים, שחקני ד.נ.ד ועוד (אני יודע איציק כבר השתמשתי בבדיחה הזאת מליון פעם, אבל תודה שהיא מוצלחת!!).

לגלגת תומאל באם - תקציר הרקע - חלק ראשון

להלן החלק הראשון של הרקע על האזור שניתן לשחקנים עם תחילת המערכה. כל המידע שבתקציר הוא מידע טריוויאלי לדמויות (מה שחוקרים מכנים "ידע עולם" - ידע שאתה יודע מעצם חייך בעולם - כמו לדוגמא שחבל לבזבז זמן על משחקי תפקידים, ששחקני מו"ד הם עם בעייתי, ששה"מים הם עם עוד יותר בעייתי וכד').

כמובן שיש עוד מידע רב על האזור והעולם - חלקו לא היה זמין לדמויות, חלקו היה זמין וניתן לשחקנים על בסיס של נקודות ידע- כלומר השחקנים היו צריכים לומר לי שהדמויות שלהן לומדות את התחומים האלה והמידע הרלבנטי היה נמסר. לצערי כמעט ואף שחקן לא בחר לעשות זאת, כך שמעט מאוד ידע נוסף נצבר עם תחילת המערכה, או במילים אחרות - מה שאתם הולכים לקרוא עכשיו - זה מה שהם ידעו בהתחלה וחלק די גדול ממה שהם יודעים עד היום......או במילים עוד יותר אחרות - זאת הייתה פינת השה"ם המסכן שמשקיע ימים ולילות בבניית העולם, רק כדי שהשחקנים יתעלמו מהכל - אויה אויה מר גורלו של השה"ם....(-;

1. כללי -

האזור בו התחילה המערכה נקרא לגלגת תומאל באם (laglagt tomal bam). משמעות השם היא - "הג'ונגלים של לגלג" וליתר דיוק - "ירוק העד של לגלג" (בסאטארית, השפה העיקרית של האזור, אין מילה לג'ונגל והתופעה מכונה "ירוק עד"). מקור ומשמעות השם לא ידועים לשחקנים בתחילת המערכה. מן הסתם לגלג הוא ישות כלשהי בעלת משמעות לאזור. בכל מקרה כל היצורים התבוניים המוכרים לשחקנים מכנים כך את האזור.

זהו אזור של ג'ונגל כמו טרופי (בכמה הבדלים שיתבררו להלן). העצים עצומים ומגיעים לגובה של מאות מטרים ורוחב של עשרות רבות. הצמחייה כה צפופה עד כי נראה שהיער מכוסה בחופה ענקית של עצים בגובה של 300-400 מטר (נכון שלוש מאות עד ארבע מאות...). האקלים חם ולח ויש כמות עצומה של משקעים שלא מפסיקה לרדת, אם כי כמעט ולא מרגישים בגשם המטפטף מכיוון שהוא נקלט על ידי העצים וזורם לאורכם. כמו כן חשוך רוב שעות היום ולא רואים את השמיים!!! (כדי לראות צריך לטפס יותר מ-300 מטר....).